פגוש את ההורים: מסעדת אסתר ביהוד
הנאתם של הסועדים ב"אסתר" ביהוד מובטחת, כל עוד יתמקדו במאכלים שלחומרי הגלם שלהם היו אמא ואבא
כלומר זו הבעיה: שהבעלים של מסעדת "אסתר", בעיר יהוד, יודעים כמה נעים לשבת אצלם, אם בחצר האלגנטית ואם בחדרים היפים. אלמלא ידעו זאת, ייתכן שהמחירים היו נמוכים יותר, או שהמנות גדולות יותר. אלא שאין באמת סיכוי שהם לא יידעו, שכן הקסם של המקום לא הגיע מן הטבע. אין הרבה יזמים שהיו יכולים להסתכל על הבית הישן ברחוב העצמאות ביהוד, בלב כוורת של בתי מלאכה ומוסכים, ולראות אותו הופך לבית אוכל חמים ושליו, שהאווירה בו מפתה להישאר הרבה אחרי שהאוכל נגמר.
הסבר פחות רומנטי לתמחור ולגודל המנות ב"אסתר" מתבסס על האוכלוסייה שהיא משרתת. כמו "טאטי לופט" ו"לחם יין", המסעדה פונה לתושבי קריית הסביונים בעיר, כמו גם לתושבי נווה מונוסון, סביון, קריית אונו ועוד מקומות שאינם נהנים מפיקוח הדוק של לשכות הרווחה. הכוונה היא לאפשר למקומיים גישה לקולינריה איכותית בלי לצלוח את הסמבטיון התחבורתי אשר שוצף בינם לבין תל אביב. אנחנו, שעשינו את הדרך בכיוון ההפוך, הגענו לארוחה רעבים ומרוטי עצבים. אך הונחו התפריטים לפנינו, נחפזנו להזמין חמש מנות ראשונות, וחזקה עלינו שאלמלא מגבלות התקציב היינו דורשים את כל הרשימה.
השרימפס איולי הגיע ראשון - מנה של חמישה שרימפס גדולים. כמות קטנה כזו עלולה לדרדר את מצב הרוח של סועד רעב, אבל הנגיסה הראשונה הסתיימה באנחת הנאה. השרצים היו מעולים. יד מוכשרת ומיומנת הצליחה להפיק מהצלייה על הפלנצ'ה איכות שהזכירה גריל פחמים. אף שמדובר בשרימפס בהקפאה, היו להם טעם ומרקם שלא מביישים פרי ים טרי. לא ברור היכן הסתתר האיולי, אבל הוא לא חסר לנו. הדבר היחיד שהייתי מוסיף למנה הזאת הוא עוד כמה שרצים, בערך 30, אלא שכפי שלמדנו בהמשך, נדיבות כזו סותרת את תפיסת העולם של "אסתר".
המנה הבאה היתה סלט פטוש עם גבינה. המראה הצבעוני והמשובב לא הפיג את הפליאה בדבר הקשר לפטוש הערבי המסורתי. בבסיס הסלט היו רק עגבניות שרי, ועלי התיבול הסתכמו בערמה יפה של בצל ירוק קצוץ. במקום קרעי פיתה קלויים נוקד הירק בקרוטונים שרק הפריעו לאכילה. הגבינה היתה נעימה לחך ואנמית בטעמה. כנראה היינו מבקשים להחזיר את הסלט התמוה הזה, אלמלא השמחה שעוררה בנו המנה שלידו - קציצות "הסבתא". הקציצות (שתיים, קטנות כמובן), היו מושלמות: רכות, מתובלות בכישרון ומבושלות לדרגה שבה התערובת כבר לא "חיה" אבל טרם התכווצה והתמצקה לגמרי. הן נחו בתוך שלולית מוצלחת שחצייה האחד טחינה טעימה וחצייה האחר רוטב עגבניות מצוין עם אפונה.
שתי מנות ראשונות נוספות ביססו את האבחנה: למבקרים באסתר כדאי להתמקד במאכלים שלחומרי הגלם שלהם היו הורים. המוצרלה פרסקה כללה שלושה קרעי מוצרלה די בופאלו על פרוסות עגבנייה בתיבול שניכר בו בעיקר שפע מלח גס. ההנאה במנה הזאת הגיעה במפתיע משלוש פטריות מקורמלות שנחו בצדה. קרפצ'יו הבקר, לעומת זאת, היה מופת של איפוק והקפדה. שמן זית טוב, מעט חומץ ושבבי פרמג'נו איכותי עטפו שש פרוסות דקיקות של פילה בקר רך ונקי, באופן שהשאיר מקום לטעמו העדין של הבשר. הקרפצ'יו נמוג בענן של הנאה והותיר אותנו מרוצים, אבל כמהים לעוד.
כשחזרנו משיטוט בחצר המסעדה חיכו על השולחן המנות העיקריות. זו שלפניי נקראה "בשר בבישול ארוך עם פסטה ביתית", אבל לציבור הרחב היא מוכרת כגולש עם אטריות. הבשר היה נעים, בטעם המוכר של צלי ביתי, ומתחת לקוביות הרכות היה מקופל דף ארוך של פסטה טובה שבושלה משום מה ללא מלח.
הצעתי לשותפי להתכבד בטעימה מהבשר. משהו בתשובה שלו - או בהיעדרה - עורר חשד. במקום המחווה ההדדית המתבקשת, דהיינו "גם אתה יכול לקחת משלי" מחויך, קיבלתי הנהון סתום, מלווה בשפת גוף מכווצת ומתנכרת. השפלתי מבט אל צלחתו. הסכין המשוננת שלו עברה בקלות מטרידה דרך נתח גדול ויפה של אנטרקוט מעוטר פסי צלייה כהים. לאורך החתך נחשף בשר בצבע ורוד אטום, מוכן להכנסה למילון בערך "מדיום רייר". חיכיתי לשווא ואז הבנתי: הסטייק היה טוב כל כך, עד שערער את המוסכמות החברתיות והכניס את בעליו להלך רוח של אריה המגונן על שללו. חוק הג'ונגל השתלט לרגע על השולחן. הושטתי סכין ומזלג ופרסתי לי במפגיע פיסה מהבשר, בין ידיו המגוננות של הזכר הנוהם מולי.
בפעם השנייה בארוחה הזאת נאלצתי להיאנח בקול. אין לדעת, כמובן, אם זו רמת הסטייקים הרגילה ב"אסתר", או שהתמזל מזלנו לפגוש צירוף נדיר של נתח מעולה, יישון מושלם וצלייה מדויקת. כך או אחרת, המנה הזאת היתה מעוררת התפעלות.
כשהגענו לבחירת הקינוחים חזרה המלצרית וציינה את ממדיו הקטנים של "ממתק השוקולד". במקום אחר היינו נמנעים מלהזמינו, אבל כאן עוררה האזהרה את סקרנותנו. כמו דמוקריטוס, הפילוסוף היווני הקדום שטבע את מושג ה"אטום", גם אנחנו תהינו עד כמה אפשר למזער מנה כדי שתהפוך קטנה בסטנדרטים של "אסתר". התשובה הגיע מיד: שלושה מלבני נוגט ושוקולד באורך כולל של כ-10 ס"מ, שנראו במבט ראשון כמו שיירים שהותיר סועד אחר מהקינוח שלו. טעמנו את הדוגמיות, לא מצאנו בהן שום ייחוד וסיכמנו שמדובר בבדיחה פרטית של המטבח.
אלא שליד אותה מהתלה הגיע גם הקינוח שלי. "מעדן חבוש עם גלידה" היה שמה של המנה בתפריט וגם תיאור מדויק של מהותה. מדובר בחצי חבוש מהזן הטורקי שסיים את בישולו במחבת עם סוכר ויותר מקורטוב של חמאה. הפרי היה חמים, רך ונגיס, מתוק בלי לחרוך את הגרון ומושחת בלי להכביד. הריח והטעם החזירו אותי למנות החבוש המופלאות באיסטנבול, ובעל כורחי השמעתי אנחת הנאה, השלישית במניין.
שותפי, הזכור לדיראון מתקרית הסטייק, הושיט יד לעבר הצלחת. ברוח הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק", קמתי מהשולחן ויצאתי עם החבוש שלי לחצר, שם נפרדתי ממנו בעונג ובעצב וליוויתי אותו, כפית אחר כפית, לדרכו האחרונה.
אסתר, דרך העצמאות 8, יהוד
מחירים:שרימפס איולי: 45 שקל, סלט פטוש עם גבינה: 35 שקל, קציצות סבתא: 28 שקל, מוצרלה פרסקה: 35 שקל, קרפצ'יו: 28 שקל, בשר בבישול ארוך עם פסטה ביתית: 65 שקל, סטייק אנטרקוט: 95 שקל, ממתק שוקולד: 20 שקל, מעדן חבוש: 35 שקל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם