לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים
מרכז העיר נטוש ומוזנח, התורים לאתרים הקדושים ארוכים ומתישים, וכל רגע עלולה לפרוץ אינתיפאדה חדשה. על אף כל אלה, ראש עיריית ירושלים מתחייב להביא לעיר עשרה מיליון מבקרים בשנה. מיכאל שיחור מסביר למה כל כך קשה לקלוע לטעם של כולם, ולמה אין סיכוי שאורח משוודיה יקפוץ לגבעת התחמושת
הם לא הגיעו לשופינג, מסע הצלב שלהם כולל רק גיחות לכנסיות. אחרי ביקור בכנסיית הקבר לא תמצאו אותם מדלגים לקניון ממילא השוכן בנינוחות נובורישית למרגלות חומות ירושלים. אלה לא התיירים שעיר בירה גאה מאחלת לעצמה.
קבוצה גדולה יותר של ישראלים עוקפת את הצליינים השקטים, כמעט דורסת אותם. פניהם לכותל, קודש הקודשים, אך דעתם מוסחת בשל הרוכלים הערבים שעטים על ארנקיהם התפוחים. עוד יום שישי טיפוסי בעיר.
על הנייר כמעט כל מי שמגיע לשערי העיר מבקש את ירושלים של מעלה, תר אחר קדושה, מנסה לשאוב את ריח ההיסטוריה שנישא באוויר מתוך בליל של ריחות גשמיים יותר של מאפיות, בתי מלאכה וזיעת אל פי התיירים בסמטאות הצרות.
רבות פניה של העיר, וכך גם של התייר הפוקד אותה. בין אם מדובר בצליינים המבקשים להתקרב לישו ולסמלי הנצרות, או ישראלים שמגיעים להתרפק על ברכי היהדות ולערוג אל אתרי המורשת המדממים הפזורים תחת כל אבן ירושלמית רעננה. כל אחד עם ירושלים שלו, האמת שלו וכמובן ההיסטוריה שלו.
בתוך הכאוס הזה קשה לעשות סדר - מאיפה בכלל מתחילים בין אלפי האתרים החבויים בירושלים? היכן ניתן למצוא מישהו שיכול לספר נאמנה את סיפורה של העיר הכי מורכבת בעולם?
מיכאל שיחור מאמין שהוא מצא את הנוסחה לכך: גם לענות על הצרכים של התייר הבינלאומי וגם לקלוע לרצונות של התייר הישראלי הדעתן. שיחור לא רק מאמין, יש לו גם מיליון קבלות שמראות שהוא הצליח להיות המדריך האולטימטיבי לעיר הכי מרתקת ואבודה ביקום.
הקבלות האלה מייצגות מיליון ספרי הדרכה לתייר בירושלים שהוא מכר מאז יצאה המהדורה הראשונה של המדריך שלו, ב-1988. זהו מספר אגדי, כמעט בלתי נתפס. אחרי הכל, שיחור הוא לא היחיד שכתב מדריך מדויק לעיר המבולבלת.
לפני כחודש הוא קיבל תעודת הוקרה מראש העירייה ניר ברקת על ההישג. ברקת, בניגוד לקודמיו שלא הצליחו להתמודד עם העובדה שצריך להתעסק גם בירושלים של מטה, מבטיח להביא עשרה מיליון תיירים בשנה לבירה. רבים טוענים שההבטחה הזאת היא לא יותר מאשר הזיה מגלומנית, שכן העיר לא ערוכה לכך, בוודאי לא כשמעמדה הבינלאומי בקרשים, אבל שיחור משוכנע שזה אפשרי. לטענתו, היום בניגוד לעבר ישראל מתחילה להפנים שניתן ללטש את היהלום הגולמי והקשיח ולגרום לקהלים חדשים להגיע בהמוניהם לעיר.
23 שנה עברו מאז יצאה המהדורה של "ירושלים - מורה דרך אישי". 350 אלף ישראלים קראו את הספר, השאר מחו"ל. 3,000 שנות היסטוריה דחוסות ב-250 עמודים.
עד כה יצאו כבר שש מהדורות שמשקפות את השינויים שעברה העיר במהלך השנים. יש הרבה הבדלים בין המהדורה הראשונה לנוכחית; מלבד השפה שנהפכה קלילה וידידותית יותר למשתמש, העיר עצמה לבשה פנים אחרות. מעיר פמיליארית, מעין כפר גדול, היא הפכה לכרך ענק החובק מיליון איש ומתפשט מדי שנה כשהוא נוגס בעוד ועוד שטחים.
שלוש שנים ארוכות ארך תהליך הכתיבה וליקוט החומר עד שהמהדורה הראשונה יצאה לאור. "היו שתי מכשלות עיקריות בכתיבת הספר,? מספר שיחור. "לכל אחד בעיר יש אמת משלו. זו העיר הכי מורכבת שאני מכיר, הרבה יותר מאשר ערים אחרות שבהן הנרטיב משותף והתמונה דומה. לירושלים אין נרטיב אחיד, הוא מחולק אפילו בין היהודים, כך שכל אחד רואה את הדברים מזווית אחרת עם אמוציות חזקות, אין באמת טעם להשקפה מאוזנת".
אנחנו יושבים במשרדו בכפר מל"ל הפסטורלי והנינוח. המשרד מודרני, היי-טקיסטי, האווירה מסביב כפרית ומזמינה. לצד שולחן גדול יש מדפים עמוסים בספריו של שיחור, המוקדשים לערים אחרות שעליהן כתב. בכל זאת, נראה שירושלים מוציאה ממנו רגש אחר, כפי שהיא מצליחה לגעת בנפשם של מיליונים ברחבי העולם.
המשימה, על גבול הבלתי אפשרית, של כתיבת ספר הדרכה לתייר בירושלים קשה מנשוא. הרבה מונח על הכתפיים, קדושה ואינטרסים סותרים יוצרים מעמסה בלתי הגיונית. קריאה במהדורה הראשונה ובזו הנוכחית מצביעה על אמנות ההליכה בין הטיפות של הסערה הירושלמית.
"כשבאים לכתוב ספר על עיר כזו עם גישות שונות ואנשים שונים הצורך לאזן הוא עצום". מסביר שיחור. "בגרסה הראשונה של הספר המשימה העיקרית הייתה לאזן את הדברים. מצד אחר אני נאמן לקונה הספר, היות שהאמיתות מורכבות, הנאמנות מחייבת עדכון, אימות ועימות כדי להגיע לנוסחה. למשל, אותם אנשים שנתפסים כגיבורים אצלנו, נתפסים כטרוריסטים אצל הבריטים. או למשל, אתה לא יכול לפרסם קטע על כנסיית הקבר שמדבר לכולם".
ולא רק זה: "בספר יש פרק המדבר על אתרי חובה. בפרק זה נכנס פירוט על הר הבית - דבר שגרף תגובות לא מעטות מגופי ימין שונים. הייתה גם ביקורת מגופים דתיים, למשל מבית החולים לניאדו בנתניה, על כך שיש פירוט רב על כנסיות".
למרות הביקורת, הספר נמכר היטב. יש אנשים או מגזרים שמסרבים מטעמים כאלו ואחרים לרכוש אותו, אבל הפופולריות של המדריך מוכיחה שהוא מתאים כמעט לכו לם. הזמנות ממשיכות לזרום מרחבי העול ואפילו בירדן הוא נמכר לא רע.
"הלקוחות
הגרסאות כמובן שונות בהתאם ללקוח. התייר השוודי לא יתעניין בגבעת התחמושת, וסביר להניח שהתייר הישראלי לא יתעכב בכנסיית הקבר. עם זאת, שיחור לא מוותר לישראלים על שכיות החמדה הנוצריות בעיר. כדי לקבל את ירושלים כפי שהיא, הוא מאמין כי צריך לחוות גם את המורכבות שעל פניה לא נוגעת לנו.
דוגמא למורכבות הזאת ניתן למצוא למשל בכנסיית הקבר - המקום החשוב ביותר לנצרות. הסיור בה לא השתנה בין המהדורה הראשונה לנוכחית אבל משנה לשנה עושה רושם שהמתח הגואה בה עולה.
זרמים ותת זרמים מנסים לשלוט במבנה היפהפה ברחוב סנטה הלנה. בספר נכתב כי בניין הכנסייה "מורכב וסבוך, ולו היסטורי ארוכה, ארכיטקטורה בלתי אפשרית וניגוד של מסורות". משפט שהוא מיקרוקוסמוס של ירושלים כולה.
האחיזה בכנסיית הקבר נחלקת בין שש כנסיות נוצריות, שלו מהן דומיננטיות במיוחד: היוונית-אורתו דוקסית, הקתולית-פרנציסקנית, והארמנית. אליהן מצטרפות גם הכנסיות הקופטית, האתיופית והסורית. כל דבר עלול להיחשב כהפרת סטטוס קוו, אפילו ניקיון המקום. בזמנו הוצב שם סולם בעת שיפוצים ושנים לא הזיזו אותו בשל ויכוחים בין העדות. מפתחות הכנסייה הופקדו עד היום בידי שתי משפחות מוסלמיות מכובדות, והן האחראיות לפתיחת וסגירת השערים מדי בוקר ולילה.
בנוסף לכך, המקום שבו - לפי האמונה הנוצרית, או חלקים ממנה - ישו נקבר סוחף מאות אלפי אנשים מאמינים מדי שנה. התורים עצומים, כמעט בלתי נסבלים. לפני כמה שנים השר לענייני ירושלים יעקב אדרי רצה לפתוח פתח חירום למקרה אסון בכנסייה. התוכנית עוררה סערה בינלאומית ואדרי נסוג מכוונתו כחתול מפוחד. כל נקבה או זיז יכולים לשנות סדרי בראשית בעיר העתיקה.
כנסיית הקבר כמובן לא לבד, בקילומטר מרובע אחד, שטחה של העיר העתיקה, מבצבצים עוד עשרות אם לא מאות סלעי מחלוקת. היכולת של שיחור להתייחס בענייניות, כמעט באדישות, לכל אותם מקומות עם היסטוריה טעונה כל כך היא מרשימה ואולי בה טמון סוד ההצלחה של הספר: העובדה שהוא מסוגל להתאים את העיר לתייר ירדני, אנגלי, אמריקאי והכי חשוב: ישראלי.
הפרופיל של התייר המגיע לירושלים השתנה עם השנים לצד התמורות שחלו בעיר. עד האינתיפאדה הראשונה הגיעו בעיקר יהודים אמידים מארצות הברית שביקשו לחזות בנפלאות איחוד העיר וישראלים שפקדו את העיר העתיקה, כולל הרובע המוסלמי ששקק מסעדות. לאחר הסכמי אוסלו שהפיחו תקווה לשלום והקטינו את הפוטנציאל הנפיץ של העיר, החל גל תיירות גדול שכלל הרבה מבקרים מאירופה. במקביל, גם הגישה של התייר הישראלי כלפי ירושלים השתנתה.
"הישראלים התנתקו מירושלים בשלב מוקדם" טוען שיחור. "כשאתה לוקח משהו גשמי והופך אותו לסוג של אידאה אתה מרחיק אותו מהמודעות היומיומית. ההתייחסות לירושלים בקרב הציבור הישראלי הייתה כמו לחו"ל. ירושלים הפכה למשהו שמבטא משימה רעיונית.
כשתלמידי בית ספר מגיעים לכאן לוקחים אותם לאתרים כמו תיירים. זה מקבע אותך לנסיעה בעלת אופי תיירותי, מונע ממך להתייחס לתרבות. באופן תת מודע העיר הופכת למוזיאונית. בשנות השמונים זה היה אחרת, היו הולכים לשוק במזרח העיר, מתנסים בריחות, בטעמים. למרות שהעיר הייתה פחות מושקעת, אנשים באו לירושלים כדי ליהנות".
אינתיפאדת אל-אקצה בתחילת המילניום נתנה מכת מוות לתיירות מחו"ל וגם לתיירות הפנים. כשאוטובוסים מתפוצצים וברשתות הזרות משדרים דם, אש ותמרות עשן, לא נמצאו באירופה ובארצות הברית הרבה תיירים שביקשו לסכן את נפשם ולהגיע לירושלים. התיירות היחידה הייתה מה ששיחור מכנה "תיירות שבויה" - תיירים שהיו חייבים לבוא לעיר בשל עבודה או שמחות משפחתיות.
כך או אחרת, בעירייה ובממשלה לא השכילו לנצל את הפוטנציאל התיירותי האדיר, ולא הקלו על מי שביקש לבקר בה. הבעיות רבות ומגוונות - מתחבורה ציבורית עלובה ולא יעילה בעליל, דרך שילוט קלוקל שהגיוני אולי רק לתושבי העיר וכלה במחסור חמור של מידע לתייר.
כל מי שהגיע לברצלונה, לונדון, פריז או רומא ודאי נתקל באינספור עמדות הכוונה ועזרה לתייר. ובירושלים? יוק. ידידותית בערך כמו מוגדישו בעונה החמה. מספיק לראות את התורים המשתרכים בכנסיית הקבר כדי להבין שעל אף כל השנים שחלפו מאז שהצנחנים כבשו את מזרח העיר, הבלגן במקום עדיין נמשך. תורי ענק מתישים את התיירים בכל אתר בעיר העתיקה, והאנדרלמוסיה התחבורתית מקשה מאוד על מדריכי התיירים.
"ירושלים צריכה להיות מסוגלת להפוך את התור לחוויה כפי שעושה חברת דיסני בפארקים שלה" טוען שיחור. "העיר העתיקה קטנה מדי, בסך הכל קילומטר מרובע אחד. גם אם התור אורך ארבע שעות, אתה צריך להשקיע במעברים, שהתהליך יהיה מהנה. החוויה צריכה להיות רב חושית, כמו בפירמידות. אין בירושלים רצף, כל דבר עומד בפני עצמו, לא מספיק שהתיירים רק יגיעו, חשוב שהם ייהנו. העולם בנוי היום על חוויה רב חושית, אם אתה לא עושה את זה, אין עניין. ירושלים טרם השכילה לעשות זאת, וזו גם הסיבה שאנחנו כישראלים לא מכירים ולא מבינים אותה".
לצד בעיותיה המורכבות, ההתפשטות חסרת התקדים לצפון-מזרח העיר הכפילה את שטחה של ירושלים וגרמה לניוונו של מרכז העיר ולהזנחה של הכניסה לבירה ושל העיר העתיקה. ממשלת ישראל לדורותיה הפקירה הלכה למעשה את הבירה כשפניה מופנות רק לכיוון מזרח. בשעה שדיברו על אחדותה, בפועל החלטות הממשלה על חיזוקה לא יושמו. כך, בזמן שירושלים התנכרה לתייר המגיע אליה, תל אביב הפכה לאבן שואבת בשל היותה ידידותית, מסבירת פנים ובעיקר קלה להתמצאות.
עד לאחרונה הייתה ירושלים מקום שעוברים בו על הדרך, קפיצה קטנה לעיר העתיקה או לכותל המערבי ונשנוש של בייגלה בשער יפו. המזומנים של התיירים הכבדים נשפכו על מסעדות היוקרה בתל אביב, כרטיסי האשראי גוהצו ברחוב דיזנגוף ולא ברחוב יפו.
במהדורה הראשונה של מדריך שיחור הייתה התייחסות נרחבת למזרח העיר ולרחוב יפו, הנמתח מהכניסה לירושלים עד לחומות העיר העתיקה. עם השנים חלה ירידה תלולה במספר המבקרים הישראלים במזרח העיר, המתיחות הביטחונית נתנה אותותיה וממהדורה למהדורה שטחה של מזרח העיר צומצם בספר.
רחוב יפו עצמו, אחד המוקדים שקיבל מקום של כבוד במהדורה הראשונה, נפקד לגמרי מהמהדורות האחרונות. הוא סבל מירידה בקרנו לאחר שהבולדוזרים כתשו אותו כהכנה לרכבת הקלה, המכונה בקרב תושבי העיר כ?רכבת הקללה". במשך כמעט עשור שלם הרחוב נראה כאילו נלקח מדרזדן בימי ההפצצות.
לא עוד. סיור לאורכו של רחוב יפו השבוע מגלה תמונה שלפני כמה שנים רק אפשר היה לחלום עליה. נטול מכוניות נוסעות ואוטובוסים שועטים, הרחוב שופץ כולו והרכבת משייטת בו בדממה. בינתיים בלי נוסעים. ערב רב של שפות מפלח את חלל האוויר, גדודי תיירים חוצים את הרחוב בדרכם לעיר העתיקה. סוף סוף הם חוזרים. השקט הביטחוני היחסי הוציא אותם מהבונקר. ניתן לזקוף את זה לשינוי תפיסתי שעובר על העירייה וגם על חלקים מסוימים בממשלה.
אם בעבר הגיעו לכאן תיירים ממניעים דתיים, אם לא משיחיים, המהפכה התרבותית שעוברת העיר היא החלק שהיה חסר. בשנות השמונים ירושלים הייתה רק מקבץ של אתרים התיירותיים. כיום ההיבט התרבותי והקולינרי תופס מקום נכבד. מסעדות יוקרה נפתחו כפטריות כמהין לאחר הגשם. התל אביבים גילו שיש כאן עיר חיה. עשרות אירועים מושקים מדי קיץ, מרתון בינלאומי, שבוע האופרה, פסטיבל האור ועוד גימיקים שמנסים לנתץ את הסטיגמה הכבדה של העיר.
"אחרי שנים של חושך שכללו בעיקר ניהול לא נכון, חל שינוי גדול מאוד. בעבר התחזוקה של האתרים הייתה מתחת לכל ביקורת, הייתה הזנחה, וגם חוסר נגישות ובעיות תחבורה קשות" קובע שיחור. "נוצרה קומבינציה חדשה יחד עם מצב פוליטי שהשתנה. ראש העירייה ניר ברקת ושר התיירות סטס מיסז'ניקוב החלו לפעול ברצינות לשינוי המצב. יש מגמה חדשה שקודם עושים ורק אחר מתכננים".
אילנית מלכיאור, הממונה מטעם הרשות לפיתוח ירושלים על תחום התיירות, מאמינה כי משאלתו של ברקת להביא לירושלים עשרה מיליון תיירים בשנה אינה בגדר פנטזיה פרועה. בקיץ האחרון, היא אומרת, הגיעו 3.5 מיליון תיירים לעיר. לדבריה, נעשה היום מאמץ כולל להביא תיירות איכותית מחו"ל ובד בבד לחזק את תיירות הפנים. היא שולפת שלל גרפים ונתונים על כך שהעסק מתחיל להתרומם. בניגוד לעבר, היום מתייחסים לתיירות בעיר כאל תעשייה של ממש. תמריצים יצאו לדרך, מיליונים מושקעים בפרסום ושיווק ובניסיון להפוך את העיר לידידותית יותר.
"לא היה ניהול תיירותי עד עכשיו, אנחנו מסתכלים מעבר לדת" אומרת מלכיאור. "אנחנו הולכים על התייר האיכותי, מתמרצים כנסים ויוצרים מערך תרבותי משלים לשלל האתרים בעיר. אנחנו משנים את התפיסה של ירושלים כעיר שמבקרים בה יום או יומיים, ועושים הכל כדי להשאיר כאן את התיירים, בין השאר דרך שיתופי פעולה עם ים המלח ותל אביב. אנחנו יוצרים למעשה אג'נדה תיירותית. היום ירושלים מציעה תמריצים משמעותיים לבניית מלונות חדשים. אנחנו מגיעים לקהלים חדשים בארצות הברית ובאירופה, בעיקר לתייר הרוסי".
לא בטוח שזה מספיק, ירושלים צריכה עוד הרבה מיליארדים כדי להיות מוכנה באמת לגלי תיירות שיציפו אותה. בינתיים הם עלולים להטביע אותה. מה שבטוח, הרבה יותר קל לצלוח אותה עם המדריך של שיחור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם