קאם און, ווג: ראיון עם הצלם יובל חן
יובל חן היה בחור מחולון שבקושי ידע אנגלית וחיפש את עצמו בלונדון. היום הוא אחד מצלמי האופנה המבוקשים בבירה - תשאלו את מדונה, שרכשה שתיים מיצירותיו וגייסה אותו לצילומי סרטה החדש. והכל התחיל ביום שבו הוא החליט לשמור שבת
חן עוצר לשנייה, כאילו מנסה לעכל מחדש את שקרה. "לא יכולתי לדבר. לא שאלתי אותו למה ואיך. פשוט אמרתי לו שאני אתקשר אליו עוד מעט, וכמעט ירדו לי דמעות מהעיניים. הדבר הראשון שעשיתי זה להתקשר לאמא שלי, לאבא שלי, לאח שלי ולכמה חברים, ולצעוק להם בטלפון 'אתם לא מאמינים, מדונה רוצה לפגוש אותי'. זה מצחיק, כי כולם שאלו למה ואפילו לא ידעתי".
אחרי שהתעשת מעט חזר חן לסוכנו, שבישר לו שמדונה מעוניינת כי ייקח חלק בצילומי סטילס במסגרת הפקת סרט חדש בבימויה, "W.E". השאר היסטוריה. "אני זוכר שהיא רצתה שניפגש ביום חמישי בשעה ארבע, והיה לי צילום באותו היום למישהו אחר, וגם כל הזמן התקשרו אלי ושינו את הלוקיישן. כבר השתגעתי. הייתי באמצע צילומים, ופשוט לא יכולתי לצלם. פישלתי את העבודה, וזה היה עבור חבר'ה שבאו במיוחד מגרמניה. גם אמרתי להם, 'חבר'ה, אניוויי אני מסיים לעבוד בשלוש. אני מצטער, אבל מדונה רוצה לראות אותי'. אז אפילו הם הבינו, אבל הם לא עבדו איתי מאז".
טוב, בטח היית לחוץ בטירוף.
"בטירוף. אני זוכר שכשהתחלתי להתארגן לפגישה הייתי לחוץ מאוד. כל הבטן נדבקה לי לגב. זה לא היה הגיוני מבחינתי. גם אני מעריץ שלה והייתי בהופעות שלה בארץ. אז אני לא מאלו שיקפצו ויצרחו, אבל בכל זאת, זו מדונה. אני זוכר שגם כל הזמן שאלתי את עצמי מה אני הולך ללבוש. התקשרתי לסוכן שלי, והוא אמר לי -'גם אני בעצמי לא יודע'".
במה בחרת בסוף?
"בסוף הלכתי עם ג'ינס וחולצה. כמו שאני כל הזמן. חולצה מכופרת, אבל אופנתית".
לפגישה עם מדונה לא הולכים עם חליפה?
"בעולם האופנה אתה לא תבוא עם חליפה, אתה צריך להיות קול. וזה עבד. כשפגשתי אותה היא ישר שאלה אותי איך קוראים לך ומאיפה אתה. כשאמרתי 'ישראל', ישר עלה לה חיוך ענק על הפרצוף והיא אמרה בעברית, 'שלום'".
הסתדרתם?
"הייתה זרימה ישר. היא רק רצתה לפגוש אותי, אבל הצילומים כבר נסגרו. התפקיד שלי היה לצלם את השחקנים הראשיים בתמונות שלאחר מכן הודפסו בענק, ואני חושב שזה עבד טוב. כבר בצילומים הכל תיקתק חבל על הזמן".
היא בטח הייתה קשוחה.
"אני צריך להיות מאוד זהיר כאן, כי חתמתי על הסכם סודיות, אבל אני מאוד הסתדרתי איתה".
בטח רעדה לך היד כשלחצת על הפלאש.
"לגמרי. אני זוכר שהיום הראשון לצילומים היה יום שישי. כל הזמן אמרתי לה: 'מדונה, שבת מתקרבת, אני צריך ללכת'. לפני שהלכתי היא באה אלי ואמרה לי 'היית מצוין'".
נשארתם בקשר?
"בעיקר דרך אלו שעובדים עבורה, אבל כן. הייתי אצלה בבית הרבה פעמים, וגם הלכתי אליה לראות את הסרט. אני זוכר שבאחת הפעמים קיבלתי טלפון מהסוכן שלי, שאמר לי 'מדונה צריכה אותך עכשיו'. ואתה מוצא
הצילום עבור מדונה הוא בינתיים רגע השיא בקריירה של חן, 31, שידעה עליות ומורדות. לפני עשר שנים, לאחר שסיים את השירות הצבאי, הוא החליט לעלות על מטוס ומאז לא חזר לארץ, חוץ מגיחות בנות פחות משבועיים לבית בחולון ("אני חו"בתי אורגינל"). בהתחלה הוא התגלגל בעולם - הודו, מקסיקו, ארה"ב. כשראה בטלוויזיה את חגיגות יום ההולדת שנערכו בזמנן למלכה אליזבת, הוא התלהב, לקח את החברה הבריטית שהייתה לו אז, ונסע איתה ללונדון. מאז הוא כבר הספיק להתחתן, עם אשה אחרת (יהודייה, הוא מדגיש יותר מפעם אחת במהלך הראיון), לעבור להתגורר בשכונה יהודית בצפון לונדון, וכעת הוא אפילו מצפה לילד ("או ילדה. אנחנו לא יודעים").
בין לבין הפך חן, בחור שלא ידע מה הוא רוצה לעשות בחיים, לשם חם בענף צילום האופנה העולמי, ולכזה שמתהדר בסטודיו צילום ענק בלונדון ובצילומים למגזינים נחשקים כמו זה של ה"פייננשל טיימס", אחד העיתונים החשובים בעולם. העניין בא לו כמעט במקרה. כשהגיע ללונדון ("עם 500 פאונד בארנק"), החל לעבוד בפאב של הקהילה הגאה בלונדון, ברובע הסוהו שבמרכז העיר.
"אני סטרייט, אבל בגלל האופי החברהמני הישראלי שלי, אנשים תמיד היו מסתובבים סביבי ומנסים לגשש", הוא מסביר. "אני זוכר שהיה שם ברמן שהייתי משגע אותו. הוא עשה תואר בצילום, אז תמיד הייתי שואל אותו שאלות לגבי זה. הייתי פשוט משגע אותו - איך אתה מצלם את זה, ומה זו הטכניקה הזו. ושם נדלקתי על משהו - קלטתי שוואלה, זה יכול להיות מקצוע. מעבר לזה, עבודה בפאב של גייז בסוהו, עם לקוחות שמחוברים מאוד לעולם האופנה, חיברה אותי לעולם הזה, שעד אז לא ידעתי עליו כלום. ידעתי מה זה גוצ'י, ורסאצ'ה, וזהו. כמו כל ישראלי. לא ידעתי טרנדים. לא היה לי שום מושג בקולקציות, לא ידעתי מה זה מעצבים. דרך הבר בסוהו נכנסתי לזה חזק. משם פשוט התחלתי לצלם, הראיתי את הצילומים שלי ללקוחות שעסקו בתחום והתחלתי לקבל הצעות".
וככה הצלחת להתברג לתעשייה?
"שמע, זה לוקח זמן. אתה צריך להתברג לאט-לאט. באנגליה הכל זה עניין של קבוצות. צריך לפרוץ ולהיכנס לקבוצה. עד היום זה אחד המכשולים הכי גדולים, בייחוד בתור ישראלי. בניו יורק, למשל, יותר קל. פה יותר קשה, כי האנגלים הם בעלי אופי אנטי ישראלי ולי יש אופי ישראלי מאוד, ואני רב איתם הרבה. אנחנו חמי מזג, והאנגלים לא רגילים לזה. עכשיו חזרתי מאמריקה, ושם יש חוש הומור וזורמים עם ישראלים. פה זה הרבה יותר קשה".
והצלחת?
"אני אף פעם לא מרגיש שהצלחתי להתברג אליהם עד הסוף. אני מרגיש בבית רק כשאני חוזר לישראל. אני לא מרגיש פה חלק מהם. אני מרגיש אולי חלק מהקהילה הישראלית כאן, אבל תמיד אהיה אאוטסיידר באנגליה. אני מזכיר לך שכשהגעתי לכאן למדתי איך להגיד מילים כמו 'מלפפון' באנגלית. גם המבטא לא עוזב אותי. אני אפילו לא מנסה לעבוד על זה. הם מבינים אותי לאט-לאט. אבל יש לי חברים מאוד טובים פה, ישראלים ויהודים".
עזבת את הארץ לחו"ל, ובסוף התחתנת עם יהודייה, אתה גר באזור היהודי ומחובר לקהילה הישראלית, וגם קצת חוזר בתשובה.
"שמע, זה הכל עניין של עיתוי בחיים. אני מרגיש שזה המקום שלי כרגע".
ויש אפשרות שתחזרו?
"אתה יודע, ביום שקיבלתי ויזה כדי להישאר בלונדון, הרגשתי כאילו זה אחד הימים העצובים ביותר שלי. כי הבנתי שאני כנראה לא חוזר. אם היו אומרים לי, 'אין לך ויזה, סע הביתה' - הייתי כבר בארץ. כשהתחלתי לצלם פה כל הזמן אמרתי, אוקיי, עוד קצת, עוד כמה חודשים עד שחוזרים. ובסוף אתה מבין שאתה כבר פה, ושהגעת לרמה מסוימת שבה אתה בונה חיים מסוימים. אני גם לא יודע אם אני יכול לחזור לארץ מבחינה מנטלית. אני מרגיש כמו תייר. כל הזמן עובדים עלי במחירים. אני מרגיש שונה. אף פעם לא הייתי אזרח בארץ. עשיתי בית ספר, צבא, ונסעתי. וקשה לפעמים לחזור לארץ, זו מנטליות שונה לגמרי".
ולמרות כל זאת, חן אומר, "אני ישראלי כאן ואני לא מסתיר את זה". הוא מראה לי את זרועו, עליה מקועקע מגן דוד ענק שגם שרוול לא יסתיר. "אין מה לעשות. עשר שנים אני לא בארץ, ואני עדיין מרגיש ישראלי. אולי יותר מתמיד", הוא מחייך.
חן מבקש להדגיש שלא הכל נוצץ בחייו ובקריירה שלו. "היו לי פה שנים של גיהנום. בשלב מסוים מצאתי את עצמי עובד בפאב, לא מצליח לפרוץ ולא מצליח להיות צלם כמו שצריך. היה לי מחסום ענק בחיים. זה היה לפני שלוש שנים. במשך שנתיים שלמות לא הצלחתי לצלם תמונה טובה אחת. והיו לי הזדמנויות ממגזינים מאוד גדולים, ודברים כן התחילו לזרום, ופישלתי את כל העבודות. שלוש העבודות הראשונות הגדולות שבאו - פישלתי את כולן".
איך אתה יודע שפישלת?
"ברגע שהתמונות מתפרסמות ואתה לא מקבל שום הצעות, אתה מבין שהתמונות לא טובות. האמת שאתה גם צריך לדחוף את עצמך, ויש לי אגו ישראלי שהוא חזק מדי, אני לא אוהב להתחנף. אני לא אוהב להתקשר ולהגיד אני פה ואני שם. זה כנראה אחד המכשולים החזקים שלי, להתגבר על האגו ולהבין שעבודה זה עבודה. אני לא יודע ללקק".
את ההשראה והיציאה מהמחסום, חן לא ישכח. "אני זוכר שדיברתי על זה עם איזה חבר שלי שאמר לי, 'אני יודע למה לא הולך לך. אתה עובד בשבת'. אז איכשהו סיכמנו שעכשיו אני לוקח שבועיים ולא עובד בשבת. ובאמת, עשיתי את זה מתוך צחוק, ואז לא האמנתי בשום דבר. אז הייתי אוכל שרימפס ליד ההורים שלי ועושה צילומים ביום כיפור. ופתאום אחרי שבועיים אמרתי, בוא נעשה ניסיון. בוא נשלח הודעה לעורך של ה'פייננשל טיימס', שעבדתי איתו ופישלתי ממש בגדול עם תמונות שיצאו על הפנים. לפני כן, חצי שנה הוא לא חזר אלי. ניסיתי לנדנד לו, וכלום. אז באמת, שלחתי לו הודעה. וואלה, הוא חזר אלי, ואחרי כמה ימים נפגשנו, והתחלנו לעבוד שוב. ואני לא יודע מה, אבל נכנס בי מעין כוח כזה, ואמרתי, עכשיו אתה עוזב את הבר. אפילו שלא היה לי מספיק כסף. משהו בפנים נתן לי את הכוח הזה. והמשכתי לא לעבוד בשבתות ולשמור שבת, ופתאום אני הופך להיות הצלם המרכזי של המוספים המובילים של העיתון, ואני מקבל פרויקטים ענקיים. פתאום נפתחו לי המון דלתות".
אם מדונה תבקש ממך לצלם בשבת, תסרב?
חן משתתק. "אני לא יודע מה להגיד לך. כן, זו בהחלט עשויה להיות בעיה. כולם יודעים שבשבת אי אפשר להשיג אותי. גם לא מדונה. כל החג בשנה שעברה היא חיכתה לתפוס אותי. זה מטורף".
אז אחרי מדונה, לאן אתה בעצם שואף?
"תראה, הצילומים עם מדונה היו הרגע שהרגשתי שעשיתי את זה. ומצד שני, אני עדיין שואף להימנות עם הרמה העולמית הגבוהה מאוד. ואני עדיין לא שם. אני מדבר על דברים כמו לצלם ל'ווג'. אני מרגיש שאני על המסלול הנכון, אבל יש לי דרך ארוכה".
יש קווים אדומים ליצירה שלך, יש דברים שלא תצלם?
"כן, יש הרבה גבולות. ובהחלט יש לי מחלוקת עם עצמי עם כל העניין שאני מתחיל לשמור שבת. זה לא קל. בטח כשאני נשוי ועובד עם דוגמניות בתעשייה, שזה מאוד לא קל להיות בה בצורה הזו. אבל אני לא אצלם לפורנו, למשל. אני לא אגיד בהכרח 'לא' לעירום, אבל זה תלוי בקונטקסט. בסגנון העבודה שלי יש אלגנטיות ורומנטיות, כי בזה אני מאמין. אני לא אוהב יצירות ששמות הכל בפרצוף שלך. אני מעדיף שזה יהיה אלגנטי יותר, זה הקו שלי וזה המסר שאני משדר. אני חושב שזו גם האישיות שלי".
היום אתה יותר סלקטיבי בהצעות שאתה מקבל?
"אני לא לוקח כל עבודה. פעם הייתי לוקח כל דבר. אני יותר סלקטיבי ואני הרבה יותר זהיר. אני מקבל הצעות שלא יעשו לי טוב לקריירה, ואני צריך לחשוב פעמיים. אבל בכל זאת, לפעמים אני אעשה אותן, כי יש בהן הרבה כסף. אני לא סנוב גדול, שיגיד 'עכשיו אני לא עושה את זה ואת זה'. אם יש בזה כסף, אני מוכן במרבית המקרים לשלם את המחיר שזה גובה".
חן, שמעיד על עצמו שהיה ילד "עם גורמט" שברח ממוזיאונים, מציג בימים אלה תערוכה של צילומיו. "בשבילי אופנה זו אמנות", הוא אומר. התערוכה מוצגת בחנות של DKNY, ומדונה , הוא מספר, קנתה שתי תמונות.
קשה להתעלם מהעובדה שחן בעצם מעולם לא למד צילום באופן פורמלי, ואף לא שימש כעוזר צלם. "אכן, זה נכון", הוא מאשר. "אף פעם לא הייתה לי תוכנית. אני לא מתכנן כלום. אני עובד מהיום להיום. הכל למדתי תוך כדי תנועה ומהטעויות שלי. לא למדתי בדרך השגרתית. אני לא מסתדר עם מערכות כאלו, של לקום בבוקר וללכת להרצאה. אני פשוט משלים פערים. אגב, זה תמיד היה ככה. גם בבית הספר הייתי ילד בעייתי, טרוריסט כזה. אני זוכר שיום אחד המורה פשוט צרח על אמא שלי בגלל ההתנהגות שלי. לא השתניתי מאז בכל הנוגע ללימודים".
אתה חושב שיכולת להצליח כצלם גם בארץ?
חן חושב היטב לפני התשובה. "תשמע, אני לא רוצה ללכלך על מה שקורה בארץ. אני חושב שבישראל יש דברים מעניינים. יש למשל קולנוע מאוד טוב, מצוין אפילו. אם הייתי חוזר לארץ הייתי חוזר לקולנוע, לא לצילום. זו לא אשמה של אף אחד. פשוט בארץ אין את האמצעים שיובילו אנשים לייצר תמונה טובה. אפילו מהבחינה שאין לך את הבגדים שאתה צריך. אתה לא יכול עכשיו להתקשר לוולנטינו ולדולצ'ה וגבאנה ולהגיד, 'שלח לי עכשיו ארבע חליפות מהקולקציה החדשה שלך'. הקהל בארץ הוא מאוד קטן בהקשר הזה. כיכר המדינה הוא המקום היחיד שמוכר את המוצרים האלו. אני חושב שאין מספיק הבנה. אתה יודע, כשבאים אלי חברים מהארץ ואני לוקח אותם לעשות קניות, לאן הם הולכים? לקנות דיזל. כאילו, מה נסגר איתכם? הוגו בוס ודיזל וזהו. וחשוב לי להדגיש, זה לא העניין שהצלמים הם פחות מוכשרים, אם הם היו פה והיה להם את החינוך הנכון, אני לא רואה סיבה למה זה היה שונה".
בטח צוברים המון חוויות בעבודה כזו.
"לגמרי. עכשיו למשל חזרתי מאמריקה, עשיתי את הקמפיין העולמי של חברת השיער 'וידה'. במסגרת קמפיין אחר נסענו בינואר לשבועיים בהימלאיה, וצילמנו בגבהים מטורפים כשהליקופטרים מביאים אותנו ללוקיישנים. זה היה מטורף. אתה מוצא את זה במקומות האלו, ואתה לא מאמין שאתה אשכרה שם והגעת לשלב כזה בחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם