ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

יצאתי להודו, תיכף אשוב

בפעם הראשונה היא עזבה בגללה את הלימודים. בשנייה היא לקחה את הבנזוג ובשלישית הפסיקה להתכלב. יעל צבעוני שוב נדבקת בחיידק ההודי, והפעם היא לוקחת איתה אתכם. טור חדש בניחוח קארי

זה קורה לי מדי כמה שנים, שפתאום אני יודעת שאני נוסעת. לא חושבת על זה הרבה או מנתחת, החיידק פשוט מגיע אליי עד שהוא משתרש ואני באוויר. שלוש פעמים הייתי בצפון הודו. פעם אחת נסעתי לבד ופגשתי חברים ובפעמיים האחרונות עם בן זוגי באותן שנים. הפעם אני נוסעת לדרום ולבד.

בנסיעה הראשונה הייתי אחרי שנה ראשונה של לימודים באוניברסיטה. בוקר אחד התעוררתי בדרמסלה וידעתי שאני לא ממשיכה ללמוד. זאת היתה הפעם הראשונה שבה תרגלתי יוגה ומדיטציה. זאת היתה הפעם הראשונה שבה ידעתי דבר גדול בלי לחשוב עליו. קמתי יודעת. יודעת מספיק בשביל לדבר עם אבא שלי בטלפון ולספר לו על זה בלי היסוסים והתנצלויות. הארכתי עוד את הטיול שלי.

טיילתי עם חברים, טיילתי לבד – הייתי באוטובוסים, אופנועים, רכבות ורגליים. יום אחד בכפר נידח בעמק פרווטי אמרו לי שהפציצו את התאומים. בטח, אמרתי. אם הייתי צריכה להמציא סיפור, כנראה שזה מה שהייתי ממציאה.
 

אבל המציאות המשיכה ואני לא רציתי הפרדות. אחרי שלושה חודשים חזרתי עם התובנה – אני רוצה הודו בארץ. לא רוצה שיהיה לי טוב רק שם. התמקמתי בדירה בירושלים, בגיל עשרים למדתי לנגן על גיטרה, התחלתי קורס כתיבה יוצרת. בדרך להגשים הכול כאן. שנה אחר כך חזרתי ללמוד, אבל שיניתי עיר וגם את הלימודים עצמם. הפעם הלכתי ללמוד כי רציתי ולא כי הלכתי בתלם. לא הסכמתי עוד לחיות בצורה אוטומטית.

בפעם השנייה כשקפץ עליי חיידק הודו, כמה שנים אחר כך, הקפצתי אתי את אהוד. רק דרמסלה, אמרנו, כשהיה לנו פחות מחודש. הגעתי להודו עם אצבע שבורה ברגל, כלומר די צולעת. בדרמסלה כבר הייתי ומתישהו מצאתי את עצמי מנסה לשחזר את היופי של הטיול הקודם, עוקבת אחר מקומות שהיו.

ואיזה פלא, הכול אחר. אי אפשר להחזיק את מה שהיה. הכול חייב להתרחש מחדש. עם רגל למעלה ישבתי הרבה וקראתי ספרים, כשסביבי הרים ועוד הרים. ויום אחד כשהיינו בחדר הכול התחיל לרעוד, מה זה לרעוד. רצפת העץ הלכה למעלה ולמטה. בואי, אמר לי אהוד ופתח את הדלת של החדר. יצאנו מהגסט האוס ויחד אתנו יצאו יתר האורחים, עומדים ורואים אפילו עץ רועד. זוכרת איך המשכתי לרעוד כשסביבי כבר הכול עמד במקום. כמה אפשר לחוש לא בטוחים כשהקרקע רועדת ועוד לא זאת המוכרת. וכמה שטוב בהודו, טוב לשוב הביתה. 

בפעם השלישית כשחזר החיידק רצינו לטייל אחרת. מוניות פרטיות, טיסות פנים. אנחנו לא נתכלב כאן, עברנו את הגיל, לא? טיסה ללאדאק, נסיעות ממוזגות לרישיקש, בודגאיה. אבל אין באמת הגנות בהודו - גם במונית הספיישל היו עצירות בלתי פוסקות, פקקים שאף אחד לא מבין למה התחילו ואם יום אחד יתחילו להסתיים. כשהגענו לבודגאיה התחיל לטפס לי החום. שלושה ימים הוא לא ירד ואני לא יצאתי מהמיטה. כשהיה מסכים להתקרב ל-38 הייתי מאושרת. אולי יום אחד זה יעבור, נכון?

חוסר ביטחון. מדינה לא מוכרת. משב המאוורר למעלה. שוב המאוורר. תה עם לימון. חדר קטן. ילדים עושים רעש בחוץ. כל העולם נעצר. כל העולם לא קיים. ואחר כך בהדרגה החום התחיל לרדת ויום אחד יצאתי מהחדר והילכתי ברחוב חדשה ונקייה כל כך. כשחזרתי הביתה אמרתי שוב – טוב להיות בבית.

הודו היא עבורי מקום של התחדשות. חוויתי בה קצוות של מוות, של התרסקות המובן מאליו וחוויתי בה פתיחות חדשות והתרחבות אינסופית.

הנחיתה בארץ אחרי כל נסיעה לא היתה לי פשוטה. לקח לי זמן להסתגל. ובכל פעם אמרתי לעצמי – אני לא רוצה יותר פערים בין כאן לשם, אין שום סיבה שיהיו. סך הכול, אני בונה לי את החיים שאני רוצה כאן, לא חיה בצורה אוטומטית, יוצרת. לא רוצה מעברים יותר. אולי עדיף לא לנסוע?

אבל מי קובע פה משהו בכלל? ולמה אחרי כל הסיפורים האלה הודו חוזרת? עכשיו החיידק קפץ אליי באופן לא צפוי. נדמה לי שמרוב שרציתי לא להפריד בין חופש למציאות, שללתי נסיעות ארוכות לעולמות אחרים. לא עוד עולם אחר, לא עוד להתאושש ממעברים, לא עוד חופש במקום אחר. הרי למדתי מצוין, אין מה לחפש. אם משהו לא טוב, אז נתקן. וכאן. וזה מוכיח את עצמו. אני חיה טוב. יש לי את מה שאני רוצה. בבית. בעבודה.

בשנים שעברו מאז הנסיעה אהוד ואני הספקנו להיפרד ובכלל נדמה לי שכל החיים שלי התהפכו. אם אמנה פה את כל מה שקרה בשנתיים האחרונות, זה יישמע קצת כמו טלנובלה. אבל את הפרטים הקטנים אשאיר כרגע מחוץ למערכת.

כשחיים עם מישהו כל כך הרבה זמן, חלקים מסוימים נטמעים אחד בשני מאוד. למרות שהייתי בזוגיות טובה ומפרה, אחרי שבע שנים היה בי צמא להיפתח לדברים חדשים וכנראה אליי בדרך חדשה. רציתי לטרוף את כל החיים. ומהר. ושאף אחד לא יסגור ושאף אחד לא יגיד לי שאי אפשר ושמשהו הוא יותר מדי.  

הפחד הגדול ביותר שלי היה להיפרד מאהוד. התבגרתי לצדו. הוא היה עוגן עבורי. לפעמים נדמה לי שבגלל זה נפרדנו, כי הייתי חייבת לחצות את הפחד הזה ולהיוותר בחיים. יש בי חלק שרוצה לחוות את הכול עד הסוף. לעבור דרך כדי לצאת. תקופה ארוכה הייתי בוכה הרבה וגם צוחקת הרבה, חווה חזק את החיים ואת המוות. לא מסכימה יותר לוותר על כלום, להיעצר, לפחד. בדקתי גבולות. הרחבתי את הגבולות, נגעתי, צעקתי, דרכתי במרחבים חדשים.

ובתקופה האחרונה משהו מתחיל להתמתן. לוותר שוב על הקצוות כדי לחוות את מה שלחיים יש להציע. הילדה שבי כבר שוכבת על הגב ואומרת לי – בסדר, הבנתי. נתת לי. הלאה. 

לנסוע לבד לעוד מרחב לא ידוע. לקחת צעד אחורה כדי לשוב אל מה שיש לי בעיניים פקוחות יותר. לטייל בין מקורות של רוח ואש – ההר של רמנה מהרישי, האשרם של אושו. ולעוד כמה מקורות. אבל כל אלה רק ניסיונות להפוך אוויר למילים. הודו היא אף פעם לא כל אלה. הודו היא הודו. צינור הוא צינור.

ואני נוסעת לנפוש בהודו. יש נופשים קצת יותר פשוטים כמו קפריסין או שוויץ. הודו היא מקום קסום, רוחני, צבעוני, ועוד הרבה. אבל הודו לא פשוטה. ובכל זאת, אני מחליטה, הפעם אני נוסעת לנפוש בהודו. אני לוקחת איתי בית מסוים, כזה שמלווה אותי כל החיים, לוקחת אתי את המילים. ואתכם, אם תרצו.


הטור הבא ייכתב ממרגלות ההר אָרוּנָאצָ'לָה.

לאתר של יעל צבעוני

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...