והילד הזה הוא אנין: ביקורת אוכל של ילדים
שלחנו את נציגי הדור הבא של האלפיון לאכול בסיטארה, מסה, טורקיז ובר היין יועזר וביקשנו שיחזרו עם ביקורת בונה. היה דליקטס
תדע כל אם עברייה, יידע כל אב גאה: כשמבשלים פסטה עבור הילדים, חל איסור להוסיף לרוטב עשבי תיבול ופטרוזיליות למיניהן, אחרת הצאצאים יחרימו את המנה בזעם, ידרשו מנה חדשה ו”נקייה” ממרעין ובישין, וכשייענו בסירוב יחלו במסכת התעללות בהוריהם העייפים. נהי, בכי וצרחות הם אמצעי הענישה המועדף עליהם. גם אם לא יצליחו במשימתם הנוכחית, בפעם הבאה תכינו את המנה כרצונם.
אם זה היה תלוי בילדים, כך נראה, הם היו אוכלים תפריט מאוזן ואחיד מדי יום: בבוקר קרואסון עם שוקולד (וחטיף צ'יפס), בצהריים המבורגר (בתוספת צ'יפס עם קטשופ), בערב פיצה (ושקית צ'יפס בצד) ולקינוח מקופלת, טילון, ביצת קינדר או – כן, לעולם לא יהיה להם שובע מזה – עוד צ'יפס. לצד התעקשות הילדים לאכול רק דברים שהם אוהבים – לרוב מתוקים מאוד או מלוחים מאוד – ההורים בדרך כלל מתעצלים להציע חלופות בריאות ונכנעים מהר מדי לתשוקות הילדים.
הורה שעובד עד שעות מאוחרות וחוזר תשוש מהמשרד יעדיף למלא את הפריזר בשניצלים מוכנים קפואים, בפיצות מקפיצות או בצ'יפס מוכן הדורש רק חימום של שתי דקות במיקרוגל, מאשר לעמוד שעה שלמה על השיש ולטרוח בהכנת חזה עוף או פלפל ממולא.
אכן, לא נעים להביט בלבן של העין (של הביצה), אבל ההורים תורמים לא מעט למצב התזונתי של ילדיהם. הסטטיסטיקה האחרונה, לפי דו”ח חדש של מרכז המחקר של הכנסת, מספרת כי אחד מכל חמישה ילדים סובל מעודף משקל ואחד מכל עשרה סובל מהשמנת יתר, נתון שמציב את ישראל באחד המקומות הראשונים – מהסוף – בקרב מדינות העולם, מפגרת אך במעט אחרי הילדים השמנים באמת המתגוררים בארצות הברית. הסכנה ברורה אף אם לא מידית: רבים מהם עלולים לסבול מסוכרת וממחלות לב לכשיתבגרו.
בבריטניה הוזעק השף העירום, ג'יימי אוליבר, על ידי משרדי הבריאות והחינוך המקומיים כדי לבנות תפריט תזונה בריא ועם זאת טעים לילדי המדינה. הילדים אמנם עשו בית ספר לאוליבר, אולם לא מעט ממאות אלפי התלמידים הבריטים שינו את אורח חייהם הקולינרי, המעיטו באכילת ג'אנק ומן הסתם יהיו גם בריאים יותר בבגרותם. ואצלנו? במשרד הבריאות שוקדים על תוכנית לאומית, שתיכנס לתוקפה בשנה הבאה (בהנחה שהתקציב יאושר, כמובן). עיקריה הם הרצאות להורים על אורח חיים בריא והגברת שיעורי חינוך גופני לילדים. בתוכנית צפויים להשתתף בשנת הלימודים הבאה כ-80 מוסדות חינוך.
בספרה המאלף “מה ילדים צריכים לאכול” (הוצאת כנרת) מדגישה ד”ר הגר שפר את הסכנה שבהשמנת יתר בקרב ילדים ובני נוער לטווח הארוך. המלצתה חד משמעית: הרחיקו ככל יכולתכם את המוצרים המזיקים מביתכם. אל תרכשו צ'יפס ושוקולד, ואם כבר חטיפים, קנו בייגלה מקמח מלא, צ'יפס תפוחי עץ או גלידת סורבה 0% שומן. במקום שניצלים, הכינו לילדים חזה עוף על הגריל ואל תשכחו לנסות להגיש סלט בכל הזדמנות. במקום קרואסון, הציעו לחם עם דבש. האם ההמלצות ישימות? האם ילדים יסכימו להחליף את הג'אנק האהוב במזון איכותי, אם רק יוצע להם? שלחנו חמישה ילדים למסעדות יוקרה כדי לבחון את החך של הדור הבא.
פז”ם: בן 10 וחצי, כיתה ה'.
ההורים: עפרה וישראל רייף.
מאכל אהוב: “המבורגר עם צ'יפס. אני אוהב לאכול את ההמבורגר שלי בסטייל, במסעדות”.
איכסוש: “אני לא אוהב ירקות”.
מסעדות מועדפות: “צ'יז קייק פקטורי, ג'פניקה ופיצה קיטצ'ן”.
ארוחה משפחתית: “לסבתא שלי, אמא של אמא, יש אופי פולני, אז היא מעמיסה אוכל וכולנו אוכלים אצלה יחד בשבת”.
על השולחן בבר היין יועזר: סטייק אנטרקוט ברוטב, תפוחי אדמה ועוגת שוקולד בלגית.
מנה עיקרית: “הסטייק ממש טעים, לא קשה מדי ולא רטוב מדי. היה בו מספיק רוטב והיה במה לטבול, וזה עזר למנה”.
תוספת: “תפוחי האדמה היו טעימים מאוד. נראה לי שהם היו בחומץ. הם היו חמוצים כאלה, אבל חמוצים טעימים. הם גם היו אפויים כמו שצריך”.
קינוח: “הטעם של העוגה היה קצת כמו ג'לי נוזלי כזה, היא הזכירה לי עוגות תעשייתיות ולא היה לה טעם טוב. בוא נאמר שאכלתי עוגות טעימות יותר בחיים שלי, במילאנו למשל”.
מסביב: “המקום נראה ישן כזה, בסגנון עתיק, יש בו אווירה נעימה. אין הרבה מקומות כאלה. אהבתי”.
מישהו מטפל בך: “השירות היה בסדר”.
ציון: “9 וחצי, כי הם לא היו הכי טובים שיש”.
ביועזר בר יין אנינת הטעם שבכיכר השעון ביפו לא מגישים ולא מציעים מנות מיוחדות לילדים. “פעם נכנס לכאן גבר ושאל מהכניסה: ‘יש פה אוכל לילדים?'”, נזכר שאול אברון, הבעלים, השף והאגדה. “עניתי לו ‘לא, אבל אנחנו אוכלים ילדים'”.
אבל לאברון דווקא יש כבוד גדול לילדים. “אנחנו מתייחסים לילדים ברצינות, מגיע להם אוכל כמו למבוגרים”, הוא אומר. “יש אצלנו אינספור מקרים שבהם ילדים מגיעים לכאן עם הוריהם והם נועזים לגמרי. לא מזמן היה כאן ילד בן 11 שאכל סטייק טרטר”. גם ילד שיבחר במנה ילדותית יותר, כמו שניצל, לא יקבל ביועזר את נתח העוף השטוח, המטוגן לעייפה והעמוס בפירורי לחם. “השניצל שלנו שונה מהשניצל המקובל - הוא נתח עבה של בשר. לא כל הילדים מסוגלים להסתדר איתו, רק ילדים מיוחדים שפתוחים לחוות מנות שונות מהסטנדרט שהם רגילים לאכול”.
גישתו של אברון לקטשופ, למרבה הפלא, לא שלילית. “אם מדובר בקטשופ סביר, נניח היינץ, בסיטואציות מסוימות אני לגמרי בעדו. כשהגשנו המבורגר קטנטן ושמנמן - כך קראנו לו - השתמשנו בקטשופ. אפשר לערבב את הקטשופ עם מיונז וחרדל, אפשר גם לשלב אותו עם חזרת ולימון. אני לא שולל אותו לגמרי, תלוי רק מה עושים בו ומתי משתמשים בו”.
איזה אוכל אהבת כשהיית ילד?
“אמא שלי אהבה לאכול ואהבה לבשל. היא אמנם היתה רוסייה, אבל היא קיבלה חינוך צרפתי, אז במוצרים כגון מרגרינה, שניצל מעוף או פסטרמה של הודו נתקלתי לראשונה רק כשהגעתי לבית הספר וראיתי אצל ילדים אחרים. לנו היתה חמאה ולא היתה מרגרינה, את השניצל היו מכינים מבשר עגל והעדפנו לאכול חזיר ולא הודו. זו תרבות אחרת”.
לו היה שר החינוך מבקש ממך להכין מחר תוכנית לאומית להאכלת הילדים בצהריים בבתי הספר, מה היית עושה?
"ממליץ לו לפנות לאנשים אחרים".
פז”ם: בנות 13 וחצי, כיתה ח'.
ההורים: מיקה וקובי לפידות.
מאכל אהוב: “פנקייק. בעיקר עם המון סירופ מייפל, חתוך יפה למשולשים” (שני); “אני אוהבת לאכול הכל, בעיקר מתוקים שמגישים במסעדות. נראה לי שאני הכי אוהבת עוגות שוקולד שעשויות מגלידה. זה ממש טעים” (גפני).
איכסוש: “חציל. המרקם שלו פשוט לא טוב בעיניי, הוא מזכיר לי חילזון” (שני); “חציל. הוא ממש לא טעים. הוא סגול ומעוך כזה ופשוט לא נראה טוב” (גפני).
מסעדות מועדפות: “טורקיז, ג'פניקה וזוזוברה” (שני); “ג'ירף, מוזס וזוזוברה” (גפני).
ארוחה משפחתית: “האוכל של אבא ואמא בבית. יש להם סגנון ממש טוב” (שני); “ההורים שלי מבשלים מעולה. אבא שלי מכין שקשוקה מעולה” (גפני).
על השולחן בטורקיז: קרפצ'ו וגבינת פרמזן, פילה בקר, נתחי לוקוס ברוטב עגבניות וסלט. עוגת תפוחים (שני) ופבלובה (גפני) לקינוח.
מנות עיקריות: “האמת היא שזו הפעם הראשונה שאני אוכלת קרפצ'ו. היה לו טעם מיוחד כזה, קצת פיקנטי. גם השילוב עם הגבינה עובד יפה בעיניי. פילה הבקר היה עשוי טוב, כמו שצריך, וגם הרוטב היה טוב, אבל הפטרייה שהיתה מתחת לפילה לא היתה טובה כל כך. לגבי הלוקוס, השילוב של הדג והעגבניות היה טוב והמנה היתה נחמדה” (שני). “הקרפצ'ו היה קצת פיקנטי והיה בו מין תיבול, קצת כמו סויה, שהיה מלוח וטעים. הלוקוס היה טוב ומבושל יפה, ממש כמו שצריך, אבל הוא לא היה מתובל כל כך. מצד שני, הוא היה טוב גם ככה וגם ככה” (גפני).
תוספת: “הסלט היה מצוין. מתובל היטב והיה בו רוטב מיץ לימון בדיוק במידה שצריך” (שני). “הסלט היה מעולה ועשבי התיבול הוסיפו מאוד. אהבתי” (גפני).
קינוח: “העיצוב של העוגה היה מאוד מיוחד, היא היתה קלועה כמו רשת בצורת חצי עיגול, ובפנים הסתתר התפוח” (שני). “הפבלובה היתה לדעתי מתוקה מאוד, אבל זו פעם ראשונה שאני אוכלת אחת והבנתי שככה היא אמורה להיות” (גפני).
מסביב: “העיצוב של המקום ממש מיוחד. אהבתי את הקיר שעיצבו כאן, שהוא בעצם ארון ענקי ליינות” (שני). “העיצוב נורא יפה. הבנתי שהם החליפו עיצוב לא מזמן. החלל נורא גדול ורחב, אבל עדיין יש כאן הרגשה חמימה ונעימה” (גפני).
מישהו מטפל בך: “השירות מצוין. המלצרים היו זריזים מאוד והכי אהבתי את המלצרית שלנו, גל. מסכנה, כמה שאלות שאלנו אותה וכמה בקשות היו לנו” (שני). “המלצרים התנהגו יפה, למרות שהיתה תקלה קטנה עם היין שנשפך על אחד התיקים שלנו, אבל באופן כללי הכל היה טוב והשירות היה מצוין” (גפני).
ציון: “10. ואם הייתי יכולה הייתי נותנת יותר” (שני). “10. השירות, האוכל והמקום, הכל היה טוב” (גפני).
“אם תשים לילדים עשבי תיבול או ירקות ירוקים קצוצים בתוך האוכל - הם לא ייגעו בו”, קובע עודד אורן, שף מסעדת טורקיז במתחם סי אנד סאן, “אבל כדאי לפתוח ילדים לטעמים חדשים, לתת להם לאכול הכל ולחנך אותם קולינרית כבר מגיל צעיר. לאו דווקא למזון יוקרתי, אלא, למשל, לדגים טריים, לגידולים אורגניים או אפילו לבשר שעשוי כמו שצריך. זה טעם נרכש, וראוי שירכשו אותו כבר מגיל צעיר. יש כאן ילדים קטנים - רובם מגיעים מבית מבוסס - שאוהבים לראות את חומרי הגלם. הם באים איתי למקרר הדגים ומזהים כל דג ודג, ואז בוחרים את הנתח שלהם ואני מכין להם אותו כרצונם. אבל, לצערי, רוב הילדים לא אוכלים דגים. הם מוכנים לגעת במנה רק אם היא נראית כמו שניצל”.
אורן מעיד על עצמו כאחד שהתחנך מגיל צעיר על אוכל טרי. “כבר מילדות אכלתי שרימפס והתמכרתי למפרום של הקוסקוס. המטפלת שלי היתה מרוקאית והאכילה אותי במיטב האוכל האותנטי. רק מאוחר יותר התקלקלתי - עברתי לפנימיית הדסים, משם אי אפשר לקבל איזושהי השראה לאוכל...”.
גם בטורקיז אין תפריט ילדים מוצהר, אבל מציעים להם מנות קלאסיות כמו פסטה ברוטב עגבניות או ברוטב רוזה, שניצלים ופרגיות. אורן מחזיק במטבח גם קטשופ (“אבל אני לא מוכן לתת אותו למבוגרים”), למרות שהוא מצהיר כי אם היה הדבר תלוי בו, הוא היה מוריד את המוצר מהמדפים בגלל עודף הסוכרים שבו.
לו היה שר החינוך מבקש ממך להכין מחר תוכנית לאומית להאכלת הילדים בצהריים בבתי הספר, מה היית עושה?
“קשה לי להאמין שזה בכלל יקרה, אני לא חושב שהחינוך נמצא פה בראש סדר העדיפויות של הממשלה. יותר חשוב להם שיהיו פה עוד כמה F-15 מאשר תוכנית תזונה לילדים. אם בכל זאת יקרה הנס, אדרוש להכניס לתפריט בית הספר יותר גידולים אורגניים ויותר עופות בלי אנטיביוטיקה, מה שנקרא היום עופות חופש. צריך גם לעודד תוצרת מקומית, שהיא אמנם יקרה יותר אבל טובה יותר, ולהוציא לחלוטין מהתפריט כל דבר מטוגן ובעל עודף בסוכרים. אמנם המצב בארץ לא נורא כמו בארצות הברית או בבריטניה, מפני שהפאסט פוד שלנו – החומוס, למשל - יחסית בריא יותר, אבל רצוי להתעורר היום ולא מחר כדי להתחיל בתוכנית כזו”.
פז”ם: בן 10, כיתה ה'.
ההורים: ורד וברק רוזן.
מאכל אהוב: “סושי ושרימפס. יש להם טעם מיוחד ושונה, ואני אוהב לאכול את שניהם”.
איכסוש: “ברוקולי. חבר של דוד שלי הביא לי פעם ברוקולי ואמר לי שזו המתנה שלו ליום הולדת 4 שלי. אחר כך גיליתי שהוא עשה בכאילו, אבל מאז אני לא אוכל ברוקולי - זה לא טעים”.
מסעדות מועדפות: “אדיסון, סטקיית הכפר והמסעדה של מלון הילטון בז'נבה”.
ארוחה משפחתית: “סבתא פנינה, אמא של אמא, מכינה סטייקים וגם סלט צנון מיוחד. אנחנו אוכלים אצלה בכל שישי בערב והיא מאוד אוהבת לבשל לנו. אני כל הזמן אומר לה שלדעתי היא צריכה לפתוח מסעדה”.
על השולחן במסה: תפריט טעימות שמורכב מקוסקוס פירות ים ושרימפס, סשימי טונה וטריאקי, סטייק עם רוטב ופירה וסורבה פירות ופאי תפוחים.
מנות עיקריות: “לקוסקוס היה רוטב מיוחד בכל מיני טעמים, גם מתוק וגם חריף. גם המנה של הסשימי היתה מיוחדת, אבל היו בה חסרונות: היא היתה מתוקה מדי, ואם זה לא מספיק, גם הרוטב שמסביב היה מתוק מדי. זו היתה מנה טובה, אבל נראה לי שמלח היה עוזר. הסטייק היה טעים מאוד אבל קצת גומי, אז הייתי צריך ללעוס אותו הרבה. הרוטב שלו היה טוב מאוד וכל פעם היה לו טעם אחר, מין טעם משתנה”.
קינוח: “בסורבה היתה מתיקות חזקה מאוד ואני חושב שזה הקינוח הכי טוב שאכלתי בחיים. הפאי היה נחמד, אבל קצת מוזר ו'תפוחי' כזה. הטעם של התפוח היה יותר מדי דומיננטי”.
מסביב: “המקום יפה ומפואר, הכל כאן לבן ונקי וסטרילי, כמו מלון. באים לכאן כל מיני אנשים מפורסמים כמו ציפי לבני ועוד איזה מיליון אנשים שהיו מוכרים לי. האווירה נעימה ושקטה, כמו שצריך להיות במקום כזה”.
מישהו מטפל בך: “השירות היה מהיר ויעיל מאוד. המלצרים היו נורא נחמדים אליי וההסברים שלהם היו מפורטים וזה בול כמו שצריך, כי אם למשל אתה אלרגי לאחד המצרכים, אתה יכול לדעת ולשים לב. אתה יכול למשל ללכת למסעדה מזרחית שבה לא מדייקים במה שיש במנה ואז זה עושה נזקים”.
ציון: “9.99. הכל היה מעולה, אבל מיזוג האוויר היה חם מדי. זו התלונה היחידה שיש לי”.
“פתיתים”, עונה אביב משה, שף מסעדת מסה, כשהוא נשאל מה היה האוכל האהוב עליו בילדותו, “פתיתים תמיד מנצחים - שניצל עם פתיתים, כבד עוף עם פתיתים, הכל הולך כל עוד מדובר בפתיתים של אמא שלי. כשלא היה לה זמן לבשל, היא היתה מכינה פתיתים. מבחינתה זה היה אוכל של ‘בלית ברירה', מבחינתנו זה היה עוד יום של ניצחון”. עד היום, הוא מעיד, הפתיתים של אמו מנצחים את כל מאכלי הגורמה שהוא מכין במסעדה. בכלל, אמא יש רק אחת, ואוכל של אמא יש לכל החיים, גם לנכדים. “האחיינים שלי מגיעים אליי לאכול במסעדה, אבל אי אפשר לנצח את האוכל שלה”, הוא מסכם.
במסה, כמו ברוב מסעדות היוקרה בישראל, לא מוצעות בתפריט מנות ילדים. “אנחנו מאלתרים מה שהם מבקשים”, הוא אומר, “למרות שרוב הילדים רוצים לאכול את המנות של המבוגרים, רק נקיות יותר - בלי כל עשבי התיבול והעלים הירוקים. על כל פנים, אין לנו בעיה להכין כל מה שהם רוצים”.
מה הם בעיקר מבקשים ממך להכין?
“בייחוד שניצל. ואין לי בעיה להכין להם, אני מכין כל מה שמבקשים ממני. גם פסטות מאוד פופולריות בקרב הילדים, בכל רוטב שהם רוצים - עגבניות, פטריות, שמנת - אנחנו גמישים”.
יש לך קטשופ במסעדה?
“אין לי, אבל אם הילדים רוצים קטשופ, אנחנו מכינים להם קטשופ טרי במקום. אני חולה על קטשופ ועל חרדל - רק אתמול אכלתי אצל אחי פתיתים עם קטשופ, והיה לי טעים נורא”.
למרות הבקשות הבנאליות שמעלים רוב הילדים - להלן, שניצל עם קטשופ - משה מודה שיש ילדים שמעמידים אותו בפני אתגר. “יש ילדים שלמדו לבשל והרף שלהם גבוה, ויש ילדים שמקובעים ואוהבים אוכל פשוט - הכל עניין של חינוך. יש ילדים שנפתחים לעולמות חדשים, טועמים ומחליטים מה הם אוהבים ומה הם לא, הם כבר לא מקובעים על האוכל המסורתי שדחפו להם כל השנים. אני מסתכל על האחיינים שלי - פתאום הם מעזים לטעום כבד אווז והם מאוד אוהבים. גם נגיעה ראשונה בדגים נאים היא חוויה גדולה מבחינתם. אז לפעמים אני מוצא את עצמי מכין מנות חדשות שמבוססות על אלה של המבוגרים אבל עם טוויסט. זה מאתגר ומעניין”.
לו היה שר החינוך מבקש ממך להכין מחר תוכנית לאומית להאכלת הילדים בצהריים בבתי הספר, מה היית עושה?
“היום כבר מאוחר להתחיל בתוכנית כזו, היה צריך להתחיל בזה כבר אתמול. צריך ללמד את הילדים תרבות אכילה ולהסביר להם את משמעות חומרי הגלם, על סיבים תזונתיים והחשיבות שלהם, לתת להם מידע מה אנחנו מכניסים לגוף. כמו שמקפידים על דלק מזוקק לאוטו חדש, כך גם גוף האדם. צריך להסביר להם מדוע עדיף להימנע מג'אנק פוד, להסביר להם על זמני אכילה, שלא יבלסו יותר מדי אוכל בבת אחת. יש כל כך הרבה מה ללמד אותם, שלא יישאר לשאר המורים זמן ללמד מתמטיקה ואנגלית”.
פז”ם: 12 וחצי, כיתה ז'.
ההורים: ענת ואורי עליזי.
מאכל אהוב: “שרימפס. ביקרתי בתאילנד עם המשפחה ובמהלך הטיול עצרנו במסעדה תאילנדית והחלטתי להזמין פלפל חריף. אף אחד במסעדה לא האמין שאני באמת אוכל אותו כי אני נראית אשכנזייה כזו. כל האנשים במסעדה עמדו סביבי ולא האמינו שאני באמת אוכלת את הפלפל הזה”.
איכסוש: “שניצל ירקות. אמא שלי קנתה כזה פעם אחת וממש לא אהבתי את הטעם”.
מסעדות מועדפות: “קיוטו, ג'פניקה וג'ירף”.
ארוחה משפחתית: “סבתא שלי רחל מכינה פירה, שניצלים ומרק עוף מוצלחים מאוד. אני הכי אוהבת את האוכל שלה”.
על השולחן בסיטארה: קלמרי עם שעועית, סלט קצוץ וסופלה שוקולד וגלידה.
מנה עיקרית: “לא כל כך אהבתי את הטעם של הקלמרי - הוא היה מתוק מדי, נראה לי. בכל מקרה סיימתי לאכול אותו כי אני אוהבת קלמרי. לשעועית בכלל לא התחברתי - היא היתה מתוקה מדי ובכלל לא ידעתי שהם מגישים אותה עם הקלמרי. חוץ מזה, אני בכלל לא אוהבת שעועית”.
תוספת: “הסלט היה טעים מאוד. היתה לו חמיצות טעימה. זה היה סלט טוב”.
קינוח: “אני אוהבת מאוד וניל ובכלל דברים מתוקים. השילוב של הגלידה הקרה והשוקולד החם היה טעים מאוד, אז הקינוח היה טוב מאוד”.
מסביב: “המקום נראה ממש יפה, הכל לבן כזה. נראה לי שהמסעדה הזו מיועדת בעיקר למבוגרים, אבל בכל זאת נהניתי”.
מישהו מטפל בך: “השירות היה טוב מאוד ומהיר מאוד. לא חיכיתי הרבה. כולם היו נחמדים”.
ציון: “8, כי לא כל כך אהבתי את המנה העיקרית”.
רוני פופר, שף מסעדת סיטארה, שגם היא במתחם סי אנד סאן, מנסה לחנך את הילדים לרכוש טעמים חדשים כבר מקטנות. “יש לי אחיינית בת שנתיים”, הוא מספר, “ואני נותן לה סרדינים. אני לא אומר לה מה זה - והאמת היא שאני גם לא מספר לאחותי, כדי שלא תיבהל - אני מנקה היטב את העצמות ונותן לה לאכול, והיא פשוט מתענגת על זה”.
פופר מעיד על עצמו שרכש את טעמיו בגיל ילדות. “סבתא שלי, ממוצא פולני, חינכה אותי לאכול הרבה מנות מהמטבחים הרוסי והפולני”, הוא מספר. “אני זוכר אותנו פוסעים לאט בשוק הכרמל בתל אביב וקונים כבדי עוף, כדי להכין אותם אחר כך בבית. אהבתי לאכול גם רגל קרושה, כבד קצוץ, גפילטע פיש ודגים מלוחים. עד היום אני אוהב דגים מלוחים. גם בבגרותי לא הייתי נער מקדונלדס: אם כבר המבורגר, תמיד הקפדתי לאכול המבורגר מבשר טחון אמיתי, תמיד כיוונתי לסטנדרט גבוה”.
בסיטארה מוצעות בתפריט שתי מנות ילדים - שניצל וריגטוני ברוטב עגבניות או שמנת, “למרות שילדי עשירים מכוונים בדרך כלל גבוה יותר ומבקשים מנות מהתפריט של הגדולים. חוש טעם הוא דבר נרכש. ילדים שמגלים טעמים חדשים לא יודעים מאיפה זה בא להם, האוכל החדש מעקצץ להם בלשון ולוקח זמן עד שהם נפתחים, אבל כל ילד שלא אוהב דגים מגיע לשלב מסוים שפתאום הוא כן אוהב דגים. זה קורה אפילו מגיל 12, אלה ילדים שאני מגדיר אותם מפותחים מבחינה קולינרית”.
לו היה שר החינוך מבקש ממך להכין מחר תוכנית לאומית להאכלת הילדים בצהריים בבתי הספר, מה היית עושה?
“אכן צריך לשמור על בריאות, אבל בארוחת צהריים בבית הספר צריך לתת להם שניצל בפיתה עם צ'יפס. עדיין חשוב שייהנו, ולא פחות חשוב - שיאכלו. בשניצל, אגב, יש חלבונים, צריך רק להפחית את כמות השומן ולהשתמש בשמן קנולה, ואז הכל יהיה לגמרי בסדר איתם”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם