אלה היו: טיול אל תל אביב הקטנה
טיול בעקבות ספרה החדש של שולמית לפיד "ואולי לא היו", מחזיר אותנו למקום ממנו צמחה תל-אביב הצעירה, רגע לפני שהפכה לבועת נדל"ן עם מגדלים שמגרדים את השמים
המדריכה, יפעת אביצדק-קלפה, כבר ממתינה במדרגות היורדות לגינת פרוג, חובקת את ספרה החדש של שולמית לפיד "ואולי לא היו" (הוצאת "כתר"), שידריך אותנו בסיור.
בצילם של הרדופים פרועים בגינה הקטנה בין רחובות פרוג לדוב הוז, מתעוררות לחיים מילות הספר. הדמויות חוזרות לחיים, והרחובות הצרים מזכירים לנו את חיי הדלות והשכנות הטובה שהיו נחלת המחצית הראשונה של המאה ה-20.
הספר עוקב אחר זוג צעיר שהגיע לתל אביב ב-1934 ממזרח אירופה. מיקי העיתונאי, שמבקש לעבוד כפועל, ולאה, שמנסה לחיות ולהתפרנס בארץ הקשה. לשניים יש בת, שושנה, שהיא למעשה שולמית לפיד. דרך הספר אנחנו פוגשים דמויות בתולדות העיר, את הווי השכונה הקטנה ומגלים את הגעגועים לתרבות שנשארה בחו"ל.
הסיור מתחיל ברחוב פרוג, בשלט ההנצחה מול מדרגות הגינה. כאן היה ביתה של גרטרוד קראוס, מי שהייתה חלוצת המחול המודרני בארץ והעמידה דורות רבים של תלמידים. באותן שנים כל מי שרצה להיות שייך לאצולת התרבות העברית היה חייב לשלוח את בתו ללמוד אצל הגב' קראוס, וכך עשו מיקי ולאה.
צמוד לגינה הקטנה והמוזנחת רואים עוד הזנחה משוועת. במרכז תל אביב ניצב מבנה ענק ששימש פעם כבית ספר - בית צעירות מזרחי. בנות רבות למדו והשכילו בבניין הזה, אבל הצחוק ומשובת הנעורים נקרעו מלב העיר וכל מה שנותר זה מבנה חשוף ופרוץ, שבמרכזו כלואה חצר וצמחיה פרועה חודרת לקירות לדאבון ליבם של תושבי הסביבה.
מי שעומד באמצע רחוב דב הוז ומביט מערבה לעבר מאפו, מגלה בשני צדי הרחוב העולה בתים בני שלוש וארבע קומות, חלקם יצירות פאר של אדריכלי הבאוהאוס, ולידם עצים יפים הפורצים אל הרחוב ומטילים צל. חלק מהבתים עברו שיפוץ וזוהרים בלובנם, אחרים ממתינים בדלותם ליד המשפץ.
בית מספר 28 מתהדר במרפסות עגולות, בהן אדניות פורצות אל הרחוב ופרחים ורודים ואדומים פורחים בתוכן. בבית זה גר מי שהיה יו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק.
הקונצרטים המוארים התקיימו בביתו של ד"ר אבנשטיין, ברחוב מאפו 19. כאן היו נאספים תושבי הרחוב, מתהדרים במחלצות וחוזרים אל הנימוסים שהשאירו בגולה. זהו בית נאה, שעצי דקל יפים ומרפסות עגולות מפארים את חזיתו. בזמן שהלכנו ברחוב יצא גבר קשיש, לבוש גופיה ומכנסי אתא קצרות המתוחות עד ברכיו, כדי לתלות כביסה בחצר - כאילו שימש כתפאורה לשורות הספר.
שלט עקום מספר שהגענו לבית מספר 15 ועץ סיגלון ענק מצל על החצר. למטה, בקומת הקרקע, נשמע צחוקם של ילדים בגן ובחצר האחורית עצים מזקיפים את קומתם כדי לזכות במעט אור. העין חולפת על הבניין שהיה פעם יפה והיום קירותיו מתחננים לשיפוץ. משפחתם של מיקי, לאה ושושנה גרה כאן, ואנחנו עוקבים אחריה. המדריכה מעלעלת
רחוב מאפו נקרא פעם בשם הפסטורלי רחוב הגליל. לקראת שנות ה-50 של המאה הקודמת הוחלף שמו והוא נקרא על-שם אברהם מאפו: סופר ומחנך, שהצטרף לתנועת ההשכלה וכתב את הרומן העברי הראשון "אהבת ציון". סימן לשם המקורי של הרחוב נותר בפינת בן יהודה, שם בית מרקחת גדול נפתח בשנת 1935, וזכה לשם "בית מרקחת הגליל". המקום מוזכר גם בספרה של שולמית לפיד, והוא פועל עד היום.
לא רחוק משם, בצידו השני של בן-יהודה, נמצא בית הקפה "הרלינגר". הוא מוזכר בספר כמעוז של תרבות בתי הקפה. לכאן אפשר היה להיכנס, לשכוח את הלבנט - את "אזיה" - ולחזור אל המקורות באירופה, אל תרבות של העולם הישן. שם עלה ריחה של תל-אביב הקטנה, לפני שהפכה לבועות נדל"ן והתמלאה במגדלים שמגרדים את השמיים.
אז היו אלו ימי פשטות וקושי, ואנשים בנו את תל-אביב ואהבו את העיר. "הרלינגר" נשאר באותו מקום, אבל במקום בית קפה יש שם עכשיו פאב.
הסיור הרגלי מסתיים על הטיילת במבנה של קפה "פילץ". גם לבית הקפה הזה, שיושב מול הים חלק נכבד בתרבות בתי הקפה של תל-אביב.
להזמנת סיור (בתשלום): יפעת אביצדק-קלפה, 052-3515115. רצוי לקרוא את הספר לפני הטיול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם