רוחנו אקטואליה: אטצ'מנט בבקשה
אם לחבורה שמנהלת את המדינה היתה כלפינו אהבה, היתה לה גם חמלה. אבל בגלל שיש שם רק אדישות, אני מייחלת לאטצ'מנט. כן, לאותו אטצ'מנט נודע לשמצה. אולי דווקא בו טמונה התקווה
אני לא מצפה לשבת בתור לאף אוזן גרון עם נתניהו משמאלי ועם גנץ מימיני צ.מ
מנתניהו ועד טרכטנברג, מהמצביא הדגול ברק ועד החרדי ליצמן, מהרמטכ"ל ירא הקיצוצים גנץ ועד בעלי ההון שמחזיקים את התקשורת בידיהם ובעצם שולטים בסיקור המאבק - אף אחד מהאנשים האלה לא ישב בשנים האחרונות במסדרונות קופת חולים. אף אחד מהם לא צריך להתקשר למוקד התורים רק כדי לשמוע שהיומן של הרופא מלא עד סוף החודש הבא. אף אחד מהם לא מצא את עצמו מתפלל בשקט שהרופא העייף מאוד שקבע לו תוכנית טיפולית לא התבלבל בינו לבין הזקנה ההיא מהמסדרון.
ברור. אני לא מצפה לשבת בתור לאף אוזן גרון עם נתניהו משמאלי ועם גנץ מימיני. רמטכ"לים ורוה"מים לא צריכים להיות שם, יש להם מספיק עבודה על הראש. אני רק רוצה קצת אטצ'מנט, אפילו לא אהבה.
קצת תלות, מה יש?
בשיח הרוחני, בעיקר בהקשר הבודהיסטי, האטצ'מנט ונזקיו הם נושא שנידון רבות. מי שמבקר במדורי הניו- אייג' בטח נתקל לא פעם במושג, שבהקשר הזה מתורגם בדרך כלל כ"היצמדות", וגם קרא עד כמה כדאי להשתחרר מהנטל המעיק שלו. מדובר במה שנראה במבט ראשון כמו אהבה, אך למעשה מדובר במצב ההפוך לאהבת חינם.
שכח מכל ספרי הדהרמה שקראת, ליברמן. גם במקרה שלך אטצ'מנט זה בסדר גמור צילום: פלאש 90
עבור אלה שאינם שוחים בז'רגון הרוחני, הנה דוגמה פשטנית שאולי תספיק עד סוף הטור: אם שלומיק באמת אוהב את חדווה, אז הוא פשוט רוצה שהיא תהיה מאושרת ולא מצפה לדבר בתמורה. בניגוד לכך, אם לשלומיק יש אטצ'מנט לחדווה, אז מדובר באהבה שתלויה בדבר. שלומיק גם סובל כשחדווה לא זמינה עבורו וגם מצפה לתגמולים עבור רגשותיו כלפיה. לא בריא.
נחזור לחבורה שמנהלת את המדינה. כאדם נטול אשליות, בשאיפה לפחות, אני יודעת שהם לא אוהבים אותי. לא אותי ולא את שבעת המיליון האחרים שיושבים הרחק מהצלחת. אם היתה אהבה היתה גם חמלה. אבל אין חמלה, היא הפכה למילה שצצה מדי פעם בפטפוטים לקראת בחירות. גם שנאה אין, רק אדישות. לכן אני מייחלת לאטצ'מנט. כן, לאותו אטצ'מנט נודע לשמצה. אולי דווקא בו טמונה התקווה.
הסוציולוג היהודי-פולני זיגמונט באומן מסביר בספרו "גלובליזציה ואי שוויון" את ההבדל בין בעלי האחוזות של פעם לבין אלה של היום. בעלי האחוזות בתקופה הפיאודלית לא היו סחבקים של אריסיהם, והיחסים ביניהם היו יחסים פשוטים של ניצול. עם זאת, בעל האחוזה ידע שהוא תלוי באיכרים הפשוטים כי נבצר ממנו לאסוף את נכסיו ואת קרקעותיו ולעוף משם כדי לצבור עושר במקום אחר. הוא היה כבול לאדמתו.
בשל נסיבות אלה בעל האחוזה נזהר שלא להוציא מהאריסים
את כל המיץ, הוא היה צריך אותם בריאים ושלמים אחרת לא יהיה מי שיעבד את האדמה. בעלי האחוזות החדשים משוחררים אפילו מהאטצ'מנט הזה. הם אינם כבולים. תמיד אפשר לארוז חליפה, לפטופ ואייפון ולעוף לסין או להודו, שם יש אריסים בשפע.
אז נכון, אפשר לעוף למדינת עולם שלישי נוחה יותר, אבל כמה ממובילי המהלכים עדיין תלויים בקולות שלנו בבחירות, בתשלומי המיסים ובכוח הקנייה שלנו. על התלות הזאת הייתי רוצה לבנות את התקווה הדלה שלי.
ביבי, שטייניץ, מפרטינים יקרים וגנרלים בכיינים, להתרכז בבקשה. קחו נשימה עמוקה ותנו לעצמכם להרהר: אם לא נהיה כאן תיעצר האספקה שלכם. עכשיו תנשפו את האוויר לאט, רצוי דרך האף, ותנו לאדישות להיפלט החוצה. בנשימה הבאה תכניסו אטצ'מנט לחלל שהתפנה בתוככם. כן, ככה. יפה. אתה יכול לעצור לקנח את האף, ליברמן, אם זה מה שיעזור לך להמשיך. אפשר לנשום גם דרך הפה, ליצמן, הזקן הוא לא תירוץ. מצוינים אתם. תכניסו עוד ועוד אטצ'מנט עד שתבינו שאתם פשוט לא יכולים בלעדינו. בשבילכם העם הוא אוויר לנשימה. פראנה. שכחו מכל ספרי הדהרמה שקראתם, במקרה שלכם אטצ'מנט זה בסדר גמור. על חמלה נתאמן בפעם אחרת.
אם נצליח עם התרגיל הקטן הזה אולי נעבור לשלב למתקדמים וננסה להפוך את האטצ'מנט לאהבה. בינתיים נסתפק במה שיש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם