לורד סנדוויץ': ביקור בלחמא הירושלמית
ב"לחמא" מכינים סנדוויצ'ים עם שילובים מעניינים וחפים מבנאליות
סנדוויץ'. אין כמו סנדוויץ' כדי לתמצת את מהותו של המזון המהיר ולהבדיל בין קודש לחול, בין מחטף מזון שכל מרכיביו מתערבבים אחד בשני ובין ארוחה כהלכתה שבה לכל נגיסה יש משמעות וכל מרכיב מונח בודד על הצלחת.
לכאורה סנדוויץ' הוא החלטורה הראשונה בעולם האוכל; בבחינת בואו ונזרוק כמה מרכיבים בין שתי פרוסות לחם, נאכל על הדרך ונמשיך בשגרת היום. בלי לבזבז זמן, בלי לעצור לרגע. אך זאת כמובן טעות. סנדוויץ' טוב לא מכינים כלאחר יד, ונגיע לכך בעוד כמה שורות.
אך ראשית נפנה למקור: את התודה לשם אנחנו חייבים לאחד ג'ון מונטאגו, הרוזן הרביעי מסנדוויץ', ובעצם לאהבתו של הרוזן להימורים. הימורים סביב שולחן, למי שאינו בקי בז'אנר, גוזלים זמן רב. מכיוון שהאיש היה גמבלר בכל רמ"ח אבריו ושס"ה סנדוויצ'יו, הוא נהג לבקש שיזרקו לו כמה חתיכות דקות של בשר בין שתי פרוסות לחם. עם הזמן, כל חבריו של הרוזן למשחקי הקלפים היו מבקשים "כמו של סנדוויץ'", וכך קיבל הסנדוויץ' את שמו. ההיסטוריה מלאה תיעודים של כריכים, ומספיק עיון קצר בוויקיפדיה כדי להבין שהלל הזקן נהג לאכול פרוסות של קורבן פסח (שה) עם כמה עשבים בין שתי חתיכות של מצה.
אין ילד שלא גדל על סנדוויץ', ובלי להיכנס לסטטיסטיקה, נראה שהסנדוויץ' - דבר מאכל בין שתי פרוסות לחם - הוא המאכל הנלעס ביותר בעולם. את הסנדוויץ' האולטימטיבי הראשון גיליתי בתיק האוכל של חבר לכיתה בשם אייל מלול. אמא של מלול הייתה שולחת אותו לבית הספר עם חצי ככר לחם לבן טרי שבטריים ובתוכו עריסה, מלפפון חמוץ וגבינה צהובה. אני לא יודע איך זה היום, אבל אז ילדים נהגו להוציא האחד לשני את העיניים עם הסנדוויץ'.
היו אז הורים רשלנים ששלחו את הילדים עם שתי פרוסות מדובללות ובפנים ממרח בלתי מזוהה, והיו הורים משקיענים, כמו אמא של מלול או אמא שלי, שכמאמר השיר של מאיר אריאל, שמו הרבה אהבה בתוך הפיתה. בשנים האחרונות אנחנו עדים לרנסאנס מקומי בתחום הסנדוויצ'ים, התפתחות יפה אבל לא כזאת שמדגדגת את הקרסוליים היצירתיים של תעשיית הכריכים בארצות הברית. עיקרה כמובן בתל אביב אבל גם ירושלים, באיחור אופנתי כמובן, מתהדרת בכריכים מפתים.
מילה טובה מגיעה לסנדוויצ'יה המשודרגת "לחמא" שנפתחה לא מזמן. נתחיל בכך שהתפריט מורכב מסנדוויצ'ים, סלטים ומנות שונות בצלחת. המקום עצמו יפה ואסתטי, נקי ומעורר תיאבון. רגע אחרי שהתיישבנו קיבלנו צלוחית עם זיתים ירוקים נהדרים, בקבוק גולדסטאר ולימונדה. שני סנדוויצ'ים צדו את העין שלנו: אחד הכיל נקניקיות מרגז, ביצה מקושקשת ועגבניות. לטעמי, נקניקיות וביצים הן שילוב מענג, במיוחד אם מעליהן יש איזו עגבניה טרייה שמאזנת את עושר הטעמים. הסנדוויץ' מומלץ מאוד, במיוחד כשהוא מגיע ארוז בלחמניה רכה מלחם לבן. ליד מקבלים סלט של עלי רוקט ועגבניות שרי תמר, שבמקרה הזה היה מעט מלוח. הזמנו גם קערה של תפוחי אדמה מטוגנים על קליפתם, שקיבלו תרומה ממיונז משודרג עם פלפל חריף.
הסנדוויץ' השני הכיל אסדו, איולי, צ'ימיצ'ורי ופרוסות של בצל מטוגן. על צד אחד נמרח צ'ימיצ'ורי מלא עשבים, חמצמץ כמו שצריך, המשלים האידיאלי לאסדו הקצוץ, שבמקרה הזה היה דווקא טיפה פחות שמנוני ועסיסי מכפי שהייתי רוצה. האיולי, אף שהיה עשיר, לא הוסיף מי יודע מה. אני גם הייתי מעדיף את הבצל מושחם, כי נראה לי שקירמול היה מצליח לשדרג את הסנדוויץ', שמאחוריו עומדת מחשבה נכונה. מחשבה נכונה עומדת גם מאחורי כל התפריט במקום; כל מה שתואר עד כה עלה 135 שקל.
ביום המחרת הזמנתי סנדוויץ' מעולה עם טוויסט מפתיע שהכיל בשר בקר כבוש, חרדל, קורנישונס (המלפפון החמוץ הקטן והמכוער של הצרפתים) ושימו לב - ממרח כבד עוף. איזה טוויסט נהדר, שהוסיף טעם בלתי צפוי לתערובת טעמים מעולה אך מוכרת. סנדוויץ' כזה בטייק אוויי עולה בסביבות 40 שקל ומגיע בתוך שקית נייר חומה ויפה. מסקנה: "לחמא" שווה ביקור. השקיעו שם הרבה מחשבה ואהבה בתוך הסנדוויץ', התפאורה יפה, המזון טוב ואין שם נפילה לתהומות הבנאליות של הכריך.
"לחמא", ש"ץ 8, ירושלים, טל': 02-6508200
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם