ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

קרייזי אדי: בלי מצדה זאבי ועם בוטיק חדש

אדי לינדבאום, פעם ממובילי סצנת האופנה של כיכר המדינה ובן זוגה של מצדה זאבי, גר בדירת שני חדרים ומצטט פילוסופים בודהיסטים

כובד משקלו של אדי לינדנבאום גבר עליו בוקר אחד לפני שש שנים, כשהקיץ משנתו. תחושת ערפול עטפה אותו בין קירותיו המוזהבים של חדר השינה רחב הידיים בלב האחוזה המשפחתית שלו ושל בת זוגו לשעבר, מצדה זאבי, באחת השכונות היוקרתיות ברמת השרון. גופו של איש העסקים, מהדמויות האניגמטיות בתעשיית האופנה בישראל, קפא. הראש לא הצליח להתרומם. כשמעליו משתלשלת נברשת עצומת ממדים, החיים עברו לנגד עיניו בוויש אחד מהיר. תקראו לזה התקף חרדה. מוות קטן. עבור לינדנבאום היה מדובר בצ'קלקה מהבהבת באדום, שחייבה אותו ללחוץ על כפתור הריפרש במערכת ההפעלה שנקראת חיים.

במשרדו הצנוע בקומת הכניסה של בית פנורמה, הסמוך לבית המעצר באבו כביר, הוא מצביע השבוע על תמונתו של מורהו הרוחני, יונתן הריסון, היושב בשיכול רגליים על מזרן יוגה. "המורה שלי, המציל שלי,? הוא אומר על מי שליווה אותו באותם ימים שחורים וסייע לו לברוא מתוכו אדי לינדנבאום חדש. זה שמחזיק בדירת שני חדרים שכורה ברמת השרון וסועד ארוחת ערב בפינת אוכל שעלתה לו 100 שקל.

בהתאם, לינדנבאום מסתפק היום בביגוד נינוח ואגבי. מספיק להציץ בתמונות מעברו, בהן הוא לבוש חולצות אריג צבעוניות, מקטורנים מצועצעים ומגפי בוקרים מחודדות חרטום כמו דון ז'ואן ממערבון איטלקי משנות השבעים - כדי להבין שחולצת הטי המהוהה ומכנסי הברמודה המונוכרומטיים שלגופו מסמלים את אדי לינדנבאום חלק ב'. על  הג'ינסים הקרועים ועל שרירי קיבורת הידיים הוא עדיין שומר. מבנה גופו גדול, רחב, כמעט אימתני. סגנון דיבורו נע בין גסות מפתיעה לטון פריך על רוחניות והקסם האותנטי של תפוחים אדומים מרמת הגולן. במילה אחת: ורסטילי.

כשמאחוריו כמעט 20 שנה בתעשיית האופנה, בגיל 52 מתפנה לינדנבאום לראיון ראשון. עד היום סירב לדבר עם התקשורת, משאיר את קידום המכירות לעסקי האופנה שלו לבת זוגו לשעבר, הבוטיקאית מצדה זאבי, בתו של השר המנוח רחבעם (גנדי) זאבי, שנרצח באוקטובר 2001 בחדרו במלון הייאט בירושלים.

לאחרונה השיק לינדנבאום בוטיק ראשון הנושא את שמו הפרטי בכיכר המדינה בתל אביב, מרחק בוהן מהבוטיק של זאבי - "האמא של הבן שלי" כפי שהוא מכנה אותה במשך כל פגישותינו - האחד שנותר מהשניים שפיארו את העיגול הכי יוקרתי במדינה. יחד גם ייבאו בתחילת שנות התשעים את מותג הג'ינסים האיטלקי REPLAY, שאותו איבדה זאבי לפני כשלוש שנים לטובת חברת "אינטר ג'ינס' ומאז עומעם זוהרו.

מכרים בענף מתארים את לינדנבאום כאיש עסקים אמין והוגן. "הוא בחיים לא ירמה אותך או יתקע לך סכין בגב" מספר יבואן אופנה גדול. בוטיקאית אחרת מכיכר המדינה אומרת כי "לינדנבאום הוא פנים מוכרות מאוד בחנויות הכיכר. הוא אדם טוב, למעט העובדה שהוא שבר את הלב למצדה"
דפדוף בביוגרפיה של לינדנבאום נותן תוקף להשערה שהחנות החדשה היא לא רק עסק מסחרי, אלא

קריאת הגבר העצמאית שלו, לאחר שנים שעמד בצלה המתולתל של זאבי.

בבוטיק החדש, המיועד בעיקר לגברים, נמכר הבייבי החדש של לינדנבאום: המותג ההולנדי "סקוץ' אנד סודה" - קז'ואל אופנתי ואיכותי למי שמחפש אופנה נטולת לוגו מבית טוב. את החנות וחדר התצוגה שבבית פנורמה (ShowRoom 58) מיתג כמכה לאופנת גברים, שוק המתעורר לאטו עבור הצרכן המקומי.

"אנשים אמרו שאני מטורף, אבל הם כולם טועים: גברים קונים הרבה יותר מנשים" הוא מספר איזה תגובות קיבל לאחר שהחליט להתמקד באופנת גברים בלבד. יחד עם הבגדים מגיעה גם אג'נדה. בתפריט: רוחניות בשקל. כזו שמצטטת את הדלאי לאמה בנשימה אחת עם אריאל שרון תמורת 1,300 שקל לזוג מכנסי ג'ינס.

"עזוב אותך דאווין, רוחניות" הוא פורס את משנתו, "איך אריק שרון אמר פעם "אני תמיד חושב מה השני יעשה לי ואני עושה לו קודם" ככה הייתי פעם בעסקים. היום, אם אתה באמת, אבל באמת מבין, שכולנו קשורים אחד בשני, אתה יודע שהטוב שלי בא דרך הטוב שלך. הדלאי לאמה אמר פעם, "אם אתה צריך להיות אגואיסט, לפחות תהיה אגואיסט חכם" שאלו אותו, מה ההבדל בין אגואיסט טיפש לחכם? הוא ענה שאגואיסט טיפש חושב רק על עצמו, בעוד אגואיסט חכם רוצה באמת בטוב של עצמו, אבל מבין שהטוב של עצמו תלוי בטוב של הזולת. ככה זה בעסקים. כשבא לקוח, אני לא מנסה לדחוף לו בכוח. יש לי חנות בקריית שמונה שעובדת איתי כבר ארבע שנים. לא תגיד מרכז תל אביב, אלא קריית שמונה, פאקינג סוף העולם. זוג צעיר קנו מה זה קצת. והכול בכיף. וכל הזמן קצת גדלים. בשבילי זה אתגר".

ובכל זאת, עם REPLAY הצלחת יותר.
"בפריפריה לוקח יותר זמן עד שטרנד נכנס. שם חשוב לאנשים ללכת עם המותג הכתוב על החולצה כמו שמכרתי ב-REPALY לפני 15 שנה, חולצות שהן פרסומת מהלכת על החזה. אני לא אומר אם זה טוב או לא. זה מה שיש. לאנשים חשוב ללכת עם המותג. אתה, למשל, תלך עם הוגו בוס?"

לא .
"זין תלך עם הוגו בוס. אני מכבד את איתן מ"ונדום" (איתן פולק, מנכ"ל משותף של רשת חנויות היוקרה ונדום, המייבאת את הוגו בוס, א"י), אבל העונה הזו מזיינים לו את הוגו בוס. כל הערסים מהצפון והדרום הולכים עם הוגו בוס. יש המון ייבוא מקביל, ועכשיו, בעונה הבאה, אף אחד לא ילבש הוגו בוס".

הוא מייבא גם את לאקוסט, שזוכה לפריחה מחודשת בקרב היפסטרים.
"כשמותג הוא הכי חזק בעולם, עשויה לעלות שאלה אם יש כאן תופעה של כבשים ועדר. אין לי בעיה עם הוגו בוס. מצדי, שאנשים ילבשו שרוואלים. הרי בסופו של דבר אנחנו מוכרים אילוזיות. אני מוכר אילוזיות. אתה מוכר אילוזיות. כמה עולה הפרד פרי שאתה לובש? 900 שקל? אבל למה היא יותר טובה מחולצה של חמישה שקלים משוק הכרמל? היא לא! ונגיד שהיית הולך עם שעון רולקס ב-25 אלף דולר, האם הוא יותר טוב, נניח, מהקסיו ג'י-שוק שלי? אני אומר לך שרולקס פחות טוב. הכול זה מיתוג. ומי שמוכר אילוזיה טוב יותר - מרוויח".

ובהקשר זה כיכר המדינה היא האילוזיה למותג הלא-יוקרתי שאתה מייבא.
"הכיכר כבר לא המקום שהייתה בשנות התשעים. היא הפכה למנוכרת. פעם אנשים היו הולכים בה, עושים סיבוב ביום שישי בצהריים. היום מסתובבים שם רק אוליגרכים רוסים. אם תשב על ספסל בכיכר לא תראה עוברי אורח. מכוניות כן, כי זה ציר תנועה ראשי, אבל הולכי רגל, עוברים ושבים שבאו לעשות שופינג, כמעט שאין".

אז למה לא פתחת חנות בקניון רמת אביב?
"זה קניון עם המון כוח, אבל כדי להיכנס אתה צריך לשלם דמי פינוי של לפחות רבע מיליון דולר, ויחד עם השיפוץ אתה מגיע להשקעה של 400 אלף דולר לפחות. אני עובד כדי לחיות טוב, ולא להפך. לא רוצה שיגידו לי מתי לפתוח ומתי לסגור. רוצה לנהל לבד את החנות שלי".

ומה עם קניון ארנה על בעליו החדשים, ג'קי בן זקן?
"אתה צריך לשאול את הסוחרים על מצבו ולא אותי. אחי הוא הבעלים של מסעדת המדזו במרינה, אז ראיתי את הקניון עוד כשלד. אז לא חשבתי שהוא יהיה הצלחה, ולצערי, עד היום לא טעיתי. לא נעים לראות קניון ריק".

לינדנבאום נולד וגדל בלונג איילנד, ניו יורק, דור חמישי למשפחת יהלומנים דתית ששורשיה באנטוורפן, בלגיה. סבו מצד אמו היה בורר בבורסת היהלומים בעיר, פוסק בריבים שהתגלעו בין יהלומנים. רגע לפני כניסת הנאצים לבלגיה הצליחו שתי המשפחות לברוח דרך פורטוגל: משפחת אביו לברזיל, משפחת אמו לקובה. בסוף המלחמה עברו שתי המשפחות לניו יורק, שם נפגשו הוריו.

כשהיה בן 12 וחצי לקחה אמו בחטף את שלושת בניה לישראל. "יצאתי מהכיתה, מונית לג'יי-אף-קיי, עצירה בבלגיה וטיסה לישראל. אבא שלי הגיע הביתה וראה בית ריק" משחזר לינדנבאום פרק בפרשת הגירושים הסבוכה של הוריו. עשרה חודשים לאחר מכן עלה האב ארצה. הם נחתו בנתניה של תחילת שנות השבעים אצל קרובי משפחה של האם.

בגיל 15 החל ללטש יהלומים בבית המלאכה של אביו בנתניה. את הדת עזב מאוחר יותר. "אני לא יודע איך להגדיר אדם דתי, אבל אני כן אוהב את היידישקייט. יש סיפור מאוד יפה על הבעל שם טוב" הוא פותח במדרש אגדה, "מספרים שאחד מתלמידיו היה בורח מבית המדרש לשדות, היה יושב שם ומנגן בחליל. באו תלמידיו של הבעש"ט ואמרו לו: "רבי, מדוע הבחור ההוא מטייל וזוכה לפריבילגיות בעוד אנחנו מתפללים ולומדים?" ענה הבעש"ט לתלמידיו "מה שהבחור עושה בעבודת הבורא כשהוא יושב בטבע ומנגן בחליל, ייקח לכם עוד שנים רבות לעשות".

מה זאת אומרת?
"שהעבודה האישית היא העיקר ולא איך שאתה עושה. מורה גדול אמר לי פעם שהחיים זה לרקוד בתוך פרדוקס. כשהייתי צעיר לא הבנתי את זה. בכיתה י"א עזבתי את הישיבה ורשמתי את עצמי לתיכון חילוני. בצבא כבר הפסקתי להניח תפילין. זה קרה כי לא הבנתי דבר אחד פשוט: הרי אמרו לנו שיש תרי"ג מצוות, ושולחן ערוך, עשה ואל תעשה, ובגלל חטא אחד אני יכול ללכת לגיהינום. אמרתי לעצמי שאם אני באמת מאמין, אבל באמת מאמין, אני צריך להיות עסוק במצוות 24 שעות ביממה. ואני לא האמנתי.

"מצד שני, זה אחרת כשבן אדם עושה מה שהוא עושה מתוך מודעות. וחי את זה - אבל באמת חי את זה - בין אם זה זיון או דת. כשאדם קם בבוקר ואומר "מודה אני לפניך? או מגיע ללב המדבר ואומר "מה רבו מעשיך אדוני" לבד, בלי זיוני מוח, זה הדבר הכי מדהים שיכול להיות. אבל אם הוא דתי עם כיפה ובבית הכנסת הוא מדבר עם החבר שלו בזמן תפילה על אוטומט - הוא חלק מעדר. הרי העולם מתנהל כמו עדר של כבשים".

היכן היה השבר הדתי שלך?
"לא הבנתי איך זה יכול להיות שאני חובש כיפה וכל הזמן חושב על לזיין בחורות. איך אנשים עם כיפה על הראש כל הזמן מרמים בביזנס או לא מדברים יפה לנשים. או להיות נאמן לאשתי, אבל לזיין זונות, נגיד. אני לא איש של רומנים מחוץ לנישואים, זונות זה כבר סיפור אחר".

רמז לפרידתו ממצדה זאבי? לא אם תשאלו את לינדנבאום. אחרי 17 שנות זוגיות נפרדו השניים בקול נפץ אדיר, שהחריד את רחובותיה השקטים של רמת השרון והרעיד את חלונות הראווה של כיכר המדינה. עד היום סירבו השניים לשתף פעולה עם התקשורת. השמועות טענו שהיא תפסה אותו במיטתם המשותפת, ולא לבד. מה לא סיפרו על המאורע. "משמועות לא בונים בניינים" הוא אומר בתגובה. "שמעתי כל כך הרבה שמועות שזה לא ייאמן".

שמצדה תפסה אותך במיטה - ולא לבד?
"את זה כבר תצטרך לשאול אותה"

אני שואל אותך.
"אני יודע מה נכון ומה לא נכון".

אז למה נפרדתם?
"היא רצתה להיפרד. תצטרך לשאול אותה. מה שהיא תגיד, וואלה"
והצד שלך בסיפור? "יש לנו ילד משותף בן 14. אני לא חושב שתפקידנו לנהל את הגירושים על גבי העיתון. אני גדלתי במשפחה הרוסה, וכל הדרך תמיד שאלתי את עצמי איך לא לעשות את זה לבית שלי, כדי שהילד שלי ייפגע פחות. אם הצלחתי או לא? נצטרך לשאול אותו כשהוא יהיה בן 40".

ניצחת במאבק הזה?
"מאבק גירושים זה כמו ריקוד. אין צד שמנצח - שניהם מנצחים או שניהם מפסידים. אם אני מסתכל אחורנית על שנת המאבק - אני שלם עם עצמי במיליון אחוז".

והשמועות שחלבת ממנה הרבה כסף כדי להיפרד?
"שטויות. יצאתי מהיחסים עם שקל וחצי בכיס".

מקורבים שלכם דווקא מספרים שקיבלת הרבה כסף בתמורה לכך, שלא לדבר על הפרידה בתקשורת.
"דבר עם מצדה".

מצדה ואדי הכירו ב-1988 בטיסה מרומא לתל אביב. הוא היה יהלומן צעיר ורווק, היא הבוטיקאית הכי לוהטת בדיזנגוף, גרושה מבעלה הראשון בני קלטר, אבי בנה הבכור, סוף, זוג יאפים נוצץ ומעודכן. בכתבות מהתקופה ההיא הם כונו "אנשים צעירים שאוהבים את החיים היפים ונהנים מכל רגע".

בראיון לתמי שמש-קריץ מספטמבר95 הם סיפרו: "אנחנו אוהבים איכות. שעון טוב, עט טוב של מונבלאן, מגף טוב, אוטו טוב (מרצדס עם מושבי עור). גם אם זה חומוס, אז שיהיה עשר - טרי, מתובלן טוב, שהפיתה תהיה טרייה".

כניסתו למשפחת זאבי הייתה עבורו הזדמנות להתחכך עם מה שהוא מכנה "אדוני הארץ" עם החותן שלו היה נוהג לעשן סיגרים משובחים ולהתווכח אם לקטום את ראש הסיגר לפני העישון כדי לאפשר החדרת עשן לחלל הפה. בהיבט הפוליטי הם היו "מחליפים דעות" הגדרה של לינדנבאום. ביום הרצח התעוררו הוא ומצדה לצלצול טלפון מיעל, אשתו של גנדי. הם קפצו לאוטו ובתוך זמן קצר נחתו במחלקת טיפול נמרץ בהדסה עין כרם בירושלים. "הייתה הרבה היסטריה מסביב",  הוא מספר. "בחוץ ישבו שר החוץ דאז פואד בן אליעזר, ראש הממשלה אריאל שרון והרמטכ"ל שאול מופז. הגענו רגע לפני שהכריזו על מותו. נכנסנו להיפרד ממנו, כולל סייר, שהיה אז רק בן חמש, הנכד האהוב עליו.

"התנגדתי מאוד לדעותיו הפוליטיות, אבל נתתי לו כבוד, כי הוא היה הסבא של הבן שלי", מדגיש לינדנבאום. "הוא היה דמות דומיננטית ואי אפשר היה שלא להרגיש בנוכחותו. הרבה פעמים בחרתי לסתום את הפה, כדי לא להיכנס איתו לוויכוחים".

על מה דיברתם?
"ארץ ישראל, הערבים, היהודים. שמע, זה פאקינג מכלול של עולם עם מספר נראטיבים. גנדי דגל בטיעון וביסס אותו, שהציונים הגיעו לארץ ריקה מאדם. הוא תמיד סיפר איך בשנת 1920 היו כאן מספר שבטים ערבים שהגיעו מסוריה, ירדן ומצרים, אולי עשרות אלפים. ואין דבר כזה פלסטינים, אלא שבטים שהגיעו לכאן, מחוץ לארץ ישראל. אני לא רוצה להיכנס לזה, כי אני לא יכול להיות לו לקול".

המשך הכתבה במוסף סופשבוע של מעריב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...