מודטים עם כוכבים: הטראש הטלוויזיוני – קווים לדמותו
יש דמיון מסוים בין אנטי-מחיקון למדיטציה, ודליה מזור - שמלה סגולה, מחשוף נדיב, תנועות אגן מאופקות - נותנת פייט טוב לשניהם. שחר שילוח לועסת לג'אנק הטלוויזיוני את הצורה
האנשים הקטנים שבטלוויזיה דואגים שלא נישאר במצב המפחיד שבו לפתע מגיע הערב, שחור, ארוך ושקט, ואין מול מה לבהות כשהמוח מועבר למצב כבוי למחצה. כדי ששום אדם בישראל לא ייוותר מול האימה שכרוכה במחשבות על הדברים שקשורים אליו ואל חייו האמיתיים, אנחנו מקבלים אספקה שוטפת של כוכבים רוקדים, כוכבים נולדים, נולדים רוקדים וכל הג'אנק המלוטש הזה.
כולם יודעים שזה טראש. האמא של הטראש, אפילו. אנשים אינטליגנטים לחלוטין, שיודעים להפריד את המוץ מהתבן, להבדיל בין ריצ'רד קליידרמן לבטהובן ובין רם אורן לעגנון, מצהירים בגלוי שהם חייבים לצפות בזבל הזה. מאיפה יש לכם זמן לרוקדים עם כוכבים? אני שואלת זוג חברים, שניהם עובדים במשרה מלאה ומגדלים שני ילדים קטנים. זה זמן האיכות שלנו, הם עונים. איכות? לא, לא איכות. הם מודעים לכך שמדובר בברָרה תרבותית. אבל זה הזמן ביום שבו כבר לא צריך לעבוד, הילדים מתויקים במיטותיהם, ארוחת הערב מתעכלת לאיטה, ויש צורך עז במשהו שייתן למוח מנוחה (אם זה לא היה, היא מתוודה בפניי ומחייכת אליו, הוא היה צריך לדבר איתי כל ערב).
האמת? קשה להתווכח עם הטיעון הזה. מוח, כמו כל איבר אחר, זקוק למנוחה. באופן מוזר, חוכמת המזרח לימדה אותנו שדווקא מדיטציה – מדיטציה ולא מסך מרצד בחסות סלקום - היא האמצעי היעיל ביותר להרפיית המוח. יושבים בשקט, מתרכזים בנשימה ומנסים להישאר במרווחים שבין המחשבות בלי לצלול אל תוך הרעש שבתוך המחשבות עצמן. אני תוהה איך יכול להיות, שגם בהייה בחנה לסלאו מריירת על ישבן של מתאגרף אלמוני וגם ישיבה דוממת בעיניים עצומות למחצה, שתיהן טכניקות להרפיית המוח. התשובה היא שאף אחת מהן לא באמת נותנות מנוח למוח.
המחשופים הדשנים של עדי הימלבלוי והילה אלפרט, תסרוקת הבואש
יש כל כך הרבה דברים לראות בפנים שאנחנו מעדיפים לשכוח, כל כך הרבה דברים שכבר אין לנו כוח להתמודד איתם. חלקם פרטיים לחלוטין והם חלק מהחבילה שקיבלנו בקארמה, בלידה או בילדות. חלקם משותפים ונוגעים לרבים. בשבועות האחרונים, שליטי המדינה המטירו עלינו שפע של חוקים חשוכים ומקוממים, טונות אפליה ואי צדק, עד כדי שאנחנו חייבים בלונד, נצנצים, חנה לסלאו ואת הזיפים של רון שחר כדי שיסיחו את דעתנו.
רוקדים עם כוכבים וכל שאר תאומותיה מטמטמות החושים הן תוכנית משתלמת לכולם: לזכייניות, למפרסמים, למשתתפים שזוכים בזמן מסך, לצופים שמקבלים פטור מחפירה עצמית או פוליטית, לביבי ולכל החברים שלו. האפקט שלהן נמשך הרבה מעבר לשעת המסך. יום אחרי השידור אפשר לנתח את תנועות האגן הממלכתיות של דליה מזור, או לדון בשאלה אם התסרוקת של אנה ארונוב יכולה לשמש תחליף לניתוחי מתיחת פנים.

גם מדיטציה, כמה חבל, לא פועלת כמרפת מחשבות, אלא אם אתם מודטים ותיקים ועיקשים. מודטים מתחילים (אני כזאת כבר חמש שנים לפחות) יודעים שברגע שמתיישבים לאותה שעת שקט מדומה, המוח שנעקר ממקומו מול הטלוויזיה, המחשב, המקרר או הכביש, יוצא לטיולים ארוכים אל זיכרונות קרובים ורחוקים, תוכניות להמשך היום והשבוע, התחשבנויות עם אנשים ועם עצמנו. מנוחה זה לא. הטיולים המחשבתיים מתחילים כי השקט מפחיד ולא מוכר. כן, יכולה להיות שם מנוחה, השקטה של התודעה, אבל בשביל להגיע אליה צריך לעבוד קשה, ולמי יש זמן לעבוד קשה בסוף היום?
אני חושבת שמדיטציה עדיפה. לא בגלל שהיא סוגה עילית, גם לא בגלל שאם תהיו טובים כמו הבודהא תגיעו להארה. אלא סתם בגלל שבשביל להתחבר אליה לא צריך להתחבר לחשמל, לשלם אגרה, להיות נבוך במקום ההם שרוקדים שם. היא חסכונית, זולה וידידותית לסביבה, ולמרות שאי אפשר לדבר עליה עם החברים מהעבודה בפינת הקפה, בסופו של דבר יש לה אפקט מתמשך יותר.
* גילוי נאות: לכותבת אין טלוויזיה.