הדניס שדיבר אמת: שי שטרן במסעדת ברבוניה

שי שטרן, ירושלמי חתיך, ביקש לנפץ את בועת הפלצנות התל אביבית. זה נגמר בלקח חשוב על שיער פנים, ובמסעדת דגים בתל אביב

שי שטרן | 22/10/2011 8:53 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
ראובן קסטרו
האיש שראה הכל. שטרן ועזרא מרמלשטיין בברבוניה ראובן קסטרו

כשהתקשרו ושאלו אותי מה הפנטזיה הקולינרית שלי, קצת היססתי. "אין לי פנטזיות בנושא", עניתי. "תראה, זה פשוט", הסבירה העורכת: "אתה בסך הכול אומר לנו מה הפנטזיה שלך, ואנחנו נעשה את כל המאמצים כדי להגשים לך אותה. יש יותר טוב מזה"?. לא יודע. השיחה הזאת הדאיגה אותי. האם גם אני נהפכתי בלי כוונה להיות אזרח במדינה שלהם, מדינת תל אביב? אנשים שמכינים אוכל אני דווקא אוהב. אנשים עם סיבוב קטן תמיד עשו לי את זה. אני זוכר את גילי ממסעדת גיליז הירושלמית, שהיה זורק בזעם סטייקים על הקיר רק כי המלצרית הטעתה אותו לגבי מידת העשייה. ביקרתי הרבה פעמים בגיליז אז, אולי משום שלא הייתה בה טיפת יומרה; פשוט כבוד ואהבה לסטייקים עם קצת תפוחי אדמה וסלט קטן, בדיוק כמו שאני אוהב. "אז אתה אוהב לאכול," נשמה העורכת לרווחה.



בטח שאני אוהב לאכול. רק בן אדם ששונא את החיים שלו לא אוהב לאכול.
"מה אתה אוהב"?.
זה פשוט - סטייקים.
"הבנתי את הכיוון הכללי. צמחוני אתה לא. אלו כבר חדשות טובות - מבחינת העיתון אני מתכוונת".
יש פנטזיות של צמחונים?
"גם הם בני אדם".
את בטוחה?
"אז אולי ננסה ארוחת טעימות מולקולרית?".
עכשיו את מגזימה.
"אז מה כן?".
אני אגיד לך מה כן: חיטוט בזכרונותיה של הקיבה הירושלמית שלי, שיוכיח, בעיקר לי שגם אחרי הרבה שנים בתל אביב, לא הפכתי לעוד אחד מאלו.
וכמו תמיד הזיכרון הוביל אותי לירושלים, עיר ילדותי. אני כבר לא גר שם, אבל אני ירושלמי, כמו יהורם גאון. טוב, הגזמתי.

תחנה ראשונה: חומוס במרכז העיר

אכלתי אלפי מנות חומוס בחיי. טוב, זאת לא חוכמה, כל ישראלי עושה את זה. החומוס המשמעותי הראשון שאכלתי היה בטעמי, בירושלים כמובן. פעם רפי גינת טען בתוכניתו שיש קוליפורמים בחומוס של טעמי. בירושלים הרימו גבה. אז מה? כולה קוליפורמים. זאת הצרה? "אתם יודעים מה עוד יש בירושלים?", הם נהגו לומר, "ערבים, דוסים, שמאלנים, קיפוח חברתי, ועל הדרך בית"ר לא פוגעת בשבועות האחרונים, אז שנתרגש מכמה קוליפורמים?".

פייר? צודקים. עוד לא ראיתי מישהו שמת מכמה קוליפורמים. בטעמי היה חומוס גאוני, וכמו כל דבר גאוני אי אפשר להסביר למה הוא גאוני, אלא אם אתה תל אביבי שחייב להסביר את המובן מאליו. המתחרה הגדול של טעמי הוא חומוס פינתי. לא הסכמתי לאכול שם עשר שנים. לפחות 50 אחוז מחבריי ניהלו איתי במשך שנים ויכוח סרק איזה חומוס יותר טעים. נלחמתי בהם כארי, אבל להיכנס דרך פתח הדלת של פינתי כדי לטעום לא הסכמתי. ככה זה בירושלים: או שאתה טעמי או שאתה פינתי, בדיוק כמו בכדורגל, או הפועל או בית"ר. אצל אנשי ההרים אין אמצע, לכן את השלום במזרח התיכון יביאו כנראה התל אביבים.

אחרי שנים של חרם ילדותי ומיותר נקלעתי עם צוות טלוויזיה לפינתי. הם גאונים לא פחות מטעמי, חשבתי ביני לביני, אבל להודות בקול רם לא הודיתי עד היום. אז הנה אני אומר. עוד שתי נקודות קטנות על חומוס וירושלים. את הבקשה "תעשה אמצע" למדתי מיעקב, המלצר המיתולוגי של טעמי, כשפעם אחת איבדתי את הפתק לחניון שמול המסעדה. השומר הגרוזיני של החניון דרש שאשלם חנייה יומית מלאה. "הייתי 20 דקות בטעמי", נשבעתי. זה לא עזר. קראתי ליעקב המלצר שיעיד לטובתי. יעקב אמר לגרוזיני את המשפט המפורש: תעשה אמצע. אחר כך יעקב צעק את המשפט המפורש, ועדיין לא היה אמצע. בסוף יעקב תפס את הגרוזיני בחולצה (קרוב לצוואר) וצרח בקול ניחר, "תעשה אמצע". גם זה לא עזר לעגל את הפינה בראש של השומר. נכנעתי ושילמתי מחיר מלא, לפני שיזמינו משטרה.

העקשנות מובילה אותי לנקודה הבאה, שגם בה אין סוף טוב. 30 סנטימטר של בלוקים וטיח הפרידו בין חומוס פינתי לבר הבוהמייני פינק. אדון רוטשילד פתח את הבר בשנות הארבעים ואירח שם קצינים בריטים, והם אכלו גולאש הונגרי משובח לצד לוחמי מחתרת זועמים. בשנות השמונים המקום דעך, ובשנות התשעים התמוטט. מאיר, הבעלים של פינתי, רצה לקנות את המקום ממולי, חתנו של אדון רוטשילד, ולהרחיב את פינתי. מולי לא הסכים. הוא לא היה מוכן שהחומוס ינצח את הגולאש. מאיר הכפיל את הצעת המחיר, גם זה לא עזר. כנראה אי אפשר לנצח התנשאות במחיר כפול. על השרידים של פינק קמה חנות מאפים שלא קשורה לכלום וזהו, כמעט - חוץ מהזיכרון של הגולאש הכי טעים שאכלתי בחיים, בפינק.

תחנה שניה: מעורב ירושלמי במחנה יהודה

סמי וסימה, או יותר נכון סימה וסמי - כי סימה הייתה הראשונה. פעם סימה הייתה הסטייקייה של ירושלים. לפני שהשף וצוות המלצרים-רקדנים-רקדניות של מסעדת מחניודה השיקית נולדו, הייתה רק סימה אחת בירושלים - מעורב ירושלמי עם קצת חומוס וחמוצים. כל אמני ישראל באו לאכול לפני ואחרי הופעות, כולל תמונות על הקיר וכל הטררם.

אבל כמו בכל טרגדיה יוונית (או סרט ערבי) הסכסוך הגיע, ובאופן הכי גרוע שיכול להיות, היה זה סכסוך משפחתי עסקי. כך נולדה מסעדת סמי. לא סימה, סמי. סמי נפתחה מעבר לכביש, במרחק של 15 מטר מהאחות הגדולה סימה. וכך, ממש באמצע אגריפס, ניצבות עד היום בגאון סמי וסימה, ומזכירות לכולנו למה כדאי להפריד משפחה ועסקים. אגב, בכל פעם שאני עובר שם אני נזכר בשאול שקלי, הדמות האלמותית של מושונוב ובראבא, שהיה מציין בכל טופס רשמי: שם האמא - סימה. שם האם - סם.

תחנה שלישית: גיליז בנחלת שבעה

"כבר סיפרת לי עליה", הזכירה לי העורכת שהקשיבה בשקט מופתי מהצד השני. "נכון," הסכמתי בצער, כמו כל איש מבוגר שלא נותנים לו לספר את הסיפור האהוב עליו. "חוץ מזה, גילי מגיליז נמצא בתל אביב כבר כמה שנים טובות", היא הוסיפה. "כן, אני יודע, גם אני", נאנחתי בהשלמה. "אני רוצה להפגיש אותך עם איש אחד", העורכת ביקשה. "קוראים לו עזרא מרמלשטיין והוא הבעלים של מסעדת ברבוניה. נראה לי שהוא ימצא חן בעיניך".

ראובן קסטרו
אין סודות באוכל. מסעדת ברבוניה ראובן קסטרו
תחנה רביעית: עזרא

פגשתי את עזרא מרמלשטיין יומיים אחר כך, והוא אכן מצא חן בעיניי מהרגע הראשון. העורכת שהצטרפה אלינו קלטה אותי וחייכה חיוך קטן של ניצחון. חייכתי חזרה. לפעמים מצליח להם, לתל אביבים האלה. תיאור ראשוני: עזרא יושב על הבר של ברבוניה ומסביבו חברים שאוהבים אותו אהבת נפש, ולא רק כי הוא מחזיק סיגריה מגולגלת היטב בידו (רפואי, בטח רפואי), עזרא, בן 68, קירח לגמרי, וגם לא מאה אחוז בריא, אבל הקסם שלו עובד שעות נוספות בלי להתאמץ, וזה כל היופי בקסם אמיתי. הבנתי שיש לי מה ללמוד והתחלתי לשאול. התובנות בסוגריים.

עזרא, אתה נשוי?
"כן, יש לי בת זוג שתיבדל לחיים ארוכים ואם לא, אני לא אכעס" (הוא אוהב את אשתו אבל הם כבר מעבר לריבים הקטנים של זוגות שנלחמים. נשארה רק ההשלמה).
מה דעתך על כל מסעדות היוקרה של תל אביב?
"כולם יודעים לעשות הכול" (עזרא לא מתפעל, אבל גם לא מזלזל. שהם ישוויצו, הוא לא צריך את זה). יש סודות במסעדות גורמה?
(צוחק) "אין סודות באוכל. פה במסעדה כולם יודעים לעשות הכול, ואם הטבח (לא שף, טבח) חולה, אחת המלצריות תחליף אותו וכלום לא קרה".
אני רואה פה שלט שאסור לעשן סיגרים. למה?
"לא אוהב סיגרים. הם מסתירים משהו, כמו אנשים שיש להם זקן".
אתה שותה?
"הפסקתי לפני שנתיים, אבל שתיתי".
כמה שתית?
"ליטר וחצי ביום".
בירה?
"וויסקי" (מזל שאני יודע להסוות הפתעות).
וסיגריות?
"מרלבורו אדום. אבל הפסקתי".
כמה ביום?
עזרא מספר לי אבל מבקש שלא אנקוב במספר (מזל שאני יודע להסוות הפתעות, פעם שנייה).
עד מתי תחיה?
"אני רוצה לחיות עד שאני אמות".
עזרא, יצר האדם טוב מיסודו?
"לא. האדם הוא תאב בצע".
היה לך פעם הרבה כסף?
"היה לי, אבל זה היה כסף לא נקי מהברחות כשהייתי צעיר. וכמו שהכסף בא ככה שחררתי אותו. כסף לא נקי לא שווה כלום".

אני שואל את גדי ספיבק ורוני ליפץ, שיושבים לצדו של עזרא, מה הסוד שלו. אמת, הם עונים פה אחד. רואים בפנים שלו את האמת. ניגשתי לעורכת ולצלם של העיתון והצטרפתי אליהם לארוחת צהריים. אכלתי לחם עם טחינה שיש בה אמת. אכלתי סלט עגבניות קטן וחריף שיש בו אמת, ואכלתי גם דג דניס שיש בו אמת. יצאתי מהמסעדה עם שתי מסקנות. המסקנה הראשונה הייתה ידועה אבל מודחקת: הפנטזיה שלי היא על מקומות שאנשים אוכלים בהם, ואנשים מפעילים אותם, ואנשים באים, ואנשים חוזרים אליהם, והמקום הוא של האנשים. המסקנה השנייה כואבת יותר: גם בתל אביב יש אנשים שיש בהם אמת.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מתכונים -

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''אוכל''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים