תנו בכפיים: ביקור במסעדת מונטנגרו
מונטנגרו, שהוקמה על חורבות פרונטו ברחוב נחמני בתל אביב, היא עוד מסעדת קונספט חסרת נשמה. אלון הדר חיפש רגש ומצא רק באזז
קיוויתי שלקראת השנה החדשה תרצין תל אביב ותיפטר אחת ולתמיד מהנטייה הפרובינציאלית שלה לרוץ אחר כל טרנד. במקום עוד טאפאס בר מס' 87 או מסעדת שוק משובטת כעשרות אחיותיה, כדאי לשף הצעיר ללעוס גזר ולספור עד שלוש, לחשוב לאיזה מטבח הוא מתחבר, להביט בקהל היעד ולתרגם הכל לצלחת. זו לא קריאה לחזרה לשורשים במובן הישן של המילה, אלא טיפ שיקל עליו לא לעשות פדיחות.
המפגש עם מונטנגרו הדהים אותי. כל זכר של המסעדה הרומנטית שעיצבה מאיה חנוך (בתו של שלום חנוך) גורד בשפכטל. במקום זה התהדר הרחוב בקרקס היפסטרי-יאפי של מנורות ניאון צבעוניות, כלונסאות מתכת צבועות בירוק צפרדע ובוורוד בזוקה, לוחות תצוגה אלקטרונית ועשרות גופי תאורה מהסוג שמצטופף על תקרה של במת תיאטרון.
הברדק המשיך גם על הקירות שלא נתנו לעיניים רגע של מנוח. זו הייתה קריאת תיגר נגד הבורגנות התל אביבית. ניסיתי להבין אם היא מכילה גם תוכן. אפשר לסמוך על הצוות של קפה נואר, שמחזיק גם מסעדה בהרצליה פיתוח (סבסטיאן) ואולם אירועים בדרום תל אביב, שיידע לתקתק עבודה. אבל הבחירה בטברנה בלקנית מעמידה משוכות נוספות. היא אמורה להיות מלווה גם ברוח ובנשמה מתאימים.
אי אפשר להנדס מקום כזה רק בעזרת צוות של אדריכלים, יחצנים מקושרים ושפים יועצים. צריך באמת להרגיש, צריך שהחלל יהיה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלך (ע"ע ננוצ'קה של פעם). קונספט טהור זה דבר מפחיד. תל אביב לא המתינה להשגות שלי, וכבר בשבוע הראשון המסעדה הייתה עמוסה ערב-ערב. פינה על הבר הקטן והנחמד אפשרה ליהנות מצוות הברמנים המיומן של מונטנגרו. קוקטייל של גויאבה עם אוזו ומי סוכר שנמהלו בצ'ילי היה אחלה סיפתח. בלי ליין של קוקטיילים ובקבוקים חכמים אין למקום תוחלת.
נראה שאת התפריט כתב שף שיכור לאחר הרבה כוסות של בחרובקה. מבחר מאזטים בצלחות (כולל סלט ביצים רומני), ראשונות שמשכו את תשומת הלב, מגשים של דגים ובשרים מעושנים, כמה סוגי שיפודים ומנות עיקריות שגרתיות להחריד. הריבוי הזה נועד לפנות לכמה שיותר סועדים, אבל מטשטש את ייחודו של המטבח. כדי לנסות לגעת ברוח המקור התמקדתי בתפריט הראשונות. הקובה-ניה של טלה נבנה מקוביות קטנות של בשר מצוין, שנסגרו בבצל ופטרוזיליה והונחו כקובבה ענקית על עגבניות מרוסקות ושמן זית.
אבל המנה שנחוותה כטרטר מוצלח הייתה רחוקה מהמעדן הסורי שעשוי מבורגול טרי, פפריקה אדומה, נגיעה של בהארט ולעתים בשר עז. גם "הסרדינים המחובקים" היו גרסה רכה למנה המרוקאית המסעירה, שאפשר למצוא אצל מרגרט תייר ולעתים ברפאל. בגרסה של מונטנגרו הסרדינים (מאיכות טובה) מולאו בשרימפס, אנשובי, פטרוזיליה ושום. דווקא השרימפס, שהיו נייטרליים בטעם, הרחיקו את הסערה שהמנה המטוגנת הזו בדרך כלל מחוללת בפה.
ה"מיערוב" של המנות המסורתית האלו מאוד אכזב אותי. הזכיר לי מה שעשה מטבח הטקס-מקס לאוכל המקסיקאי. לעתים עידון היתר, גזירת הקוצים, מוציאים את כל הרוח מהמפרשים. עדיף כבר שניצל. המשכתי במנת הבשרים הקרה שהוכנה, לפי הבטחת הצוות, במטבח המסעדה. רוסטביף ורדרד, פסטרמי מצוין (יש גם סנדוויצ'ים טובים עם הבשר הלא ממש בלקני הזה), קיבת חזיר מטוגנת וסלמי מניח את הדעת. כמה צנוניות קטנות ליוו את המנה, כמו גם מיונז וחרדל. איך אומרים, בסדר.
הייתי נוטה להתעלם מהמגש הזה, אבל אז נזכרתי בביצוע למנה כמעט זהה שאכלתי בקזינו דה פריז בשוק מחנה יהודה. כל בשר היה יותר טוב ממשנהו (הם מבוססים על הנקניקים של דידייה לבקוביץ). גם האווירה בירושלים סקסית בהרבה. בקזינו בינתיים אין הרבה מנות - רק פלטת דגים ופלטת כבושים - אבל ההקפדה באיכות מעוררת השתאות. והמקום עוד כשר. גם מנת חצי העוף הכה שגרתית של מונטנגרו (זרקו את העצמות החוצה, תיבלו במרינדה שומנית והופ על הגריל) לא גרמה לי להבין איך היכלי קונספט האלו מייצרים כזה באז. ואולי זה הקונספט: לייצר באז. לי זה נשמע כזמזום מטריד.
מונטנגרו, נחמני 26 תל אביב, 03-5663331
עוד טעימות בבלוג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם