מודעות עכשיו: טקסים הם לפעמים
טקסים הם כמו תוכנות. יש בנו משהו שנוטה לרובוטיות הזו, לאוסף הכפתורים הזה. זה נמצא במבנה שלנו, בהוראות היצרן. אתה לוחץ על הכפתור ומקבל פלט ידוע מראש
אך מה לגבי בני האדם? האם גם אנחנו כה מדויקים? הנה עכשיו, כמדי שנה, כאשר באים ומתקבצים עלינו החגים, שבים ומוצגים לעיני-כל אותם טקסים המלווים אותנו זה מאות ואולי אלפי שנים; סוכות צצות מכל עבר, אנשים הולכים לשוק וקונים לולב וכו'.
מצד אחד, חלק מהמנהגים הללו הם בגדר סימנים חיצוניים שנועדו לעורר נקודות פנימיות, רוחניות, באדם. מהבחינה הזאת, היהדות אלופת העולם. מאחורי כל טקס עומד הסבר ססגוני, אם לא עשרה. וכשאדם משכיל ובקי בהסברים מסוג זה מספר לנו עליהם, אנו גומעים אותם כנקטרים מחיי-נפש.
טעמים אחרים לפעולות החוזרות - מטרתם חברתית ו/או פסיכולוגית. כאשר כל עם ישראל מתכונן לארוחת חג כזו או אחרת ועל השולחן מוגשים אותם המאכלים המוכרים והטובים נוצר כבדרך אגב איחוד חברתי. המוכרות, הציפייה לקבל דבר מה שאכן שב ומתגשם לנגד העיניים עושים לנו טוב. אין כמו להרגיש שאנו שולטים במצב. במילים אחרות, כאשר הקבוצה מאוחדת יש לה כוח רב, זאת יודע כל מי שניסה כוחו אי פעם בכדורגל או לצורך העניין בכיבוי שריפה גדולה.
כמובן שישנם גם טעמים נוספים לשלל המנהגים התרבותיים-דתיים שלנו. חלקם קולינריים גרידא, חלקם נולדו על רקע צרכים הגייניים וחלקם חקלאיים, עונתיים. אך מצד אחר לגמרי, כשאנחנו מנסים לרגע להיכנס לנעליו של התור או של החתול המבחינים בנו מכוננים את טקסינו החשובים – מה לעזאזל הם חושבים עלינו? מה הטעם בכל זה, תוהה התנשמת: השמש זורחת, השמש שוקעת, והיצורים האלה, עם הבדים הכרוכים על גופם, מסובבים היום
נו טוב, הכול זה טקסים; לצחצח מדי יום שיניים זה גם סוג של טקס, בדיוק כמו לקשור את השרוכים בנעליים לפי סדר מסוים וקבוע. גם להתעצבן כשמישהו מקלל את אימא שלך זה מין טקס שכזה: מישהו כאן היה חייב לקלל ומישהו כאן חייב להתעצבן.
טקסים, מהבחינה הזו, הם כמו תוכנות. יש בנו משהו שנוטה לרובוטיות הזו, לאוסף הכפתורים הזה. זה פשוט במבנה שלנו, בהוראות היצרן ממש. אתה לוחץ על הכפתור ומקבל פלט ידוע מראש.
אבל ישנם טקסים, להבדיל נניח צחצוח השיניים, שאינם משרתים עוד את האידיאלים אליהם אנו שואפים, ובכל זאת אנו מקיימים אותם במסירות. ישנם טקסים, וייתכן שהם רבים מכפי שנדמה לנו, שתפסו בנו כוח ועמדה, מעצם החזרה המרובה, מעצם הוותק, שכבר עושים את עצמם. או אז במקום שהטקסים ישרתו אותנו בהכרח, אנו הופכים לאלה שמשרתים אותם.
אחד המכשולים הגדולים שעומדים בדרכם של מחפשים רוחניים אל אותה הארה נכספת הוא הטכניקה עצמה שבה הם משתמשים. לא שיש משהו לא בסדר בטכניקה, אלא שאם הם מבקשים, ולו רק על רגל אחת, להשתחרר מכבלי העולם הגשמי על כאביו וסופיותו המוחלטת, אם הם מבקשים בפשטות להביע את האמת העמוקה ביותר שבתוכם - הרי שבשלב כלשהו הם עשויים לגלות כי הטכניקה עומדת בינם לבין האידיאלים אלינם הם נכספים.
מודט עשוי לשבת בשיכול רגליים ולהתבונן בנשימתו. מתפלל עשוי להתנועע עם גופו קדימה ואחורה. אם זה וגם זה חייבים לפעול כך, בדגש על המילה חייבים; אם אינם יכולים לאפשר את האיכות אליה הם נכספים בלי הטקסים הצורניים הללו, הרי שהשניים – המודט והטכניקה – קשורים עתה. ומתישהו, אם לא היום אז בעוד אלף שנה, הם יאלצו להיפרד. ואז מה?
ביפן אומרים כי התרגול הוא הדרך והיעד גם יחד. אין לאן לשאוף. כאשר אדם מתרגל במסירות הרי שהגיע, דגש על המילה מסירות.
וגם 'אצלנו' אמרו זה עידן ועידנים 'נעשה ונשמע'. ועם זאת, למרות ההבטחה שבנעשה ואחר כך אולי נזכה לשמוע, יש משהו שמתקומם בנו כבר מהיום הראשון. משהו שרוצה לצלול הישר אל תוך המהות ולא הצורה, ולאו דווקא מהיעדר סבלנות. יש משהו בנו שיודע כבר ומכיר כבר בעצמו, בכוחו הרב ובאווילות של כל אותם אינספור פיגומים שבנינו לבין רוחנו. אכן, יש בנו משהו שרוצה בהחלט קודם כל לשמוע, ורק אם יהיה אחר כך עוד טעם בכך, אז גם לעשות.
לדבר הזה אני קורא מודעות. לא מדויק. לדבר הזה ששומע את הדבר הזה, אני קורא מודעות. לא מדויק. אבל מתקרב.
הדבר הזה שרואה אותנו מצחצחים שיניים באוטומטיות וששואל פתאום, 'תגיד, אתה נהנה מכל זה? לשם מה כל זה? האין זה טיפשי?'. ובכן, לדבר הזה יש יכולת אדירה לדייק אותנו, אפרופו דיוקים. הוא עשוי לגרום לנו לשנות את הטקסים שלנו ולהתאים אותם לזמן ולמקום. הוא עשוי לגרום לנו לזרוק אותם לעזאזל ולהחליפם באחרים.
משום שהדבר הזה לעולם לא שוכח מי האדון ומי השרת. משום שהדבר הזה אינו מפחד להתעדכן. משום שהדבר הזה לא איבד מעולם את ההומור בו ניחנו כל היצורים החיים באשר הם, הומור שקדם לכל היצורים. הומור שיוותר הרבה-הרבה אחרי שתכבה השמש.
לאתר של גילבר רובננקו-דיין
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם