גן עדן עכשיו: טיול באי פונפיי

צלילה עם מנטות, ביקור בחורבותיה של העיר העתיקה נאן מדול, סעודה שנוייה במחלוקת במסעדה מקומית ומאגר אלמוגים מדהים ביופיו. האי פונפיי במיקרונזיה, חלק ב'

גלעד חסקין | 1/10/2011 9:15

תגיות: פונפיי,מיקרונזיה,מנטות,צלילה,אלמוגים,נאן מדול

מהפסגות ההרריות הגדולות, השתפלו רכסים ירוקים וביניהם השתרעו עמקים רחבים ומוצלים, המושקים בנחלים ומכוסים ביערות עבותים. פונהופיי הוא הגדול והגבוה מבין איי מיקרונזיה. דומני שהוא גם הגשום שבהם. כך או כך, כמות הגשמים הנדיבה מניבה למעלה מארבעים נהרות ועשרות מפלי מים. מכל עבר נשקפת מסה של צבעי ירוק, מהחוף אל ראש ההר, המכסה בגוונים משתנים את העמקים, הרכסים, הגיאיות והגבעות.

השמיכה הירוקה הזאת רקומה באופן לא מסודר וקבוע, בחוטים כסופים של מפלי מים, שבמשקפת טובה הצלחתי להבחין אפילו ברסיסים שלהם. המפלים המבהיקים מאור השמש שוצפים דרך הסבכות הצפופות של הירק ונוסכים בצופה שלווה ודריכות כאחד.

באחד הבקרים, בעודי בוהה במפרצים הכחולים ובציפורי השיר שסימנו טריטוריה ביער שלמרגלותי, הופיע לפתע תומאס, אחד ממדריכי הבית ובישר לי שיוצאים לטיול נוסף. הפעם אל מאן דול (Man Dol) המיתית. הפלגנו אל המרשים באתריה הקדומים של מיקרונזיה. חלפנו על פני ביצות המנגרובה המקיפות את האי והתבוננו בסרטנים הרבים החיים ביניהם. כמה ימים קודם לכן, בפלאו, היתה לי הזדמנות לטעום מבשרם המשובח. לחופי פונפיי שוליים רחבים, ירוקים של מנגרובים, ששורשי האוויר הסבוכים שלהם מעניקים לכול שיט ניחוח של הרפתקה.

מפעיל סירה באי פונהופיי גלעד חסקין

במים הפתוחים צברנו מהירות. תושבי האיים מיומנים בהפעלת סירות, שהרי נולדו כאן. הסירה הותירה אחריה שובל קצף ענקי וחיש קל הגענו אל חורבות העיר העתיקה, ריקות מאדם ואפופות טאבו. גדולות. הבתים בלטו בקירותיהם השחורים המזדקרים מעל למים. גדולים ואילמים. האתר הזה, כמו טיקאל של פעם, כמו מאצ'ו פיצ'ו טרם ששוחזרה, מכוסה בעצים הגדלים בתוך החדרים ומכים שורשים בתוך הקירות ממש.

ספק אם קיים עלי אדמות מקום הדומה במשהו לנאן מדול. זהו אתר מגאליתי ענק, עתיק ונטוש, שמורכב למעשה מעשרות איונים טבעיים ומלאכותיים, המחוברים ביניהם ברשת של תעלות. עברנו לסירת קאנו קטנה והחלנו לחתור במרץ. חיש קל התכסו עיני באגלי זיעה שגבותי לא הצליחו לעצור. המלח צרב את עיני, אך המראה המרגש גרם לי לחתור בהתלהבות ובנחישות לתוך המבנים

השקועים במים. הכול בנוי מפריזמות וולקניות, משושים עשויים מבזלת שחורה, המשולבים זה בזה, כך שיכלו לסערות, לגלים ולשיני הזמן שכרסמו בהם מאות בשנים. חומות בזלת אדירות המתנשאות לגובה של שמונה מטרים, מקוו המים ממש. בכול מקום חדרי מגורים וגומחות למדיטציה ולתפילה.

לא ברור כיצד נחצבו גושי האבן הללו, לא ברור כיצד הובאו מסוקהס שבצדו השני של האי פונפיי, שרק שם ניתן למצוא את הסלעים מהם נחצבו. השחור האימתני, המרהיב, הקודר משהו, מעוטר בצמחייה ירוקה ומעניק למקום משנה עצמה. נאן מדול עתיקה בהרבה מכל מה שאפשר למצוא באיים שמסביב. אבל כמעט בכל אחד מהם ניתן למצוא שרידים מרשימים של תרבות מגאליתית. האיים המיקרונזיים הפרימיטיביים, עם תרבויות הדקלים והדייג הפשוטות כל כך, היו פעם משכנן של תרבויות עשירות.

פריזמות וולקניות בעיר העתיקה מאן דול שבפונפיי גלעד חסקין

כמו בכל מקום מרהיב, לשירת ההלל על היצירה האנושית מתגנבים הרהורי כפירה אודות המחיר שהיצירות המונומנטליות הללו גבו. המיסים הכבדים שהוטלו על האוכלוסייה, התושבים שנאלצו לעבוד עד אפיסת כוחות ולעתים עד מוות. הדרמות האנושיות החבויות בין האבנים המסותתות. לכל בניה כזאת דרושים כוח, מעוף, חזון וגם שיגעון וגם יוהרה. במבט שני, דומה והקירות מדיפים דם, יזע ודמעות. כמו בחומה הסינית, כמו בפירמידות. ולמרות זאת, הם עדיין מרטיטים את הלב.

נאן מדול כמעט ואיננה מוכרת מחוץ למיקרונזיה. הידיעות של המקומיים מערבבות מיתוס ותורה שבעל פה. עבורם, המקום משדר קדושה ואפוף טאבו. הם מהססים להתקרב אליו. זקני האי יודעים לספר על כאילו שהעזו ועל המחיר המר ששלמו.

צלילה עם מנטות באי פונפיי צוות The Villige

חתרנו לסירת האם והתרחקנו במהירות, כשאנו משאירים חרמש מנצנץ על המים. תומאס והשייט השתקן הובילו אותי לאטרקציה נוספת, שעתיקה להיחרת כאחת החוויות המרגשות של הביקור המיקרונזי: שחייה עם מנטות. מנטה ריי, או תרייסנית, כפי שהוא נקרא בעברית, הוא דג מעמקים ענק, בעל מוטת סנפירים קדמיים באורך של ארבעה מ' ועל ראשו מחושים המעניקים לו מראה של חללית שהוצבה לצוללת. כבר חוויתי מפגשים עם מנטות, באוקיינוס ההודי, בים סוף, ביאפ ובפלאו, אך אף פעם לא מקרוב כל כך. המנטות יראות מצוללים ואדישות למדי כלפי משנרקלים. זו הסיבה שאפשרו לעצמן להתקרב אליי, במרחק מגע כמעט. מנטה מעל, מנטה מתחת.

ביום המחרת יצאתי לשוטט בעיר הבירה. קולוניה היא העיר היחידה בפונפיי, אם אפשר לכנות כך שורה ארוכה של בתים, ללא רמזורים, שלטי חוצות או בתי קולנוע. רק כמה חנויות ובארים של סאקאו – משקה חריף בעל גוון עכור, אותו שותים הפונפיים מתוך קליפה של קוקוס. במקום אחד נראתה צלחת לוויין ענקית, שעמדה בסתירה לכל היושן שמסביב. מערכת לוויין זו מאפשרת תקשורת בין האיים וגישה לאינטרנט.

הרחוב היה כמעט ריק בשעת הצהרים ובכל מקום ניכרה אווירת עזובה. כמה מכוניות נעו באיטיות ועצרו, כדי לא לדרוס את הכלבים שהתחממו בשמש. בני קולוניה נוטים לשכוח את שמות הרחובות שכפו עליהם הכובשים השונים וחזרו לכנות אותם, כמו בימים ימימה: "הרחוב שליד הרציף", או "המשעול שליד בור המים". קשה להאמין שהמקום המנומנם הזה הוא בירת מיקרונזיה.

ישבתי לאכול במסעדה מקומית. שם יומרני מעט לכמה שולחנות עץ שהוצבו מתחת לעץ. הארוחה הוגשה במנה גדולה והיתה מורכבת מבננות, פרי הלחם, בטטות, שורשים עמילניים של קולקס, טונה וכמות גדושה של קציץ בשר מטוגן. המקומיים זוללים את המאכל הנתעב הזה בתאווה, מבלי לתת את הדעת מה הוא מעולל לתקציבם ובעיקר לבריאותם.

שייט בסירה באי פונפיי גלעד חסקין

המסורת המקומית מספרת על איים משגשגים שנשטפו בטייפון ולא נותר מהם כמעט דבר. מרבית האיים הסובבים את פונפיי מאויימים על ידי אכלוס יתר, שמחייב הגירה. מעת לעת נאלצים תושבי מיקרונזיה לצאת לים בסירות הקאנו שלהם, כפי שעשו אבות אבותיהם מאות שנים לפניהם, מבלי לדעת מה ימצאו, או לאן ילכו ולקוות שימצאו אי חדש להתיישב בו. ואכן, קולוניה "בירת " פונפיי היא מגדל בבל של שפות. קלידוסקופ של תרבויות.

לו היה לי יום אחד בלבד לביקור בפונפיי, מן הסתם הייתי מקדיש את חציו הראשון לנאן מדול. את חצי היום האחר, הייתי מקדיש לצלילה בשוניות האלמוגים של האי אנט (Ant), הנמצא במרחק שעה וחצי קשות של הפלגה, בגלים המתנפצים בפראות אל חרטום הספינה. שטנו לבדנו, מבלי שבמשך כל היום נראה ולו סירה אחת נוספת. הפלגנו במי התורכיז המכשפים ביופיים, כשאנו חולפים על פני עמודים נעוצים בקרקע ובולטים מעל פני המים ועליהם עמדו סולות גדולות מקור.

ככל שהתרחקנו מהחוף, נאלצו השייטים להתמודד עם גלים עזים יותר. ניכר עליהם שהם מורגלים בנתיבי הים, בעוד שעל פניי המוריקים לא ניכר דבר, למעט תשוקה שהסיוט יחלוף. התמורה, הייתה שווה ללא ספק: שונית האלמוגים היפה ביותר שראיתי מימי. ירדנו לאורך קיר שקוף ותלול, שכל כולו יער עבות של אלמוגים, הנראים כעצים, ככדורי ענק או כהררים תת קרקעיים. לא ראיתי ולו אלמוג אחד שבור, או תזכורת לנוכחות אנושית כלשהי, רק שלל עצום של דגים. להקות ענק, שהקיפו אותי בשלל צבעים.

במקום אחר, על הקרקעית ראיתי מלפפוני ים ענקיים, שבעבר נמכרו בכמויות גדולות למלאיה ולסין, שם עושנו או יובשו ונחשבו למאכל תאווה. היה משהו משכר ביופי הזה, שרק שעון האוויר גרם לי לעזוב ולעלות אל המציאות שמחוץ למים. מתברר שהמציאות האלטרנטיבית מתקרבת ביופיה לזו התת ימית. איונים בתולים, ללא נוכחות אנושית, ובהם גדלים דקלי קוקוס צפופים, מאות או אלפי אגוזים פזורים על הקרקעית וסביבם מספר עצום של סרטני קוקוס. חלקם פוסעים במהירות בתוך הקליפות שמשוות להם מראה מגוחך.

השייט טיפס חיש קל אל ראש אחד העצים, קטף אגוז קוקוס, קצץ את ראשו ונתן לי לגלום. כך בשמש, בצל העצים, על החול הבוהק בגונו הלבן, מול הטורקיז המיוחד כל כך שתיתי קוקוס ואכלתי צדפות טריות שמדריך הצלילה משה מן המים.

בערב האחרון שלי בפונפיי, יצאתי לשפת הים. לא בחוף האקסקלוסיבי, הרומנטי שלמרגלות המלון, אלא דווקא בחוף הציבורי, ליד קולוניה. על החוף ישבו מקומיים רבים, רגליהם במים, בקבוק בירה בידיהם, מנצלים את שעת החסד לפגוש חברים ולהירגע מתלאות היום. כעבור שעה קלה נתלתה מעל האוקיינוס שמש ענקית בצבע כתום עז וצבעה את השחקים בצבעים אדומים של מיץ רימון, המנומר בארגמן ובצהוב. בהיתי בכדור הבוער, השוקע במהירות לתוך הכחול שמרגע לרגע שינה את צבעיו. העננים דמו לציפורים שלבשו שמלה ורודה ולנגד עיניי הסתחררה קשת של צבעים. כל זה ללא טיפה אחת של סאקאו.

אתר הכותב

תודתי החמה נתונה לטובה ונבות בורונובסקי ממועדון הצלילה "Fish and Fins" שבפלאו, לבטי ממועדון The Village" בפונהופיי ולניסו ולינור מצוות "אדמה – מסעות וטיולים", שאלמלא עזרתם ותמיכתם, טיול זה לא היה יוצא לפועל