בכוח המוח: ארוחה סינית מהאייטיז
מרדכי חיימוביץ ובנו איתי יצאו למסע בעקבות גולת הכותרת של ארוחה סינית אחת באייטיז. זה נגמר במרק וון-טון ובתחנת דלק, בדיוק כמו שזה התחיל
בשבת סגרירית לפני הרבה שנים הלכתי בניו יורק. אותה שבת אפרורית זכורה לי בגלל הראשוניות שלה: לראשונה הייתי בניו יורק, לראשונה ביקרתי בחו“ל. ב-13:00, שעה לגיטימית לארוחת צהריים, הציעו הניו יורקרים, עדנה וסטיב, לדלג לצ‘יינה טאון. בעצם סטיב דילג, עדנה ואני נסחבנו.
בסוף נדבקנו לתור כמו זה של בית העם ברחובות לפני בכורת "הנודד" עם ראג‘ קאפור. כשהדם אזל מהרגליים, הצעתי שניכנס למסעדה שבעליה עמד בפתח בודד כמו ינשוף. סטיב כעס קצת: "אני לא נכנס למקומות ריקים“. אחרי שעה התמוטטנו על שולחן. סטיב הזמין בשמי מרק וון-טון. אני מניח שהוא המשיך גם לדברים אחרים, שעל טיבם נודע לי רק אחר כך.
באותו רגע הוון-טון - דווקא בעדינותו, בנימוסיו הטובים - חמס את קשת הטעמים הדי פרימיטיבית שלי. כפית החרסינה נראתה מתאימה לבית הבובות "פישר פרייס" שקניתי לגילי במייסיס. היא הובילה בנועם את הנוזל הטהור לפה. בצלחת שטו מזרנים מתנפחים קטנים, אבל במקום אוויר היה דחוס בפנים בשר שהתמזג עם המעטפת, לא כופה את עצמו על הלוע.
"או.קיי, אז הפנטזיה שלך היא אותו וון-טון", תאמרו לעצמכם, אלא שכאן העלילה מקבלת תפנית: חזרה לירושלים. השנה כבר 82' אולי 83', ואני לוקח את המשפחה להתיידד עם הפלא, ולהמיר את דתה ממרק עוף עם קניידלעך למרק וון-טון. "הצ‘ייניז", כך המבינים קראו לו, מוגש במקומות מקושטים בפנסי נייר אדומים מידי חברים - סינים? הונג קונגים? סינגפורים? - חייכנים, והמסעדות תקועות דווקא בתחנות דלק.
גרנו אז ברמת שרת ואחת מהמסעדות הללו הייתה ממש מתחתינו, בתחנת הדלק פז ברמת דניה. האחרת הייתה ממוקמת בתחנת דלק בקריית היובל. באיזה יום הולדת אנחנו מתייצבים באחת מהן, ואני מציג בגאווה את הוון-טון שלי. מכאן והלאה הסיפור חייב את חייו לאיתי, שעוד לא השלים אז עשור. לדבריו גילי, אז כמעט בת 11, "עם אומץ הלב שלה", הזמינה משהו חום ברוטב כהה שנקרא מוח עגל. גילי עצמה לא זוכרת כלום מכל הסיפור, אבל היא מכבדת את אח שלה. איתי נועץ שיניים במוח וגוזר את ביס חייו.
אנחנו עוזבים את המסעדה בלי שאדע - לא אז ולא בכמעט 30 השנה שיבואו לאחר מכן - איזו דרמה התחוללה בקצה הוון-טון שלי. הכול התגלה לפני חודש, כשהבן ואביו מתחילים להעיף פנטזיות לצורכי המוסף הזה. הפנטזיה שלו ברורה מאוד: הוא רוצה לעלות לירושלים לחפש את המוח ההוא, שנהפך לטעם חייו. אין לו בעיה שאתפוס טרמפ על הפנטזיה שלו.
אני מקריב בחדווה את ההזיה שלא הזיתי לטובת זאת של הבן. מה מענג יותר מקורבן למען הילד?ב-19:00 בערב תחנת פז ברמת דניה ריקה מסינים, או מכל מסעדה שלהם; רק איתוראן תקשורת ואליאנס צמיגי דניה והכול סגור, מוגף ואפור.
אנחנו ניגשים למתקן השטיפה, ומחמוד מכבה רגע את שואב האבק ועונה: "וואלה, לא זוכר סיני". אבל מדלת הפח שמאחוריי עולה קול: "זוכר, זוכר". חמאד יוצא מהשירותים, עדיין מהדק חגורה לטבור. 30 שנה הוא פה. כשהמסעדה הייתה פתוחה, הביזנס בתחנה חייכו. התיירים אכלו והנהגים תדלקו. "אבל אחרי שהלך הסיני-סיני, הכל נהיה פה קרחנה", הוא קובל - אברם שעשה סיני, המאפייה של הרוגלעך ובסוף החומוס והשיפודים.
מה מהסיני הכי אהבת?
"במיוחד את החציל שלו".
מוח גם?
"מה מוח?"
עגל, פרה, אתה יודע.
"לא יודע אם היה לו, וגם אם היה לו - לא הייתי אוכל".
למה?
"מוח, רבאק".
בדרך לתחנת "דלק" בקריית היובל אנחנו עוצרים לחצי מנה של געגוע. מרסל פרוסט טבל עוגיות מדלן בתה וחזר לזיכרונות ילדותו. איתי טובל את כדורי הפלאפל בעמבה. גם עכשיו, כמו בגיל שש, היא משאירה פס קטן על שפתיו. בחזרה באוטו אני נושם את הבל פיו החרדלי. אנחנו ביעד, או במה שנשאר ממנו. בכלום שנשאר ממנו. אין מוח, אין מסעדה, אין תחנה. רק אוויר ספוג ריח דלק מרחף מעל בור ענקי שבלע את הזמן האבוד.
גדר הפח סביב והשלט האדום "סכנה, כאן בונים“ נראים כתנועה קדימה, אבל מחזירים אותך אחורה, אל קרקעית הזיכרון. אני זוכר רק ערב חגיגי. אני זוכר את דפנה מבקשת מהילדים "לא להתנפל", ואני זוכר את עצמי מרגיש חלק מעולם גדול יותר, עולם שמעבר לקריית היובל, ובו אנשים כמוני, עם אותן כפיות חרסינה בובתיות, שואבים לקרבם את אותו וון-טון. איתי חושב שבמקום הזה הזמינה גילי את המוח שלה. מה זאת אומרת הזמינה? איך נתנו לה ללכת על משהו שאפילו חמאד מהסיני-סיני לא העז ללכת עליו? "במנת מוח אחת יש כשמונה גרם שומן, מהם שני גרמים וחצי שומן רווי ולא בריא", מכביד גוגל על רגשות האשמה.
חקר המוח היה חלק מפולחן רציונליסטי-מדעי שליווה את מותם של בולשביקים גדולים. המוחות של לנין וקירוב, למשל, הוצאו מראשיהם כדי לאתר בהם שביבי ברק מהפכני. ברור לי שבפינה אפלולית של המוח יש בכולנו תשוקה למוח; התאווה לאכול מישהו עד כלות, לא רק ללעוס את בשרו ולכרסם את עצמותיו אלא גם להשתלט על נפשו, על מחשבותיו.
למרות זאת, אני חייב להודות כי היה משהו קניבלי ברצון של הילדים לאכול מוח באותו ערב. אם הורות היא בעיקר אשמה, הנה היא חוזרת אליי על סף הבור. האם לא ידענו כבר אז, באותו ערב מופלא בקריית היובל, להציב להם גבולות? בדרך למסעדת מנדרין אנחנו מנסים לחשוב מחשבות טובות. ייתכן שזאת ראשית ההשלמה עם תבוסה ממשמשת. "גם אם לא נמצא", אומר איתי, "עצם החיפוש הוא כבר כיף".
מנדרין שוכנת בשלומציון המלכה 2, דבוקה לשווארמת "השמן". "אף פעם לא אכלתי פה", אומרת לבעלה גברת שדוחפת עגלת תינוק, "אבל אומרים שיש כאן אוכל מצוין“. מנדרין היא פגודה סינית אהובה, לא כמו מסעדות הכלבו שדוחפות לצד הסיני גם את כל הבורמזי, המלזי והאינדונזי. חדר מדרגות אדום-שחור מוביל לקומה שנייה. דלת קטנה, מלצרית על הסף, מוזיקה שנשמעת כקני במבוק נחבטים ברוח, אורות ביישניים ארוזים באהילי נייר - "מנדרין“ משמרת אינטימיות מימים שירושלים לא הייתה "מאוחדת“ או "בירת נצח".
שלא כמסעדות המציעות עסקית ב-60 שקל בנחלת שבעה מאחור, המקום היה די ריק. לקראת 21:00 בערב נשארנו לבד. רק הרכבת הקלה מרחוב יפו השמיעה קולות של חוץ לארץ. איתי ביקש להיכנס למטבח. הבטנו בהקפצות, הופנטנו מהלהבות. קצת אחרי 21:00 הגיע ג‘רמי. כבר 35 שנה הוא פה, אבל לא יודע עברית ואוכל רק סיני. הוא טוען שהמסעדה שלו, שפועלת מ-1958- היא הסינית הראשונה בארץ.
את כל הסיפור התחיל ירושלמי אחד, אלן כהן. באחד ממסעותיו הוא אכל אוכל סיני בהונג קונג, וזה הספיק לו כדי לפסוק: "לשנה הבאה בירושלים". חוץ מג‘רמי ייבא כהן מהונג קונג את השף צ‘יקופו ואת אשתו הזערורית ליפו. בהתחלה היה תפריט של שלוש מנות: אחת חמוץ-מתוק, ואת האחרות ג‘רמי לא זוכר. כעבור חצי שנה חזר צ‘יקופו הביתה, ואת ליפו השאיר פה. הנה היא יושבת לידי, חמודה וזרה. בת 81 ועדיין מבשלת.
יום אחד תש כוחו של אלן כהן. ג‘רמי לא חלם להריץ במקומו והמסעדה נסגרה, אבל לכהן היה קשה לראות את מפעל חייו מתמוטט. הטלפונים שלו רדפו את ג‘רמי עד הונג קונג והחזירו אותו לכאן. "מה יכולתי לעשות?", הוא מחייך מתחת לשפמו המטופל.
לקראת הבדיקה הגורלית, איתי מנסה לרכך לי את הכתפיים: "אני את שלי כבר קיבלתי", הוא לוחש לי. אצבעות רוטטות על התפריט לא מוצאות רסיס של מוח. המלצרית לין מתייצבת, לא חולמת לדעת מה זה Veal Brain. היא שולחת אלינו את ליזה האדומה. ליזה יודעת. היא משתהה וחורצת: "אין", ומתרחקת.
מהדיסקוס שלה עם ג‘רמי בצד עפות המילים: "ויל בריין", "ויל בריין", והראש מהדהד במקצב אפריקני קדום: "ויל בריין", "ויל בריין". האם ג‘רמי יעלה לנו עגל לעולה, ויניח לפנינו בקערת חרס את מוחו? ג‘רמי מקבל אותנו לריאיון דחוף על המוח. "לא", הוא שולח מבט פסקני, "הוא לא עושה מוח, לא הרבה אנשים אוכלים מוח".
למה?
"יש לו טעם משונה".
אתה אכלת?
"אף פעם לא, אני מפחד".
מפחד?
"שמע, זה מוח. אני צריך עוד להסביר?".
הזמנו את מצעד להיטי האייטיז, שהיו יוצאים מן הכלל: אגרול בשר, שני אגרול צמחוניים, עוף באגוזים ושקדים, עוף חמוץ-מתוק ואורז מטוגן. פתחנו במרק וון-טון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם