המחסל: על התוכנית "אדם אוכל את אמריקה"
התכנית "אדם אוכל את אמריקה" מספקת הצצה קינקית להרגלי האכילה הפסיכוטיים של האמריקאים, דרך כרסו התופחת של המגיש אדם ריצ'מן
היום זהו ניוז דאשתקד. הטריקים משוכללים בהרבה וכבר אפשר לחזות בתהליך הבריאה קומפלט מרגע פליטת הזרע, דרך צמיחת העובר ברחם אמו ועד שהוא נפרד מעורלתו. אלא מה, גם זה חדשני כמו חלונות חשמליים ברכב יפני. הבון טון היום הוא ריאליטי, ובחור אמריקאי בשם אדם ריצ'מן החליט להראות למצלמות גדילה תוך כדי תנועה מהי.
ריצ'מן, שחקן יהודי ניו יורקי שהחזיק כמעט כל משרה בענף המסעדנות של הדוד סם, הוא כוכב הסדרה "אדם אוכל את אמריקה", שבימים אלה עולה אצלנו עונתה השלישית. התקציר: ריצ'מן מסתובב לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית בחיפוש אחר אתגרים קולינריים בולימיים.
בעונה הראשונה הוא נראה כמו סתם ג'ו שמו ינקי - שמנמן במידה, אולי אפילו שדוף בקנה מידה אמריקאי. בהערכה גסה משקלו לא עלה על 95 ק"ג. הוא מתחיל באתגרים קולינריים שהתפתחו עם השנים באזור טקסס. הוא מחסל קילוגרמים על קילוגרמים של סטייקים נוטפי עסיס, והצופה האדוק מביט בהשתאות איך קיבתו של ריצ'מן נמתחת מול עיניו.
איפשהו באמצע העונה הראשונה הסדרה הופכת לפורנוגרפית, ומי שמכיר את הקונוטציות הנלוות לאכילת צדפה טרייה יבין מיד את ההקשר האירוטי. ריצ'מן מגיע לניו אורלינס כדי לצלוח את אתגר 15 תריסרי הצדפות של אחת ממסעדות העיר.
מגדל של מגשים מכוסים שבבי קרח וצדפות טריות ניצב לצדו של ריצ'מן - שבינתיים תפח באיזה שמונה ק"ג, ולהזכירכם אנחנו עדיין בעונה הראשונה. אומרים שעם האימונים בא הגובה, ובמקרה של ריצ'מן - הרוחב. הוא מכלה את 180 הצדפות כאילו היו שקית פריכיות, עומד באתגר בהצלחה מסחררת וזוכה לתהילת עולם בדמות טי שירט ותמונה על קיר המסעדה.
בפרק אחר הוא מגיע למסעדת "איגלז" בבוסטון ונענה לאתגר האיגלז צ'לנג - חיסול צ'יזבורגר, צ'יפס ומלפפון חמוץ במשקל כולל של חמישה ק"ג. ריצ'מן לא היה שם לבד. מולו מגיח איש מערות בשם צ'אק, עובד לשעבר של המזללה, שכשהוא מהלך כל מאה ומשהו הק"ג שעל עצמותיו עושים גלים מתחת לחולצה. שניהם מזיעים כמו מתאבקים בסגנון יווני-רומי וכל העניין נעשה די גרוטסקי. אשכרה אפשר לראות את הכולסטרול מכווץ להם את העורקים.
חוץ מהאתגרים המשמינים, יש לתכנית ערך מוסף. בבילד-אפ לקראת בולמוס האכילה התחרותי ריצ'מן מבקר בכל מיני מוסדות אוכל אמריקאיים מעניינים, וטועם מעדני פאסט פוד שנראים מגרים מאוד.
התכנית העלתה דיונים אין-ספור בבלוגים של הפודיז בארצות הברית. רבים מתנגדים למה שהתכנית מייצגת, וחושבים שהיא עושה גלוריפיקציה לאחת הבעיות החמורות באמריקה: השמנת יתר. האמת שיש להם ממה לחשוש. בכל פעם שריצ'מן - שבעונה השלישית כבר נראה כאילו צירף לעצמו כפיל - מתיישב מול אתגר, רואים מאחוריו קהל שאחד מכל שלושה או שניים ממנו נראה כצאצא של ערב אהבים בין קרנף ללווייתן.
מצד אחר, ריצ'מן הוא באמת בחור על הכיפאק. הוא מגיש את תכניתו בצורה מקורית ומלאת הומור, והוא מפלרטט עם המבוגרות הבלתי חטובות שעומדות מעל הפלטה ומטגנות ערימות על ערימות של המבורגרים מצופים בגבינה מותכת מאיכות מפוקפקת. ריצ'מן באמת אוהב אוכל ומתלהב מהעניין, והוא בין הבודדים בעולם שיכול לדבר על הגבינה הכתומה המחורבנת שהאמריקאים אוהבים לשים על כל דבר בתאווה גמורה.
אני מוכרח להודות כי התכנית, לפחות בהתחלה, סחטה ממני קריאות התפעלות בכל הקשור ליכולות האכילה של האיש, בדיוק כמו שאפשר להתפעל מצפייה במישהו ששובר שיא גינס בדחיקת משאית.
אחר כך, כשרואים איך הוא מחסל בבליסה מטורפת טוסט בן שני ק"ג וחצי עשוי משבע גבינות שונות, חצי קילו צ'יפס וסלט קולסלאו במשקל לא ידוע בפחות משעה, יש כמיהה לא ברורה לעשות הסבה לאנורקסיה. בד בבד, אי אפשר להפסיק לצפות בתכנית. לא יעזור כלום: יצר המציצנות גדול כמו התיאבון של המגיש.
אדם אוכל את אמריקה, מדי לילה, ערוץ האוכל.
כנסו גם לכתבה על המנות האמריקאיות המוזרות ביותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם