על אידיאל הפרישות בבודהיזם: לפרוש או לחדול?
האם הבודהיזם מפנה לחיים עורף או מכוון למפגש אינטימי ומלא איתם? קרן ארבל בודקת האם אפשר להגיע לשחרור מלא גם בג'ינס ולא רק בגלימת נזירים
ראשית, בשונה מהתפיסה הג'יינית (מסורת רוחנית שנוסדה במקביל לבודהיזם בהודו) ומסורות אחרות הרואות במוות את הדרך היחידה לשחרור, מאחר והנשמה סוף סוף משתחררת מכבלי הגוף והקארמה, הרעיון כי השחרור אפשרי רק במוֹת הגוף אינו קיים כלל בתפיסה הבודהיסטית.
מטרתה העיקרית של הדרך הבודהיסטית היא שחרור בחיים האלה ממש, בגוף הזה שאתו נולדנו. הבודהה עצמו התעורר בגיל 35 וחיי חיי שחרור, ערות וחופש עד גיל 80. כך גם מאות מתלמידיו שזכו לשחרור בעודם בחיים ועם הגוף עמו נולדו.
יתר על כן, הבודהה, שהקריירה הרוחנית שלו לפני ההתעוררות כללה גם סגפנות קיצונית, ראה בגוף ובבריאות הגופנית חשיבות עליונה. הבודהה הבין שגוף חלש ומותש כתוצאה מפרקטיקה סגפנית שסולדת מהגוף לא מאפשר את שחרורה של תודעה.
גוף ותודעה בתפיסה הבודהיסטית קשורים זה בזה באופן הדוק; כשהתודעה סוערת הגוף מותש, וכשהגוף מותש התודעה אינה יכולה לראות בבהירות. [MN I.116]
ממה אם כן, מנחה הבודהה להתנתק? האם התנתקות זו היא מה"חיים" או שמא הבודהה מנחה להתנתקות ממה שאינו מאפשר חיים בריאים באמת? מהי פרישוּת אמיתית בדרך הבודהיסטית?
בשונה מהתפיסה היהודית, שאינה רואה בנזירוּת אידיאל כלל, בבודהיזם פרישוּת ונזירוּת הם סוג של אידיאל רוחני. עם זאת, חשוב להבין מדוע נזירוּת היא אידיאל ומהי פרישוּת במובנה העמוק.
בדרך הבודהיסטית מתוארות בעיקר שתי בחירות חיים: האחת היא חיי נזירוּת, בה בוחר האדם בפרישות מ"חיי הבית". בית, באופן הפשוט והבסיסי ביותר, מתייחס לחיים של זוגיות, משפחה ופרנסה. בחירת החיים השנייה היא חיים של "בעל הבית": גברים ונשים שבחרו בחיי משפחה, כלומר בחיים הסובבים סביב התא המשפחתי שאדם יוצר וצריך לתחזק.
עם זאת, במקביל לחלוקה הזו, התקיימה תמיד אפשרות ביניים: מתרגל שנע בין דרך חיים הכוללת פרנסה, קריירה ומחויבויות ארציות, לבין חיי פרישוּת (באסיה בחירת חיים זו היתה שמורה בעיקר לאנשים מבוגרים, אך במערב יש לא מעט אנשים שחיים במרחב הזה בין "חיי הבית" לחיים בהם התרגול המדיטטיבי הוא אינטנסיבי ועומד במרכז החיים וכולל לעיתים קרובות גם פרישוּת).
למרות שחיי פרישוּת ונזירוּת נתפסים כאידיאל (בעיקר משום שזו דרך חיים שלרובנו קשה לדמיין את עצמנו בה), חשוב להבין כי אידיאל הנזירוּת בבודהיזם הוא פרגמטי לחלוטין (כמו תורתו של הבודהה באופן כללי).
נזירוּת
אולם מאחר ובבודהיזם הנזירוּת היא פרגמטית ולא מהותית לדרך הרוחנית, אנשים שבחרו להיות בעלי בית יכולים בהחלט להתעורר ולהשתחרר לחלוטין. בסוטות של הקנון הפאלי מונה הבודהה רבים מתלמידיו ומתלמידותיו שזכו בדרגות השחרור השונות וביניהן, כמה מפתיע, מופיעים שמותיהם של בעלי בתים, נשים וגברים.
במילים אחרות, פרישות חיצונית (שמתבטאת באורח חיים נזירי) היא "אמצעי מיומן" להשגת החופש, ולא תנאי לכך. הדרך שהתווה הבודהה לשחרור אפשרית גם לאלה שבחרו בדרך הנזירית אך גם למי שבחר/ה בחיי משפחה.
יתר על כן, ההבחנה בין "פרישות" ו"חיי בית" אינה מוגבלת לתיאור מצב חיצוני. באופן עמוק יותר, "חיי הבית" (gehasita) ו"חיי פרישות" (nekkhammasita) אינם מצב חיצוני כלל, כי אם גישה מנטלית-פנימית. היינו, ההבחנה בין "חיי בית" ו"חיי פרישות" אינה קשורה רק לשאלה האם לאדם יש משפחה וקריירה או האם הוא לובש גלימות וחי כנזיר במנזר. הבחנה זו מתארת גישה פנימית ועמדה מנטלית כלפי המציאות.
דוגמה מעניינת לכך מופיעה ב-Sutta Salayatanavibhanga. הבודהה מסביר כי שמחה, עצב או איזון נפשי השייכים לחיי הבית הם מצבים מנטליים שאין בהם ראייה בהירה של טבע המציאות. לעומת זאת, שמחה, עצב או איזון נפשי השייכים לחיי פרישות הם מצבים מנטלים הנטועים בראייה בהירה של טבע המציאות.
במילים אחרות, מה שמבחין בין השניים זה נוכחותה או אי-נוכחותה של חכמה לגבי טבע המציאות. כלומר, נזיר יכול לחיות "חיי בית", ובעלת בית יכולה לחיות "חיי פרישות". פרישות במובנה הבודהיסטי העמוק היא נטישת ההיאחזות וההשתוקקות לחוויות, תופעות וחפצים.
פרישות אמיתית אינה ניתוק מהעולם, כי אם שהייה בתוך העולם מתוך פרספקטיבה ערה לטבען של התופעות. פרישות במובנה העמוק אינה מבטלת את עולם התופעות ומפנה לו עורף, כי אם מאפשרת מגע אינטימי עם העולם מבלי לאחוז בנעים ולסלוד מהלא נעים. לכן אין זה משנה כלל אם אדם לובש גלימת נזירים, סארי או ג'ינס. מה שמשנה הוא האופן בו אדם פוגש את העולם.
האם התרגול המדיטטיבי הבודהיסטי מכוון לניתוק מהעולם, לניתוק מהמציאות? הבודהה חזר והדגיש שוב ושוב כי בעיית הסבל אינה ב"עולם" או באובייקטים השונים הקיימים בעולם. אי נחת, חוסר סיפוק וסבל הם תוצאה של תפיסה מוטעית של המציאות. תפיסה הרואה באובייקטים השונים את מקור האושר והסבל.
הבודהה מעולם לא הנחה את תלמידיו לניתוק מעולם התופעות, כי אם לנטישת ההזדהות עם התופעות והחוויות השונות, נטישת ההיאחזות בדברים שטבעם הוא ארעי. מי שפוגש את המציאות מבלי לתלות את אושרו בהשגתם של אובייקטים נכספים וחוויות נעימות, חי הכריז הבודהה, חופשי בתוך העולם, בתוך עולם התופעות המשתנה תדיר.
חידושו של הבודהה בשדה הרוחני של תקופתו היה בדיוק בכך שהוא הפנה את המתרגל לפגוש את החיים במלואם, אך מבלי לאחוז ולהזדהות עם מה שאין לנו שליטה עליו ומשתנה תדיר, דהיינו, עולם התופעות:
העין אינה זו שכובלת את הצורות והצורות אינן אלו שכובלות את העין, אלא התשוקה והדחף שמתעוררים כתוצאה [מהמגע] בין שניהם, זה הכבל שם… אם העין היתה הכבל של הצורות והצורות היו הכבל של העין, אז חיי התרגול הרוחני, שמטרתם היא ההפסקה המוחלטת של אי הנחת, הכאב והסבל, לא היו אפשריים [וכך לגבי שאר החושים]. SN IV.162-5
האימון מדיטטיבי הבודהיסטי מחבר את המתרגל אל החיים באופן עמוק ואינטימי. האימון הבודהיסטי אינו מבקש מהמתאמן לנטוש את עולם התופעות, לדחות את הגוף או לסגור את החושים מכניסת רשמים, כי אם למפגש ישיר עם המציאות.
התרגול הבודהיסטי מבקש מהמתאמן לראות את עולם התופעות בבהירות; לדעת את עולם התופעות כפי שהוא באמת, את הנעים ואת הלא נעים. ההנחיה של הבודהה מאוד ברורה: לראות את הגוף, התפיסות, ההרגשות, הדפוסים והנטיות כפי שהם באמת; לראות: "גוף כגוף, הרגשה כהרגשה, תודעה כתודעה ותופעות מנטליות כתופעות מנטליות". כך, אומר הבודהה, המתרגל "שוהה בלתי תלוי, כשהוא אינו נצמד לדבר בעולם".
אז ממה כן מנחה הבודהה להתנתק? את מה הוא מורה לנטוש? הדרך הבודהיסטית מכוונת לדבר מאוד פשוט אך בהחלט לא קל - לנטוש את ההזדהות והאחיזה שלנו בגוף, בהרגשות, במחשבות וברגשות. לראות באופן ישיר כי אף תופעה אינה באמת "אני" או "שלי".
התרגול הבודהיסטי דורש מהמתרגל להיות עם הדברים, אך באופן אחר ממה שרגילה תודעתנו: לראות, לשמוע, לטעום, להריח ולחוש, אך מבלי להיאחז במה שנעים ומבלי לסלוד ממה שאינו נעים. הבודהה מנחה אותנו להיות במגע ישיר עם עולם התופעות מתוך מודעות (sati), ידיעה מלאה (sampajana) ואיזון נפשי (upekkha). מפגש כזה עם העולם, מאפשר חיי חופש בתוכו. זהו, הכריז הבודהה, "שחרור באמצעות אי-אחיזה".
ובכן, השחרור, הכריז הבודהה, אפשרי בחיים האלו ממש, בתוך העולם ועם הגוף איתו נולדנו. הנירוונה היא חופש מלא בתוך עולם התופעות.
גם ההבחנה בין נירוונה וסמסארה בהגות הבודהיסטית המוקדמת ובהגות הבודהיסטית התהרוואדית אינה רואה בנירוונה מימד אונטולוגי אחר, המנותק מעולם התופעות. הנירוונה, אותו אירוע טרנספורמטיבי בו אדם משחרר את תודעתו מכבלי התפיסה המוטעית, התשוקה והשנאה, הוא מצב תודעתי בו אדם חי בעולם התופעות מבלי לזהות באופן מוטעה אף תופעה כ"אני" ו"שלי".
אדם משוחרר אינו נאחז בדבר, כי הוא חי חופשי לחלוטין בעולם. הדימוי הנפוץ ליחס בין השחרור והסמסארה הוא של הלוטוס. הלוטוס גדל מתוך ביצה (סמסארה) אך פורח במלואו מעל הביצה ומבלי להיות מוכתם ממנה (נירוונה).
השחרור, אליבא דה בודהה, יושג על ידי אימון מנטלי שמאפשר ראייה נכוחה של המציאות. הבודהה ראה בחיי הנזירוּת מרחב שמאפשר לאדם לשים לב, לדעת את המציאות, להניח לדפוסי התגובה הרגילים ובכך לראות נכוחה. חוקי הנזירוּת הבודהיסטיים, בחלקם הגדול, נועדו לתמוך באימון הרוחני (כמו גם לאפשר חיי קהילה ולהסדיר את מערכת היחסים בין הנזירים ובעלי הבית).
אם כך, האם חיי נזיר או נזירה בודהיסטיים יכולים להתקרא באמת "פרישה מהחיים"? אין ספק שחיים במסגרת בה כל השותפים בחרו לחיות חיים רוחניים תומכת באופן משמעותי בתרגול האישי של אדם. עם זאת, כל מי שביקר אי פעם במנזר בודהיסטי, יוכל לספר כי החיים במנזר, כמו כל חיים אנושיים, הם מורכבים. יש בהם חיכוכים, קשיים, חברויות, תשוקות, דחפים וכדומה. זו הסיבה שפרישוּת אמיתית אינה קשורה באמת, בתורתו של הבודהה, לחיים בגלימה, סארי או ג'ינס.
חיים המוּנעים מהיאחזות, תשוקה, סלידה, קנאה ורצון לכבוד, יכולים להתרחש בכותלי המנזר בדיוק כמו באמצע תל אביב. כמו כן, חיים המוּנעים מאהבה, אי היאחזות וחכמה יכולים להתרחש עם משפחה וקריירה בדיוק כמו במנזר בבורמה. כמו כן, בעוד מסורות רוחניות אחרות בהודו דרשו מנזיריהן לחיות במעבה היער ובמגע מינימלי עם שאר העולם האנושי, הבודהה חשב והנחה אחרת. כבר מראשית דרכה של הקהילה הנזירית, המנזרים הבודהיסטיים לא היו מנותקים לחלוטין מהחברה הסובבת אותם. הבודהה לא דרש מנזיריו להתרחק מבעלי הבית, מחיי הכפר והעיר באופן טוטאלי (אלא רק לתקופות קצרות וקצובות ורק אם נזיר חש בצורך מיוחד).
הבודהה ותלמידיו הנזירים והנזירות היו זמינים מרבית הזמן לחברי הקהילה ולכל מי שחפץ לראותם (למעט בתקופות של תרגול מדיטציה אינטנסיבי). מנזריו הראשונים של הבודהה הוקמו בסמוך לכפרים וערים ולא במעבה היער.
מעדויות ארכאולוגיות וטקסטואליות אנחנו יודעים שהמנזרים המוקדמים היו מקומות אליהם הגיעו בעלי ובעלות בית באופן חופשי ליהנות מהטבע היפה, מאמנות (כן, אמנות היתה מרכזית ברבים מהמנזרים) ומשיחה עם הנזירים והנזירות, שברוב המקרים היו בני משפחה או מכרים מהכפר. יתר על כן, יש לזכור שהבודהה יצר במכוון תלות הדדית בין בעלי הבית והקהילה הנזירית: הראשונים תמכו בנזירים בנתינת אוכל, ביגוד ומוצרי רפואה והאחרונים נדרשו לממש את הדרך (walk the talk) וללמדה כדי לאפשר גם לבעלי הבית להשתחרר מהסבל.
אפשר אם כן לומר שאפילו דרך הנזירוּת בבודהיזם היא דרך אמצע: אמצע בין העיר והיער. אמצע, שמאפשר למי שבחר בכך, לחיות במרחב שתומך בפרקטיקה המדיטטיבית ובה בעת זמין ופתוח למגע עם הקהילה שלא בחרה בדרך מסוימת זו; דרך שמאפשרת לאדם להקדיש את מירב זמנו לתרגול רוחני, אך בה בעת לתת למי שאינו יכול לעשות זאת.
לכתבות נוספות של קרן ארבל באתר סוּטה-יַאנַה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם