ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

יצאתי להודו, תיכף אשוב: שלום למלכה

אני לא רוצה לסכם את הטיול. לסכם זה אומר שהוא נגמר. ואני רוצה להמשיך לטייל, גם כשאני כאן. יעל צבעוני מנסה לחזור הביתה

לפרקים הקודמים

אני מנסה לכתוב טור מסכם, אבל לא רוצה לסכם. לסכם את הטיול זה אומר שהטיול נגמר. ואני רוצה להמשיך לטייל, גם כשאני כאן. לא רציתי מעברים חדים כשנסעתי ואני לא רוצה אותם עכשיו. האם אמורות להיות מסקנות גורפות? בינתיים אוספת את עצמי עם כמה דברים שקרו בשבוע שכמעט וחלף.

אני נכנסת הביתה והכל כל כך יפה ואני תוהה של מי הבית הזה בכלל. אני נכנסת הביתה, אבל יש פה אבק והשירותים מלוכלכים ואין אפילו מגבת אחת להתקלח. אני מנסה לחזור הביתה והגוף קצת מקשה. מאתמול אני בתוך צינון ועיטושים ועניינים בגרון. כל הטיול הוא התנהג יפה ועכשיו... מה קורה? אני נרדמת על הספה. סיון דופק בדלת ואני לא מבינה מה קורה ואיפה אני ובכל זאת קמה לפתוח את הדלת.

אני מסרבת להיכנס באופן אוטומטי לבית של הדמות הקודמת. עוד בקושי מתקשרת לחברים, אבל מתקשרת לעוזרת. היא תבוא מחר בבוקר. תודה.

בוקר. סקירה כללית. הבית אחר, השכן עזב,

קול אחר נשמע מלמטה. אימא של החתול הג'ינג'י כמעט הוציאה לו עין, מיקה התנכרה לגורים שלה שהורדמו לבסוף. עכשיו היא מנסה להיכנס לבית ואני לא מרשה לה ולא מוכנה להישאר עם דלת סגורה. אני סוגרת את הטלפון ואז פותחת ואז סוגרת שוב. רגע. עוד לא רוצה לרדת למטה להגיד שלום, עוד לא להגיד לגמרי שאני כאן. זה מחייב מדי. כפכף אחד נופל למטה.

צהריים. הבית כבר נקי, העוזרת ניקתה וגם אני ואפילו עשיתי קניות. אני לא נושמת כמו שצריך. יש ליחה בגרון ובראש. לא לגמרי יודעת איפה אני. לא מוכנה לשכוח בשביל לדעת כאילו איפה אני, לא מוכנה לשכוח יותר.

קודם, בסופר. "עכשיו, בחגים, כולם מתנפלים על המקרר הזה", אמר לי האיש הנחמד מהירקות. הוא הסביר שבחג הקודם לא היתה חסה, בכל זיכרון אי אפשר היה להשיג חסה וכשהוא מספר לי את זה זה קצת משמח אותי. איך להסביר שאני שמחה לדבר על חסה.

בטלפון. "אז איך את מסכמת את הטיול?". בבקשה תפסיקו לשאול אותי את זה, בואו פשוט נדבר על חסה.

ערב. מתוך שינה משהו מצלצל. אני לא בטוחה, מנסה להבין איזו מילה אמורה לצאת ואז יוצא לי סוג של הלו. אני חושבת שזה נכון כי אלינה מבינה אותי. היא שואלת אם נוכל להיפגש בשמונה וחצי במקום בשמונה. "כן", אני אומרת לה ופותחת את הנייד כדי לכוון אותו ל-19:45 במקום 19:15. הוא מבחינתו בכלל היה מכוון ל-16:15.

כשהנייד מצפצף שוב ושוב אני מתעוררת ומגלה מלא הודעות - "תתקשרי אליו בשביל הבית", יואב התקשר פעמיים. אולי קרה משהו חשוב. אני ממש רוצה לעשות את זה, לא בטוחה שאני יכולה. אני מנסה להסביר את זה לאבא שלי. "אני הפוכה", אני אומרת. "ג'ט לג", מנסה טיעון הגיוני. הוא בטח חושב שסובבתי משהו בהודו, אולי זה מה שקורה לאנשים.

"ייקח קצת זמן, אבל תתרגלי", אומרים לי ובדיוק מזה אני חוששת. להתרגל ואז להירדם. יש משהו בטיול שמותיר אותי ערה, צלולה. אי אפשר לישון. וכשנוח מדי נוטים להירדם. ואני לא רוצה, לא רוצה לישון. מי אמר שעכשיו אני ישנה? אולי דווקא ככה אני ערה.

אז נסעתי לים. ארזתי באוטו את כל מה שצריך ליומיים והצטרפתי לחבריי שכבר השתכנו על החוף. הרוח היתה חזקה, הצינון עוד לא עבר, אבל המרחב הגדול של הים יעזור, ידעתי. זה והחברים הטובים. ובאמת היה יפה ופתוח ואוויר ועננים באפור ואדום ותינוקת מתוקה במיוחד. יום אחר כך הודיתי לעצמי שאני מחכה לחזור ולהתעטף בבית שלי. בשבע בערב נרדמתי עד למחרת. 

פחדתי לחזור הביתה. עזבתי כי היה כבר מלוכלך, עזבתי כי הרגשתי שאין לי מספיק מקום בתוכי. ופחדתי לחזור בדיוק לאותו המקום. ועכשיו יש מקום והרבה, חלל גדול כל כך ומלא. ניסיתי לברוח לים, שלא ילכלכו אותי. אבל אני כאן ויש לי מקום והמקום הזה הוא לא שלי.

יש לי עבודה ואין לי דבר אלא לעשות אותה. יש כאן מרחב עצום שיצרתי והוא מלא באהבה. ממשיכה ליצור בתוכו. חוזרת. 

"צ'י פולואוס דה אינטנשן", למדתי מהמורה לטאי צ'י. והאינטנשן שלי יצא מכאן, עף למקומות אחרים. אני מחזירה אותו לכאן. אני מחזירה לכאן את ההתכוונות, את האנרגיה, מקרקעת את האוויר שעפתי בתוכו בחודש האחרון. אני יושבת בעיניים עצומות ומשיבה את האדמה לחיים שלי. אני מתרגשת.
המילים הכתובות האלה הן אדמה. הן נתנו לי קרקע והבנה בזמנים של ריחוף אז וגם עכשיו.

אני מנסה לסגור את הטור ורואה שגם השבוע, כמו בקודמיו, אספתי כל מיני רגעים שממשיכים ולא מובילים לשומקום ספציפי. היו המון רגעים השבוע, היו המון רגעים בשבועות אחרים. יכולתי לאסוף גם אותם, אבל זה מה שיצא.

אני מנסה לסגור את הטור ורוצה שהטיול לא ייסגר ואני לא מדברת על הודו. אני מדברת על להסתובב פתוחה, לפגוש אנשים יפים, לדעת שבכל רגע הקסם יכול להתרחש. במרחב המוכר כל כך הרבה פעמים משהו מהקסם הולך לאיבוד.

אנחנו חיים את החיים האלה. חיים בבית מסוים, מקיפים את עצמנו באנשים מסוימים ואז מפתחים זהות ומאמינים לה. זה מי שאני, אלה החברים שלי, זאת המשפחה שלי. אני אמורה להיות כזאת, הם אמורים להיות כאלה או אחרים. כמה נוח. אנחנו יוצרים לעצמנו מסגרות כי אנחנו צריכים אותן בתוך הכאוס של הקיום. אבל אז לפעמים אנחנו נשכחים בתוכן, טובעים, חיים את החיים והחיים חולפים. לפעמים אנחנו נרדמים. 

פגשתי הרבה אנשים מיוחדים. כשאנשים מטיילים הם לא בתוך המובן מאליו. הם פתוחים, הם קשובים לתנועה של השינוי, הם דרוכים. הם פתוחים אחד לשני עכשיו. ככה אפשר לדבר על חסה כי זה לא באמת משנה מה עשינו כל החיים, הרבה יותר משנה מה קורה עכשיו.

העגבנייה כל כך מתוקה ורכה ובכלל, כל האוכל, המרקם... החושים פתוחים. אני מכינה חביתה עם בזיליקום ובוקר אחר כך עם כרוב סגול. זה כל כך טוב.

אז מתוך מה שקוראים לו טיול אני חוזרת למה שקוראים לו בית ומנסה לא לתייג אף אחד מהם או את עצמי (מודה שתייגתי בפייסבוק). ניקיתי לכלוך שהצטבר, קיבלתי כוחות מחודשים, התמלאתי אנרגיה מחודשת ליצירה שעוד תתבטא.    

לכתוב טור. לכתוב מבפנים בלי לראות אף אחד ואז לשלוח החוצה לאנשים שאת רובם אני לא מכירה ולא מכירים אותי. לא לדעת אם ובמי אני נוגעת. ויש עוד – רגעים שראיתי, אספתי, גיליתי, נזכרתי. יש דברים שלא אוכל לספר. לא כאן. יש גבול לאינטימיות מול מחשב וקהל לא ידוע. 

אולי תגידו גם כמה מילים?



לאתר של יעל צבעוני

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...