מותה של האלגנטיות בחיי
חמש תמונות זיכרון אחרי עשור, נכדה שממשיכה להתגעגע לסבתא לאה רבין, וגם קצת לשופינג ולסטייל שהתלוו אליה. נעה רוטמן על סבתא לאה רבין
הקשיבי ילדה, היא לוחשת ומצחקקת. הפינוק הוא מתנתם של אלה שבאמת קשה להם בחיים. כך תזכרי מה טפל ומה עיקר. קישוט אינו סותם חור בלב, הוא רק מקל עליו. לסבול תמיד אפשר, החוכמה האמיתית היא למצוא ממה אפשר ליהנות.
סנדלים לבנים נועלים רק אחרי פסח. ובטח שבלי גרביים. אגב, שחור וכחול זה מותר. שיכחי ממכנסיים בלי חגורה. ושיטפי את הידיים כשאת נכנסת הביתה.
ישראל חיכתה לרבין, והיא כל כך שמחה. התלבושות והשרשרות הנפלאות שרשרשו איתה בעולץ ובחיוניות, העיניים הבורקות שבהן חלקה חוויות על פגישות עם שועי עולם וארץ, והסקרנות שלא ידעה שובע לרוות ולהכיר, לחוות ולהפיק, לתת ולהעניק. הבית הפתוח שהיה מוכן לארח כל ארגון צדקה וכל אורח או אורחת מהעולם, במלאכת יד ובאהבת הדבר והתפקיד ובעיקר - האיש.
התקווה הגדולה מסתיימת בשני שבילים שחורים של איפור עיניים מרוח וז'קט טוויד שבאחת סר חנו, שמנסה לגונן - ללא הועיל - על לב אחד שבור.
בבית החולים, מכוסה בשמיכה שעליה מודפס שמו-שלו, עדיין מסורקת ומאופרת, אבל כבר חולה מאוד, מגדל של כוח אוזל ואופטימיות שזוהרה עומעם.
במגזינים מהעולם מדפדפות בצילומים של קולקציות הוט-קוטור כמו ילדות קטנות, מפנטזות כל מה שרחוק מרסק התפוחים ותרכיז האנשור שעל המגש: תרבות ונעליים וחצאיות ושכיות חמדה.
מציאות בדמות אישה מוכרת נכנסת במבט חמור ומבקשת לצאת למסדרון. את יודעת שזה הסוף? זה לא יקרה כל התוכניות האלה, את מבינה, כן? העיניים שלי מבריקות בדמעות של פרידה, ויודעת אל-נכון שהרגע קרב, אבל הרי היא זאת שאמרה, שלימדה ושנתה: הפינוק הוא מתנתם של אלה שבאמת קשה להם בחיים. כך תזכרי מה טפל ומה עיקר. קישוט אינו סותם חור בלב, הוא רק מקל עליו. לסבול תמיד אפשר, החוכמה האמיתית היא למצוא ממה אפשר ליהנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם