רוחות הצפון: ביקור ברוקח 73
הגענו למסעדה כי שמענו שנחמד, איכותי ובעיקר שונה. כבר במנות הראשונות הכיוון היה ברור: למרות המחיר הגבוה - אנחנו עוד נחזור לכאן
למרות שהמקום גדול מאוד ישנו גם פטיו שמשמש לאירועים, האווירה במקום אינטימית ונעימה. את התחושה מצליחה להעביר גם המלצרית שניגשה אלינו מיד, ולמרות שעל פני השטח נראה כאילו ביקשנו להקשות עם בקשות מוזרות זו לא אמרה נואש, ונענתה עד הפרט האחרון. גם כאשר ביקשנו לעבור שולחן בשלישית אחרי שזיהינו אחד עם ספות לצידו.
פתחנו תפריטים, ולהפתעתנו - לא הופתענו. הרוקח היא מסעדה יקרה, אך לא ברמה מוגזמת. מחיר רוב המנות הראשונות נע בין 40 ל-50 שקל ורוב המנות העיקריות לא חוצות את רף מאה השקלים, למרות העלייה החדה בתקופה האחרונה במחיר חומרי הגלם בענף המזון. מאחר ועורך הדין שהתלוה לארוחה ואני זוכרים בחיבה רבה את הביסטרו התל אביבי פסטיס, סוכם מראש שנאכל כראוי.
למנה ראשונה נבחרו הקריספי קלמארי עם פלפלים קלויים ורוטב רוי (אליולי על בסיס זעפרן), שמחירו 48 שקל; מול אה-לה-אסקרגו - 12 מולים מוקרמים בחמאה, שום, פטרוזיליה פרמזן ופירורי לחם (54 שקל); ושרימפס בטמפורה - 4 יחידות שרימפס קריסטל על מצע עגבניה, סלסה מנגו ואבוקדו עם ממרח של אליולי שום (52 שקל).
בחרנו לנצל את העובדה שהמקום בחר לאפשר חצאי כוסות. פתחנו עם לבן, פירותי להפליא, שהתאים כפתיח אך השתלב בקלות עם כל מנה מבלי לבטלה (אולד קואץ' סובניון בלאן ניו זילנד, 48 שקל). את העיקריות ליווה אדום מיקב צרעה, ליווי הולם לכל הדעות סביב השולחן (קברנה סובניון עם שורש של צרעה, 49 שקל).
המנות הגיעו במהירות יחסית, וכפי שקורה במקרים רבים הושטה ידי באופן אוטומטי לקלמארי, שהיה גדול, שחום והשתלב מצוין עם הפלפל והרוטב. העובדה כי המנה אסתטית במיוחד הקלה על הבחירה. בעוד הצלחת מתרוקנת לאטה, קלטה עיני את העו"ד מנסה להזיז לכיוונו את השרימפס, הרחק ממני ככל האפשר. בתנועה מהירה נחטפה המנה והונחה חזרה במרכז השולחן, כאשר המנגו והממרח שליוו את הנסיון המיוחד והטעים להפליא מבהירים כי רצוי להשאר עירני לתנועות אורחי לארוחה, שנראה כי הופך לגיס חמישי.
תריסר המולים שהוגשו בצלחת המיועדת למנה היו פחות מוצלחים בעיניו מאחר ואינו חובב פטרוזיליה, ולא נותר לי אלא ליהנות לבדי מהמנה, שלא נפלה מהשתיים שקדמו לה.
שלב המנות הראשונות הוכתר כהצלחה, וניתן היה להירגע מעט ולשמוע את העו"ד משעמם עם עוד סיפור מהמשרד. הצלחות נעלמו מהשולחן, ובעוד שנינו בוחנים האם לשחקני הטניס במגרש יש מה להציע, הופיעה המלצרית עם ביסק סרטנים מלווה בשרימפס, "פינוק" שמוגש לחלק נכבד מהסועדים. העו"ד טען כי זו המנה המוצלחת של הערב, וסביר שאם היה לבדו היה בוחר במנה זו בלבד.
טיפ שקיבלנו קודם להגעתנו הקל על בחירת העיקריות: מנת הים-יבשה, נתח של פילה מניון, ג'מבו שרימפ וסרטן יחדיו בציר סרטנים, שמנת וברנדי (145 שקל) ולצידה מנת ספיישל של פילה פארידה המלווה בבטטה, רוטב גבינות צאן, אספרגוס וג'מבו שרימפס. 165 שקל הוא מחירה של המנה, מחיר גבוה, וכך גם הציפיות.
המנות העיקריות עמדו בסטנדרטים שקבעו קודמיהן, ולא אכזבו. הג'מבו שרימפ היה טרי וטעים, כמו גם הסרטן, ובשילוב עם הרוטב נהננו מכל ביס. נתח הפילה עבה וצורתו כקובייה, ולמרות שלא נזדקק לתוספת, השתלב נהדר עם השמנת שברוטב.
מנת הפארידה פחות מתוחכמת, בעיקר כיוון שאין בכך צורך. על איכות הפילה קשה מאוד להתווכח, והיעדר הדומיננטיות של רוטב גבינות הצאן האיכותי מאפשר ליהנות באמת מטעמו של הדג. לטעמי האספרגוס תרם בעיקר לאסתטיקה של המנה והיה חסר חשיבות מעבר לכך, אבל לעומתו הבטטה השתלבה מצוין במרקם הטעמים, כמו גם האולד קואץ', והג'מבו שרימפס חתם את התענוג.
לקינוח נבחר קרם ברולה המוגש עם תאנים טריות, אגוזי מלך מסוכרים ויין אדום (44 שקל) ובר שוקולד - מוס שוקולד המלווה בפרלין שקדים וסורבה פירות יער (42 שקל). למרות שבדרך כלל אני מעדיף לעשות הפרדת כוחות להפריד בין שוקולד לסורבה, הפעם השניים הצליחו להשתלב בקלות ונעמו לחיכינו. עורך הדין העדיף דווקא את הברולה, וסיים את המנה עד תום למרות שקודם לכן התחנן שלא אזמין לו קינוח.
אחר בילוי של שעתיים וחצי, השלמנו את הארוחה עם פרנה ברנקה כדז'סטיף (17 שקל), שעזר לעכל את החשבון, שהסתכם ב-664 שקלים. עורך הדין החלקלק מיהר להתחמק ל"שיחת טלפון חשובה", והשאיר אותי להתמודד עם החשבון. אפילו טיפ לא השאיר.
העובדה שמגרשי הספורט מסתירים את רוקח 73 מצערת ומשמחת כאחד. מצד אחד, חבל שרק יודעי סוד מודעים לפינה וזוכים ליהנות ממה שאיל לביא עושה שם במטבח. מצד שני - ככה נשאר יותר בשבילנו. אמנם המחיר אינו לכל כיס, אבל אלו שיכולים להרשות לעצמם את המקום ייהנו בוודאות מהחוויה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם