בית דין גבוה: ביקור פסטורלי בשווייץ
35 שנה אחרי שהעפיל אל היונגפראו שבשווייץ והתאכזב, יצא המדור לסיבוב נוסף בניסיון לתקן את הרושם. ספוילר: יש בשורות טובות, והן אינן מגיעות מפסגות ההרים
אחרי נסיעה של כ-40 דקות בנוף הירוק ומעורר הקנאה, החלפנו רכבת והמסע נמשך בתוככי מנהרה, ששולבו בה שתי נקודות תצפית, לאורך כ-50 דקות . אכן, מדובר בפלא הנדסי שיציין ב-2012 מאה שנים לחציבתו, אולם בסך הכל מדובר בשעמום. וגם כשהגענו למעלה, לגובה של 3,545 מטר, ויצאנו למרפסת התצפית הצופה על קרחון העד, התברר לנו כי מימין ומשמאל יש שתי פסגות המתנשאות מעל 4,000 מטר, של היונגפראו והמונק, שנוכחותן מסתירה את האופק.
השנה, בהעפילנו להר פעם נוספת ובחינם - קיווינו שנצליח לתקן את הרושם. כיבדנו את היונגפראו בנוכחותנו לכבוד חגיגות המאה לרכבת (וה-200 לכיבוש פסגת ההר), שארגנו פרנסי התיירות של שווייץ. הם אירחו 150 עיתונאים מכל רחבי תבל כדי להרשים אותם בחידושי האטרקציה שזכתה לתואר "פסגת אירופה- Europe Top of", בזכות היותה תחנת הרכבת הגבוהה ביבשת.
הגדרה ראויה לאתר תהיה "פארק שעשועים בפסגת האלפים". מדובר במתחם בן קומות אחדות. זה מתחיל בארמון החצוב בקרח ובאפשרות להעפיל עוד 117 מטר למרפסת תצפית, כאשר מסביב מוצאים שפע של מסעדות וחנויות מזכרות. אפשר לצאת גם אל משטחי השלג למסע רגלי לפסגות שממעל או להסתפק בצילום, לעשות אומגה ו/או פעלולים נוספים, ויד הפיתוח עוד נטויה.
בעונת הקיץ צפוף כאן ועל דלת המסעדה מצאנו פירוט של שעות הארוחות של קבוצות התיירים, שרבות מהן מגיעות מסין, יפן והודו. 30 דקות למשמרת בחדר האוכל. כאשר מוסיפים לכך את המחיר האסטרונומי של כרטיס הרכבת (הכולל את הכניסה לאתר) - 140 פרנק (590 שקל) - זה מאכזב.
אך ייאמר מיד: השהות באזור, בעיר המחוז אינטרלקן, בכפרים, באגמים ובעמקים, היא חוויה מענגת של ממש. כרטיס רכבת - יונגפראו-פס
נופיה של שווייץ מהפנטים וקשה לשבוע מהם. אמנם, כשמועד ההמראה של טיסת סוויס הוא בשעה חמש בבוקר אתה מסנן קללה חרישית, אך כאשר בחלוף שלוש שעות אתה טס מעל פסגות האלפים המושלגות והמטוס מנמיך לקראת נחיתה בציריך, אתה מודה למי שצריך להודות לו על שהביא אותך עד הלום. אגלי הטל המבהיקים באור שמש ראשון צובעים את היערות והחלקות החקלאיות בגוונים נוצצים של ירוק, המכשפים אותך עד כי אתה לא חש שהמטוס נוגע בקרקע. שדה התעופה קלוטן הוא אחד הנעימים בתבל והוא מקושר לכל פינה בשווייץ באמצעות רשת הרכבות המופלאה שלה. היעד שלנו היה העיירה אינטרלקן בחבל ברנר אוברלנד שבקנטון ברן.
כשמה כן היא. אינטרלקן (בין אגמים) יושבת בין שני אגמים, המחוברים בנהר החוצה את העיירה. האגם האחד הוא ברינץ והאחר הוא טון. מן הרחוב הראשי של אינטרלקן, וגם ממסעדת "הרדר קולם" שעל הרכס המאפיל עליה מצפון מגובה 800 מטר (יש פוניקולר), נצפות שלוש הפסגות המפורסמות - היונגפראו, האייגר והמונק.
מדריך טיולים מקומי הבהיר לנו במשפטים אחדים מדוע אינטרלקן כה מבוקשת בהשוואה לאזורים אחרים בארצו: "המראות כאן מפעימים. המרחקים קצרים והכל נגיש. בתוך שעתיים אתה מטפס לגבהים של למעלה מ-3,500 מטר, כשבדרך אתה עובר בכפרים צבעוניים, חולף על פני כרי דשא ויערות, צופה במפלים ומקשיב לצליליהם של פעמוני הפרות".
אינטרלקן היא עיירת תיירות עם שפע של בתי מלון בדרגות שונות, קזינו, חדרי ארוח ומסעדות. מרביתם של המוסדות הללו מצויים לאורכו של הרחוב הראשי המחבר בין שתי תחנות הרכבת של העיירה, כשהמזרחית שבהן היא תחנת המוצא לטיולים בסביבה ונמל לספינות הטיול המפליגות באגם ברינץ. חוויה נחמדה היא לשוטט על גבי הרכב הסאגוויי הדו גלגלי ברחובות העיירה אבל אין שום סיבה מיוחדת להתעכב בה. אינטרלקן היא נקודת מעבר בדרך אל שני העמקים שמדרום לה, ודרכם עולות מסילות הברזל אל היונגפראו.
כבר הזכרנו את הכפר גרינדלוולד. זהו הגדול בכפרי הסביבה והוא נראה ומרגיש ככפר תיירותי חסר ייחוד. הוא ממוקם בצלו של האייגר ולגדות נהר לוצ'ינה השחור (Lutschine Schwarze), שמימיו אכן כהים. הכפר, בגובה של כאלף מטרים, הוא המוכר מכל כפרי החבל והוא מרכז אלפי תיירים ולא בכדי: בקיץ הוא משמש נקודת מוצא למסלולי הליכה וממנו יוצאת רכבת לכיוון היונגפראו (יש תחנות ביניים בדרך להר - קליינה שיידג), ושלושה קווי רכבל מוליכים לפסגות שונות, כשזה לפסגת מונליחן
(Munnlichen) הוא הארוך בתבל. בחורף מהווה גרינדלוולד בסיס נוח לגולשי סקי.
הר מונליחן, בגובה של 2,230 מטר , מפריד בין העמק שבמרכזו גרינדלוולד לעמק שממערב לו ובמרכזו הכפר לאוטרברונן (Lauterbrunnen), שגם אליו מוליכה הרכבת מאינטרלקן וממנו היא ממשיכה לקליינה שיידג וליונגפראו. גם שמו של הנהר החוצה את העמק הזה הוא לוצ'ינה, אלא שכאן מדובר בלוצ'ינה הלבן (Weisse), שגוון מימיו השוצפים בהיר. שני הנהרות הללו מתאחדים ומתערבבים בדרכם לאגם ברינץ. עמק לאוטרברונן הוא לדעתנו תמצית יופיה של שווייץ (וכמובן שהוא מקסים מן העמק השכן).
כפריו ציוריים יותר, נופיו ירוקים יותר, שלוש הפסגות נצפות ממנו טוב יותר ויש בו עשרות מפלים. המרשים מכולם הוא מפל שטאובך (Staubbach), הנראה מן העיירה. מימיו נופלים מגובה של 300 מטר. נחבא אל הסלעים מפל מפורסם נוסף, טרומלבך (Trummelbach), המתפתל בין נקיקי סלע.
אנו הגענו ללאוטרברונן ביום שמש בסוף אוגוסט ומתחנת הרכבת עברנו היישר לתחנת הרכבל, משם נטלה אותנו גונדולה חדישה ומהירה לגרוטשאלפ (Grutschalp). משם המשכנו ברכבת רבת שנים שיעדה הסופי הוא כפר ציורי ושמו מורן (Murren). לא היינו לבד בעמק. שנת הלימודים כבר החלה, כך שרוב המטיילים היו פנסיונרים שוויצריים ורבים מהם היו מצוידים במקלות הליכה.
אנחנו ירדנו בתחנת אמצע הדרך, בוינטרג, שם מצויה מסעדה עם מרפסת המאפשרת תצפית נפלאה על הפסגות ועל העמק. על הרכס ממול יושב הכפר התיירותי ונגן, העשיר בבתי עץ המשמשים כצימרים. כפר זה הוא "חופשי ממכוניות", כך שבעליהם של כלי רכב מותירים אותם במגרש החנייה ליד תחנת הרכבת של לאוטרברונן ועולים לרכס שגובהו 400 מטר (למעלה מ-1,200 מטר מעל פני הים) באמצעות רכבל (ללא תשלום). המיקום של הכפר מבטיח לו שעות שמש רבות, ובשווייץ זה יתרון.
ליד תחנת הרכבת וינטרג והמסעדה ממוקמת מחלבה חדישה, המייצרת גבינות וגם יוגורט. לא מעטים עצרו והצטיידו להמשך המסע. חוכר המחלבה סיפר לנו שהיא פועלת רק בחודשי הקיץ וכי 80 אחוז מהתוצרת חוזר אל יצרני החלב (שאלנו פעמיים כדי להיות בטוחים בתשובה). בעקבות מחאת הקוטג' שלנו הבענו השתוממות, אבל כנראה שבשווייץ עושים זאת אחרת.
היו עוד הפתעות: עיקר התנועה ברגל של המטיילים הייתה בכיוון מעלה, אל הכפר מורן. כששאלנו מדוע, התשובה הייתה פשוטה: "משום שזה ספורטיבי יותר וגם בגלל הברכיים". אנחנו לא התחשבנו בכך וצעדנו במורד חזרה לגרוטשאלפ. מטיילים הרפתקנים יותר המשיכו ממורן ברכבל לפסגת שילטהורן בגובה 2,960 מטר. תהילתה של פסגה זאת, שאינה מן הגבוהות באזור, באה לה בזכות סוכן 007, בונד , ג'יימס בונד, שצולם שם ב"שירות הוד מלכותה". מסעדה מסתובבת היא האטרקציה העיקרית על ההר.
מפת שבילי הליכה ייחודית לשילטהורן מציעה חמישה שבילים לא קשים - עד שעתיים וחצי הליכה כל אחד - על הרכס למרגלות ההר שהכפר מורן נמצא במרכזו. מפת שבילי הליכה תלת ממדית של כל אזור יונגפראו, הכוללת 76 מסלולים, מחולקת ללא תשלום בכל אתר. אמנם, אפשר לקנות מפה מפורטת יותר ב-2.5 פרנקים, אבל סימוני השבילים והחצים שבשטח, המפרטים את זמן ההליכה, הם כה בולטים וברורים, כך שאפשר לחסוך.
המפה החינמית מחולקת למסלולי "הליכה" ולמסלולי "הליכה בהרים". ההליכה לטעמנו היא החוויה העיקרית באזור מקסים זה, אלא אם כן ניתנת לכם הזדמנות לבלות ערב במטבחה של מסעדה המתגאה בכוכב מישלין אחד.
בכפר וילדרסוויל, השכן לאינטרלקן, יש מסעדה כזאת הצמודה לבית מלון צנוע (37 חדרים). מסעדת אלפנבליק (Alpenblick) מנוהלת בידי איבון וריצ' רד סטוקלי, שהתירו לנו להיכנס למטבחם. תוך כדי הכנת רושטי (לביבת תפוח אדמה) ולגימת יין זכינו להיות עדים לעבודת הצוות שהכין מנות מורכבות יותר. למרבה הפלא גילינו שהמחירים סבירים: תפריט של חמש מנות ב-55 פרנק (230 שקל) הוא עסקה מעולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם