ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

אופטימיות קוסמית: יומן מסע, פרק 1

בלי להתחבא יותר מאחורי קומוניקטים עסיסיים או כתבים למיניהם שמוציאים את דברי מהקשרם, עכשיו אני כותב הכל. רע פסטרנק יוצא לטיול ברחבי המקלדת. טור חדש על מאחורי הקלעים של מסע שנולד מתוך דבקות במטרה ורוח חיובית

החלטתי לכתוב על המסע. זה התחיל באופן בלתי צפוי מבחינתי: הצעה שקיבלתי מעורכי הערוץ אותו אתם קוראים כעת. הגבתי בשתיקה. שתקתי כי בשלוש השנים האחרונות הייתי עסוק בלדבר עם אינספור כתבים שכתבו על המסע, האמנתי שמספיק שבני אדם שומעים שאנשים מכל העולם מפסיקים את אורח חייהם, ומחליטים להגיע לישראל, לצעוד אלף קילומטרים ביחד, בקבוצה, בטבע למען האהבה, אז כבר השגתי שינוי משמעותי בתת מודע של אותו אדם שנכסף לרעיון.

עם הזמן גיליתי שהכתבות לא מביאות אנשים למסע, והשנה אפילו החלטתי לא לעשות שום מאמץ לפנייה לכתבים. אני כבר לא בן עשרים ואחת-שתיים והאידיאולוגיות כבר מתמסמסות עם השנים, ואנו עוברים לתכלס שבחיים. תהליך פשוט במעבר לעולם המבוגרים.

אבל הפעם הבקשה היתה שונה - שאנחנו נכתוב,

ובום נדלקה לי נורה אדומה. אני מאמין בקארמה ובאותות.

ביום שישי שעבר התעוררתי בשש בבוקר מחלום חזק ביותר. חלמתי שסבא שלי, שנפטר כשהייתי בן שש, הגיע לפתח ביתי, סימן לי לעלות על העגלה עם הסוס, ולקח אותי למסיבת יום ההולדת של אבי. לראשונה בחיי החלטתי לכתוב את החלום והפרטים ולתת את המכתב במתנה לאבא שלי ליום הולדתו שהיה ביום שישי.

אבא קרא והחל לבכות וגם אני וגם אמי. זה היה מרגש מאוד. אבא אמר שמעולם לא ראה את סבא בחלום. אחר כך חשבתי לעצמי, אולי אני צריך לכתוב? כששיחת הטלפון עם ההצעה הגיעה הבנתי, המנורה נדלקה, זהו אות שני שמאותת לי שאני צריך לכתוב!

זו הדרך. בלי להתחבא יותר מאחורי קומוניקטים עסיסיים או כתבים למיניהם שמוציאים קצת את דברי מהקשרם, עכשיו אני כותב הכל.

אני יושב בסלון אצל הדודה, "מפסוט" ומזועזע מהחדשות בטלוויזיה האוסטרלית. אני רואה חיילים ישראלים נלחמים במלחמת לבנון השנייה וזה נראה רע מאוד. בשיחת טלפון עם הבית מתברר שקיבלתי צו שמונה ושחבר שלי מהמושב דרור קנדלשיין (הפצוע הקשה ביותר של המלחמה), שרק בסילבסטר האחרון היה איתי בגואה, נפצע קשה.

פתאום זה קורה, מין חיזיון. אני רואה קבוצה של אנשים מכל העולם צועדת בנופי שביל ישראל במסע משותף של שלום ואהבה, עם מוזיקה וצבעים, מעבירים מסר חזק ביותר, עוברים חוויה חיובית בישראל וממשיכים הלאה. מסע של אהבה שבא לתקן ולרפא אחרי מסעות המלחמה שהיו כאן בשישים השנה האחרונות. במקום חיילים אני רואה תרמילאים, במקום כלי לחימה באו כלי נגינה ובמקום שנאה והרס באה אהבה גדולה ואחוות אחים. הנה מה טוב ומה נעים שבט אחים גם יחד.

אז איך מגשימים חלום גדול? החלטתי להקדיש מספר ימים לכתיבה של הרעיון ובדיקת מימושו; אוקי, אז איך מביאים אנשים מכל העולם לישראל, למסע ארוך טווח? מיליון שאלות ותהיות, מאיפה בכלל להתחיל לחשוב איך מגשימים את החלום?

היום אני מבין שבשביל להגשים חלום מספיק לשכנע  בן אדם אחד להאמין בו, הכי פשוט את עצמך, שהחלום הוא אמיתי ושזה מה שהולך לקרות והעיקר - להאמין בזה באמונה שלמה, לא משנה מה קורה.

בדרך אמרו לי שאם רעיון מסוים הוא אמת, א-מ-ת, אז הוא נמצא במגירה במוח של כל אדם ואדם וברגע שתספר לו עליו הוא יאמין, והנה לך עוד מאמין ברעיון שעוזר לך להמשיך להאמין - וזה כבר מספיק בכדי להגשים חלומות אמיתיים שצריכים לקרות, דבקות במטרה ורוח חיובית.

במקרה שלי הרעיון היה לגמרי אמיתי, ואולי בגלל זה הוא התנהג כמו קוסם; פתח לי דלתות והביא אותי למקומות הנכונים וגרם לי להאמין יותר ויותר. וככל שהאמנתי יותר הוא האמין בי יותר וכך אני המשכתי להאמין בו וכך הכל קרה.

במשך שנתיים וחצי הפצתי את הרעיון בכל דרך אפשרית - מפה לאוזן, פליירים, פוסטרים, צמידים, חולצות. ארגנתי מסיבות, מפגשים, הרצאות, פסטיבלים, הופעות, אינספור שיתופי פעולה וסחבתי אחרי עוד מאמינים שזה קורה ואוטוטו מתחילים ללכת.

וב -27 בפברואר זה קרה! הרגע הגדול והמרגש הגיע, כמאה וחמישים תרמילאים הגיעו לאילת מכל קצוות תבל לצעוד יחדיו בשבילי ישראל. צבעוניים עם כלי נגינה והמון מוטיבציה לעתיד טוב יותר צעדנו במשך מאה ימים אלף קילומטרים. השתתפו מאות צועדים! לסוף השבוע הגיעו אלפי אנשים. המסע היה פתוח לכולם, ללא חובת תשלום עם כלכלה מלאה, ולשמחת כולם היה להצלחה גדולה.

המסע נגמר ואני ניסיתי להבין מה בעצם אני עושה עכשיו. במשך שלוש שנים דיברתי, חייתי ונשמתי את Walk about love. ומה איתי, מה עם רע? החלטתי לצאת לחופש. עכשיו אפשר לנוח, אמרתי לעדי (חברה) נוסעים להודו. אחרי טיול ארוך ומסעות במזרח קול פנימי התעורר בי וקרא לי לשחזר ולעשות מסע נוסף.

משהו הרגיש חסר. החלטתי לחזור לארץ ולנסות לשחזר את מה שהיה. בזמן שחלף לא בדיוק עבדתי על המסע, ובלי לשים לב עברו להם חודשים יולי, אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר ונובמבר, והמסע חייב לצאת באביב, אחרת ידחה בשנה. פחדתי לאבד את המומנט של המסע הקודם המוצלח.

אז זאת אומרת שנותרו לי שלושה חודשים בקושי להרים ולפרסם עוד מסע, כשלמסע הקודם התכוננתי במשך שנתיים וחצי! איך עושים את זה? ממש לא קל, קוראים לזה "משבר האלבום השני".

חנוכה. אני נוסע למסיבת טראנס גדולה במדבר, פוגש שם חבר, רון טל, קולגה מפיק והיזם של פסטיבל דופ, פסטיבל מוסיקה בינלאומי שמתקיים כבר שבע שנים ומושך אליו אלפי אנשים מהארץ והעולם. הוא טופח לי על השכם, מברך אותי על ה"יציאה", יציאת מצרים הוא קורא לזה, ואני לא מאמין כשהוא אומר משהו כמו, 'באמת שמגיע לך כל הכבוד, זו יציאה שלא היתה כמותה מעולם, עשית דבר גדול'.

ואז זה מגיע. 'אתה הולך לשחזר את זה?', הוא תולה בי עיניים שואלות, ואני, שבאותם ימים כבר לא הייתי בטוח שבאמת אצליח לעשות את זה שוב, ממלמל 'מקווה, אני יודע...'. הוא מיד קולט את המצב ואומר 'תקשיב, בפעם הראשונה יש הרבה התלהבות. כולם עוזרים לך, מוותרים, דברים מסתדרים, המון פוקסים. הפעם השנייה היא הקשה ביותר. לך תשחזר את מה שהיה ובזמן כל כך קצר, משימה קשה. אבל אם עברת אותה ותצליח בשנית לשחזר, הפעם השלישית כבר תבוא בקלות ותקבע מסורת.

פברואר 2010. באמונה גדולה בצדקת הדרך הגעתי לרגע המיוחל עם חמישים תרמילאים מכל קצות תבל. עמדנו בסופה איתנית באילת, גשם, רוח וחול לא שברו אותנו ויצאנו למסע השני, מסע משפחתי יותר שקבע את רוח ואופי המסע לדורות הבאים.

המסע הסתיים בהצלחה רבה ויצר משפחה בינלאומית תומכת ומחבקת שעובדת היום מכל קצוות תבל להגשמת החזון והפצתו לאנשים נוספים שיחוו את החוויה המדהימה שעברנו.

מדי שבוע אכתוב כאן על ההכנות למסע, תכנונים והתפחתויות, על האנשים המיוחדים שמצטרפים אלינו מרחבי העולם, חוויות וזכרונות מהמסעות הקודמים, חלומות לעתיד, אכתוב על המשברים ועל ההצלחות ועל הרגעים המרגשים במסע, בתקווה שנוכל לחלוק יחד את התגשמותו של חלום.

רע פסטרנק הוא ההוגה והיוזם של  WALK ABOUT LOVE. ניתן להתעדכן גם בדף הקבוצה בפייסבוק

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...