רודנית היופי: חלי גולדנברג מזהירה את הנשים היפות
מה לומר לנערה שחולמת להיות דוגמנית? האם לעודד אותה או דווקא להזהיר? וממה? חלי גולדנברג, אם לילדה מתבגרת, כותבת לילדות הכי יפות בכיתה
אבל במקרה שלי זה בכל זאת קצת שונה: איך אני ארגיש אם הבת שלי תבחר לעסוק בתמצית חייה של אמה? במגרש הביתי שהשפיע על מהלך חיי באופן ברור כל כך? זה שעליו אני משליכה, כמעט, את כל מה שלא הצליח. העבודה שהייתה שלי כל כך הרבה זמן, שהגדירה אותי לא רק לעולם אלא גם מול עצמי לפעמים. הברכה והקללה - בלי מרכאות, בלי בנאליות - הטוב והרע, הבונה וההורס, המצליח והמכשיל, המתסכל והמשתק. האני החיצוני שלי שהגדיר כל כך הרבה מזה הפנימי, ומתקשה להרפות אחיזה, עדיין. מה אני אעשה באמת, בתכלס, אם הבת הפרטית שלי תחליט שזו דרכה, זו שאלה נפרדת. אבל עכשיו אני מנסה לעצום עיניים, ולדמיין אותה בעתיד דומה לעבר שלי, לפחות במהותו. אשה, פנים, גוף, איפור, סקס אפיל, הצלחה, כסף, פרסום, מחיאות כפיים, מחמאות וכל מה שארוז במילה הזו: דוגמנית. איך אני ארגיש?
איך מסבירים לילדות הכי יפות של הכיתות, שאסור לתת ליופי הזה להכתיב להן את חייהן, בלי להישמע פטרונית? איך אני יכולה לספר לנערות יפהפיות, המתנהלות בתוך חייהן עם מטען שכזה, שעדיף לנסות לא ליחס לו חשיבות גדולה מדי, כי כשהוא יאבד מכוחו, הן יישארו כמעט בלי כלום, אם לא ייזהרו? שגם אם העבודה שלהן נובעת כמעט רק ממנו, וגם אם ההצלחה שלהן והחיים שלהן אפופים ביופיין, אסור להן לאפשר לו להפוך לרודן. רודן פנימי השולט בהן ובחייהן, והן אפילו לא מודעות רוב שנותיהן לקיומו.
רודן ערמומי, שמכתיב דברים, שהופך אותן למפונקות בלי משים, לנשים הרגילות לקבל כל כך הרבה דברים כמובנים מאליהם. לא משנה אם קוראים לך רחלי או בר או שירלי. לא משנה אם יש לך אחים או את בת יחידה; אם להורייך יש כסף, השכלה; אם אתם גרים בעיר גדולה או בעיירה רחוקה, או בקיבוץ. זה אפילו לא משנה אם את תלמידה טובה או לא, את כבר יודעת שמה שישפיע על חייך יותר מכל - לטוב, לרע, ימים יגידו - הוא העובדה שאת הילדה הכי יפה בכיתה.
נכון שאת יודעת? פעם שאל אותי מישהו באיזה ראיון איך זה להיות כל כך יפה, ועניתי לו ביושר, אולי קצת נאיבי כי זו תשובה העלולה להישמע יהירה, שאני לא יודעת, כי אף פעם לא הייתי לא יפה. כי איך תדעי? מהפעם הראשונה שהגננת העדיפה אותך כמלכת אסתר על ילדה אחרת, מהליטוף היותר משמעותי שקיבלת כשנפלת. מחקרים אומרים שאנשים מחייכים יותר לתינוקות יפים, ידעת? וזה המשיך בבית הספר, כשוויתרו לך קצת יותר מלאחרים על שיעורי בית, או כשצרחת כשאיזה בן הביע חיבתו ומשך לך בקוקו עד כלות. מהמחמאות שאמך קיבלה על מתיקותך, על הקוקיות, העיניים היפות, החיוך הכובש. מאז, גדל ומתפתח בתוכך בקצב מטורף, רודן, בעצם רודנית - אני כמעט בטוחה שהיא אשה ולא גבר.
שליטה אכזרית. מלכת הכיתה הפנימית שלך. רודנית היופי. אני חושבת שיש אחת כזו בנפשה של כל "הילדה הכי יפה בכיתה."
זו לא אני, היא אומרת, זה העולם, ככה הוא מתנהל, מעדיף יופי, מה את רוצה ממני? להפנות עורף למה שיש לו לתת לי? ואני עדיין, בגילי, עם ניסיון חיי, קריירה לא רעה כדוגמנית צילום, שהתבססה כמו כל אלה המצליחות ביחסיהן עם העדשה בזכות המרחק בין העיניים, בין השפה העליונה לאף, העיניים, ובסדר, אני מוכנה להודות שיש עוד איזו תכונה, יכולת, כישרון, איך שלא יקראו לזה, ההופך עוד דוגמנית לדוגמנית טובה או מצויינת ולא קשור רק בנתוניה הפיזיים - אני עדיין לא מצליחה במשחק שאני משחקת עם עצמי כבר שנים רבות ושמו: "מה הייתי אם לא הייתי."
מה הייתי אם לא הייתי הופכת לדוגמנית צילום בגיל ?16 לאן החיים היו לוקחים אותי או את בר או את שירלי או את איריס דווידסקו ז"ל, אם החיים לא היו מובילים אותנו - בהכוונה או במקרה, מבחירה או כבדרך אגב - ואת הפנים, הגוף שלנו, האנרגיה, ליקום המגן והשקרי הזה, הניזון מנשים יפות ומאנשים יפים עד שהוא שבע ומחזיר אותם, את רובם, לעולם האמיתי, לחיים הרגילים חסרי התאורה והזנת האגו והרודנית? מה הייתי אז?
מה להגיד לילדה הכי יפה בכיתה, לילדות הכי יפות בכלל? מה אני יכולה לייעץ, ממרחק הניסיון והזמן הרב שחייתי שם, במקום שאליו שואפות להגיע כל כך הרבה נערות, חלקן הילדות הכי יפות בכיתה? במקום שארוג ותפור ומוחזק בסיכות ביטחון רופפות של מתנות, מחמאות, כסף, פוסטרים ברחובות וטורי הרכילות? עולם האודישנים, הדחיות, העלבונות, גסות רוח, פיתויים מסוכנים, גברים שרמנטיים חזקים על נשים צעירות, נשים אחרות עם גבולות פרוצים יותר, ואת, ילדה יפה, מאמינה שהבחורה המציצה אליך מהפוסטר בפינת הרחוב זו מי שאת באמת? אני זוכרת אותי עומדת מול אני מוגדלת פי מאות, מנסה להביט בעיניים הכחולות המבט האלכסוני/מתגרה/מסתורי של הבלונדינית בפוסטר, ולמצוא בה סימנים לעצמי.
איפה רחלי בתוך החלי גולדנברג ההיא לא הצלחתי לגלות. הבחורה הבטוחה בעצמה, הנראית מאושרת וחסרת דאגות או סקסית ומוקפת בחורים וזוהר בלתי מושג בעליל, מי היא? כי זו לא הייתי אני, וכן, אני יודעת שהגוף, הפנים, נקודת החן מתחת לשפה התחתונה היו זהים לשלי לחלוטין. ואני זוכרת שאת כל כך שמחה שהצליח לך, או שקועה בדרך להצליח, שאת שוכחת לחיות את חייך עם מבט קדימה, למה יהיה אחר כך. ובמקצוע הזה שאת כמהה אליו, האחר כך מגיע מהר, מאוד מהר, הרבה לפני שאת מוכנה.
מה לענות לך כשתשאלי? שכן, בטח, אבל תיזהרי מותק, טוב? או אולי יהיה לי אומץ להגיד לך שלא? שלא כדאי? שאל תעזי? זה עולם שיגנוב את נעורייך, יעכב את תהליך הגדילה הפנימית שלך, ומה שתקבלי לא יהיה, כנראה, שווה את הדרך. תיזהרי, טוב? תזכרי שכל הצילומים, מחמאות, זוהר, בגדים, ספרים, מאפרים, ואת במרכז, תזכרי שזה נכון להיום. היום את במרכז. היום. ביום הצילומים הזה. מחר תהיה כנראה מישהי אחרת. ביום הזה, בעבודה הזו המתבססת על אינטרסים וכסף, כל מה שבדרך הוא רק דלק המניע את המכונה. דלק סילוני, זוהר, אבל חומר גלם בלבד. ואת, אפילו שאת זוכרת מי את, במגרש הזה את רק חלק ממרכיבי הדלק הזה. תזכירי לעצמך כל הזמן, טוב? שהבחורה הזו, שהצליחו להקפיא הרף עין קטן ממנה בצילום, זו, על עורה המבהיק, עיניה הצלולות המביטות אל תוך העדשה במבט המבטיח כל כך הרבה ומרגיש גם רחוק ומסתורי, ששפתיה האדומות מסמנות פיתויים או צחוק המביע אושר אינסופי, נעורי קריסטל מאושרים והבטחות - הבחורה הזו היא לא באמת את. היא משהו, מישהו, שהמצלמה לכדה בעדשתה והקפיאה. נעורי נצח. הרף עין של אנרגיה, שיחד עם תאורה מופלאה, בגדים שאיש אינו יכול לקנות, סטייליסט טוב וצלם מוכשר, הוקפא לצילום המצליח להקנות למי שרואה אותו תחושה שככה זה באמת בחיים וגם אני רוצה.
זו לא באמת את בצילומים הזוהרים האלה, המשדרים הרבה סקס, כוח, מסתורין. זו ההיא מתוכך, רודנית היופי, שמציצה ולוקחת פיקוד. היא מאמינה שאלה החיים האמיתיים. את, תהיי חכמה יותר. תעשי טובה, תזכרי שזה לא באמת, שאלה לא החיים האמיתיים, שהם זמניים, קשורים לשנות נעורייך הקצרות. אל תאפשרי לרודנית היופי שבך לשלוט בך ובחייך. אל תהפכי ליהירה. אל תסמכי רק על קסמך, גופך, חיוכך, שיעמדו לך תמיד בשעת צרה. ותתפללי שהאמונה של האינדיאנים, שבכל פעם שמצלמים מישהו, חלק מנפשו נלקח ממנו לנצח, היא שקר, בדיוק כמו הצילום האחרון של הדוגמנית הכי הכי נחשבת היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם