ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

"התפקיד של הנגן הוא להאיר את הדרך": צלילי המוזיקה של דודו אלכביר

הוא הגיע להודו לפני 15 שנה בגלל תאונת אופנוע ושם די במקרה פגש את הסיטאר. מאז הפך הכלי והמוזיקה המדיטטיבית שהוא מפיק לדבר המרכזי בחייו. ראיון עם דודו אלכביר

משה קוטנר | 4/4/2011 12:05

תגיות: סיטאר, מוזיקה הודית, דודו אלכביר, משה קוטנר

למסלול האישי שלו, שכולל אהבה ודבקות עצומים למוזיקה, מסלול שנמשך כבר מעל עשור, הגיע דודו אלכביר די במקרה. "הגעתי להודו בגלל בתאונה. תאונת טרקטור, אם לדייק”, הוא מספר. “חסכתי אז כסף לטיול בארצות הברית, אבל בגלל תאונת טרקטור החלטתי לנסוע להודו, כי רק לזה הכסף הספיק לי".

החיידק המוזיקלי אמנם היה טמון בגן המשפחתי הרבה קודם, אבל בהודו הוא שוב התעורר, ושוב, באופן מקרי לגמרי. כשהגיע לפושקר הוא שמע צלילים זרים בוקעים מתוך חנות. אלכביר היה בטוח שמדובר ב- 15 כלים שמנוגנים ביחד, עד שהבין שבעצם מדובר בכלי אחד בלבד - סיטאר, כלי מיתר עתיק, שיהפוך לימים למרכזי בחייו.

באותה חנות בפושקר, מי שניגן בסיטאר היה לא אחר מוויליאט חאן, מי שיצר מהפכה במוזיקה ההודית והגיע בהודו לרמת פרסום דומה לזו של ראווי שנקאר בתחום. "רוב האנשים במערב מכירים את מוזיקת הסיטאר של ראווי שאנקר, שזה משהו אחר”, מסביר אלכביר.

“מה שאני אוהב זה הסיטאר שמחקה איכויות ווקליות, הסגנון הזה נקרא גיאקי-אנג. אחרי הטיול הגעתי לוורנאסי ושם הכרתי את המורה הראשון שלי שהיה דווקא מערבי, הוא ניגן אז כבר 25 שנה, שמו הוא ברנט. גם הוא ניגן את הסגנון הספציפי הזה שאהבתי.

"כלי נוסף שהתפתחתי איתו בהודו הוא רודרה וינה. בכל הודו ובעולם בכלל יש פחות מעשרים נגנים בכלי הזה. זה כלי שבמקור המוזיקה שמנגנים איתו מקורה בוודות בסנסקריט, מוזיקה שהעלו איתה יישויות, כמו תקשור עם הטבע. את המוזיקה הזו במקור ניגנו במקדש. כלומר, אתה מנגן אותה מול האל.

"בהמשך ניגנו אותה מול מלכים. וגם היום בהודו יש למוזיקה פטרונים - זו הממשלה כיום. הם מממנים את המוזיקאים האלה. גם אני קיבלתי ממשלת הודו מלגה לשלוש שנים כדי ללמוד את הסיטאר עם המורה שלי, וזה היה לימוד בדרך מסורתית, לא במוסד.”

''בגלל המונוטוניות של הטמפורה, המוזיקה מרגיעה את המחשבה וגורמת להסתכל יותר פנימה ופחות אל הגירויים שבחוץ'' אסנת אלכביר

ספר על הקשר בין מורה לתלמיד במסורת שבה למדת. מדובר בקונספט של גורו ותלמיד?

"אנשים מגיעים ללמוד וחושבים שזה כמו שיעורים עם מורה לגיטרה. אבל במוזיקה הזו הלימוד דורש המון טוטליות. בשנים הראשונות שלי כתלמיד התאמנתי שמונה שעות ביום, ואם לא התאמנתי אז היתה מוזיקה ברקע או שהיו סביבי חברים לנושא המוזיקלי. בשנים האלה הייתי בלתי נסבל לחברה - כל העניין שלי היה במוזיקה. קשה להסביר את מידת ההשקעה לאנשים בארץ.

"גרתי ליד המורה שלי בוורנסי ותדירות השיעורים היתה תלויה בכמה הספקתי להתאמן. למורה הראשון לא שילמתי בכסף אלא היה בינינו בארטר - עשיתי לו כל מיני שליחויות ודברים שיגרמו לו לרצות ללמד אותי, למשל שליחויות לצד השני של העיר לקנות לו משהו שהוא אוהב. בתהליך הלמידה אתה נמצא בבית של המורה ומתייחסים אליך כמו אל משפחה. כשאתה כבר מקבל משהו כזה אתה מעריך את זה הרבה יותר".

מה אפשר לך להשקיע בכזו אינטנסיביות במוזיקה במשך שנים? חשבת על זה כפרנסה עתידית?

“זה משהו שגם אני חושב עליו לפעמים, באותה מידה יכולתי עד היום להיות דוקטור בכל דבר. עכשיו זה כבר 15 שנה של השקעה. חלק מההסבר הוא שכנראה כיוונתי לשם. ברגע שאתה עושה משהו כזה זה איכשהו נראה שזה מה שאתה אמור לעשות ואין שאלות. עוד כילד בן 13 - מרגע שגיליתי שאני יכול לכוון את הגיטרה לאקורד ולנגן, זה מה שעשיתי.

"מאוחר יותר גיליתי שככה בעצם מנגנים סיטאר. וברגע ששמעתי את שני המוזיקאים ויליאט חאן וזיה מוהיאודין דאגר שהשפיעו עלי, זה פשוט הדליק לי אור שזה מה שאני רוצה, או אפילו אמור לעשות. מסוג הדברים שאין לך הרבה ברירה. אתה עושה את זה וזהו. וזה לא משהו רע, אני אוהב את זה. זה כנראה מה שנותן את הכוח לעשות את זה. דברים מסתדרים בסופו של עניין".

אתה יכול לספר על האיכויות המדיטטיביות של מוזיקת הסיטאר והווינה?

"המדיטטיביות היא תלוית נגן וגם תלוית המאזין. באופן כללי ניתן לומר שבמוזיקה הודית קלאסית תמיד יש כלי בשם טמפורה, שמנגן אקורד אחד שתמיד נמצא מתחת כשטיח ועליו פשוט רוקדים עם הסולם, זה נקרא להעיר את הראגה.

"המוזיקה היא בעצם כמו סולם אחד שמתחיל ונגמר בתו. מי שמקשיב למוזיקה, בגלל המונוטוניות של הטמפורה, זה קצת מרגיע לו את המחשבה וגורם לו להסתכל פנימה ופחות אל הגירויים שבחוץ. כמו שמדיטציה מתחילים עם נשימה, התפקיד של הנגן הוא להאיר את השביל והדרך.

"אני לא משתמש במוזיקה למטרות מדיטציה, אבל ברור לי שכמו שאני מקשיב לקונצרטים והולך בדרך לאיבוד ורק בסוף מבין איפה הייתי, אני מאמין שזה מה שבעצם משותף למוזיקה הזו ולמדיטציה.

"אני חושב שעצם ההקשבה למוזיקה הזו היא סוג של מדיטציה. אותו הדבר עם הנגינה עצמה - כדי לנגן את המוזיקה הזאת צריך להיות בפול ריכוז וצריך להעלות לתוכה משהו שאתה עושה במצב של אחדות עם היצירה. המוזיקה הזו היא 99 אחוז אלתור. לעשות זאת בצורה נכונה נדרש סוג מאוד

מסוים של מדיטציה.

במוזיקה הזו כנגן אתה 'מעלה ראגה' - מנגן ראגה מסוימת ומעלה אותה כיישות מסוימת בעלת אופי וגוון מסוים. מבחינת המוזיקאי ההודי, יש לכל חלק ביום ולכל עונה יישות-ראגה שמתאימה. לפעמים ההבדל בין ראגה כזו או אחרת הוא שמינית טון שכמעט לא מבדילים בו".

במקביל למוזיקה, במהלך שהותו בהודו נחשף אלכביר גם לפרקטיקות רוחניות שונות, אבל בסופו של דבר החליט להתמקד במוזיקה. “תרגלתי ויפאסנה במשך כמה שנים, הייתי מה שנקרא מתרגל אדוק, ותרגלתי גם סוגים שונים של יוגה”, הוא מספר.

“בסופו של עניין הבנתי שהדרך שלי היא מוזיקה, ואני מוצא בה את מה שקבלתי במדיטציה וביוגה. ההודים מתייחסים לכך כנאדה-יוגה, יוגה של צליל. זה כולל גם מנטרות, אבל אני עושה פשוט מוזיקה.

"הדרך של המוזיקה הזו היא דרך של דבקות, באותה מידה שאנשים דבקים בדת. זה סוג של תרגול רוחני - חלק מהתרגול היה להתעורר בארבע וחצי בבוקר ולהתחיל בחמש לעשות סולמות. יש בזה משהו מאוד חזק, אבל זה לא תרגול הישגי בשום דרך".

לאתר של דודו אלכביר