זאת שיושבת: נילי לנדסמן מודטת

את מתיישבת בטבורה של אוטוסטרדה מהסיוטים, שהמחשבות שועטות בה לעברך מכל הכיוונים, וצריך, איכשהו, גם להימנע מתאונה וגם להשתלב בתנועה. נילי לנדסמן מחפשת את האיזון

נילי לנדסמן | 1/11/2010 11:55 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
הבוקר ישבתי במדיטציה. אוף, זה חתיכת משפט כבד ומחייב לכתוב, בשביל מי שמעדיפה להשתמש במונח "ישבתי" בלבד. איכשהו, הוא פחות מסבך אותי בחיים מלהגות בפועל את המונח "מדיטציה", ובכל זאת הגיע הזמן לקחת קצת אחריות בנושא. אז בעודי יושבת לכד אותי הרהור שלא הספקתי להתחמק ממנו, והוא החל לארוג סביבי את פקעת סיביו. לפעמים, בישיבות, זה מרגיש כמו להיות היחידה שלא יודעת לנהוג, שישובה במכונית, בטבורה של אוטוסטרדה מהסיוטים. המחשבות שועטות לעברך מכל הכיוונים וצריך, איכשהו, גם להימנע מתאונה וגם לנסות להשתלב בתנועה.

רגע לפני שהגיע ההרהור הזה, הצלחתי לשבור את ההגה ודבקתי בנשימה ובכאן ועכשיו ולא נתליתי להתנדנד על ענף המחשבה של הכביסה שצריך לתלות. כי מהמחשבה על הכביסה הזאת שמחכה במכונה, אני יודעת שעלולה להיווצר תאונת שרשרת רצינית. אני אמצא את עצמי מהרהרת שוב באקולוגיה ובהתחממות של כדור הארץ ואשמט מהענף שלי. אי לכך, כשהגיחה המחשבה על האיזון לא יכולתי לסרב לה. אז שאלתי את עצמי מהו מצב האיזון שלי הבוקר, ואם אני עושה כמיטב יכולתי על מנת לשמור עליו.

צילום: יח''צ
נילי לנדסמן בתנוחת ישיבה מסיפור אחר צילום: יח''צ
אם ניקח לדוגמא את הקיץ

העוסקים במלאכת הריפוי ההוליסטי מדברים הרבה על איזון. או ליתר דיוק, על תהליך הכוונון המעודן והחמקמק שחותר אל השיבה אליו. נדמה שאין עוררין על הקביעה שיש לנו נטייה לצאת מהאיזון הקדוש, ושגם אם נקדיש את עיתותינו לשוב אליו, תמיד נהיה בסכנה שהנה הוא שוב בורח. דיאטות תזונה, שגרת אימונים גופנית, מדיטציות, דיקורים, עיסויים, טיפול נפשי ותרופות, לכל אחד מהם תפקיד משלו - אבל הם כולם מכוונים לאותה מטרה: משהו השתבש בסדר הטוב של הדברים וצריך לנקוט באמצעים.

השמירה על האיזון כנראה מתחילה בתוכנו, אבל הבה נודה: אנחנו, הלא, חיים בתוך מציאות המשתבשת בנקל וגם היא משפיעה עלינו לעומק. ניקח לדוגמא את הקיץ הכבד מנשוא ששרר לאחרונה באזורנו. אסונות ומפגעי טבע פקדו יבשות מרוחקות, ואנחנו צפינו בניסיונות לתעד את התרחשותם על גבי מסך הטלוויזיה שלנו, בבתינו הממוזגים. ואף על פי שהם מתרחשים במקומות נידחים, לפחות בעבורנו, התחושה שאיננו מוגנים באמת מחלחלת פנימה ומעוררת חרדה שאותה יש להשכיח, ומייד. והדחקות של חרדות, אומרים המטפלים, הן אמצעי בדוק להוציא את הגוף והנפש מאיזון.

נסכים, אם כך, שהחום הזה בחוץ כופה התייחסות. אי אפשר ולא נחוץ להתעלם ממנו. הוא

משפיע על האימונים, על תפריט המזון, על תכנון היומיום. אפשר להתנהג איתו איך שרוצים, כמובן. להחליט להמשיך כרגיל ולתפקד במאמץ מוגבר. להחליט שהוא לא משנה באמת, ולזרום עם המגבלות. אפשר לקחת הפסקה ולצאת לחופשה, רצוי במקום אחר ושליו יותר. אפשר כל מה שרוצים, אבל כדאי מדי פעם להטיל ספק במניעים, ולו רק כדי לשוב לנקודת ההתחלה ולבחור (או שמא להמר על?) מה שבכל זאת נדמה כמתאים ביותר.

אז הבוקר אני יושבת. זאת התחלה לא רעה בכלל. ואני תוהה מה הלאה. להתאמן עכשיו, או בערב? או להסתפק בזה? כשהתחלתי לעשות יוגה לפני עשר שנים לא יכולתי לשבת דקה אחת בשקט ורק רציתי להיכנס ולצאת מכמה שיותר תנוחות. במהלך הקיץ האחרון, הייתי כנראה, בכל זאת, מישהי עם צרכים אחרים. רק תנו לי לשבת עוד קצת או להישאר באותה תנוחה, והניחו לי מכל ההתפתלויות וההתאמצויות.

אבל כנראה לא השתניתי עד כדי כך, כי מצפוני מייד תופס אתי דיבור צפוף ומאשים אותי בבטלנות. מזל שאני תופסת את עצמי וחוזרת להתבונן במהלך המופלא הזה, שבו הנשימה שוטפת פנימה ונסוגה החוצה. כמה טוב לשבת בים ולהתבונן בגלים, כשהחוף הוא המיטה עליה אני ישובה ומבין חרכי התריסים ניגר אורו החיוור של הבוקר המוקדם.

התמקדות בהתאזנות

ביותר ממובן אחד, אני מהרהרת לעצמי בשעת תליית הכביסה, המגבלה החיצונית - חום אימים או כפור רצחני - היא כמו מגבלה פנימית. הווה אומר: אם אנחנו שוהים בעומס חום קיצוני מהרגיל, כלומר, שאיננו מורגלים בו ועלינו להסתגל אליו, יש מצב שהוא מחליש את הגוף ומתנכל למאמצינו לחזקו, באותו האופן שפציעה או מחלה עושות זאת. ואם כך, אולי זאת לא בטלנות בכלל, אלא צורך טבעי לשקלל את הנתונים ולהגיב עליהם באופן המדויק ביותר. לזוז כמה שפחות, אולי להישכב על איזה בולסטר, לנשום עד שזה יעבור ותגיע צינת הסתיו ואחר כך החורף. 

התמקדות בהתאזנות מחייבת יכולת שקלול: מהם הנתונים, איך הם מתקבלים על גבי רצף של זמן (בשביל הפרספקטיבה), מה למדנו בעבר מרגעים שבהם שהינו במצבים דומים, והאם זה בכלל רלוונטי כרגע? האם המצב הנוכחי הינו קבוע, או שגם הוא כל הזמן משתנה? ואם הוא משתנה, ואנחנו יכולים לסמוך על כך שהוא לא נשאר לרגע אותו הדבר, אז מה זה אומר לגבי מה שדרוש לנו כעת על מנת להתאזן?

פעם ניסיתי לשכנע תלמידה שלי ליהנות מתנוחת השוואסנה (תנוחת הגווייה) - שנואת נפשה. דיברתי איתה בתור מי שמכירה מקרוב את הסבל הזה, של לשכב בסוף השיעור על הגב, להיות בשקט ולעצום עיניים, לדעת שאת אמורה להירגע עכשיו, להתמסר למשהו שיהיה חזק ממך, ובפועל פשוט שום דבר לא בא ולא לוקח אותך. את סתם שוכבת שם, בעצבים. ובתור מי שהיתה שם, אמרתי לה, אני מבטיחה לך שאם תמשיכי לנסות, יום אחד זה פשוט יקרה ותגלי את התענוג שבשוואסנה. ואז זה יתחיל לקרות יותר ויותר. לפעמים זה יעלם, אבל זה חוזר.

תחשבי על זה, הצעתי לה, כמו על עוד רמה שאת עולה במשחק המחשב שאת מנהלת עם היקום. ברור שאפשר תמיד, במשחקים האלה, להידרדר כמה רמות למטה ואפילו להתרסק לקרקעית, אבל  את אף פעם לא שוכחת איפה היית ומה ראית ואיך הרגשת כשהיית קצת יותר גבוה וקצת יותר לעומק.

בשבילי, שאוואסנה היתה התחלת הדרך שהובילה לישיבה שקטה. לישיבות של מדיטציה, שגרמו לי לתהות מחדש איזה אימון נדרש לי כדי להרגיש שאני פחות נסחפת לצדדים. אולי זה רעיון טוב לאימון בבוקר מכביד ועמוס שכזה: להיכנס לשוואסנה ולהיבלע בתוכה. לפחות לזמן מה. זה נשמע כמו משהו שבטוח יאזן אותי.

למאמרים נוספים בפורטל היוגה

ליוגה בגן החשמל

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

נילי לנדסמן

צילום: גיא כושי

עיתונאית, סופרת ומורה ליוגה

לכל הטורים של נילי לנדסמן

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/channel_leisure/new_age/ordering_new_3/ -->