ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

מסביב לעולם בשמונה ימים: הטייסת שהשיגה שיא עולמי

בפיליפינים היא נאבקה בענני סערה. מעל אתיופה המטוס התחיל להשתנק. ובדרך לפלורידה ציפה לה הוריקן. קרול אן גארט, הטייסת ששברה את השיא העולמי בהקפת כדור הארץ, מספרת איפה נולדה אצלה האהבה לשחקים ומה לעזאזל עושים כשהשלפוחית לוחצת 20 שעות רצופות באוויר

אחרי שתמו כל השאלות המתבקשות, מישהי בקהל הרימה יד והעזה לברר את מה שעבר לכולם בראש. עם לא מעט מבוכה, היא הצליחה להשלים את המשפט שכל כך התבקש: "מה עושים כשהשלפוחית לוחצת?".

באמת שאלה מצוינת למי שבחרה לטוס מסביב לעולם במטוס חד מנועי קטן, ולשהות מעל האוקיינוס השקט במשך למעלה מ-20 שעות. מילא הלילה החשוך כשמתחת משתרעת מפלצת המאיימת לבלוע אותך לתוכה. מילא מזג האוויר הלא סלחני שאורב בפינה הזאת של הגלובוס. אבל השלפוחית. כן, איך לכל הרוחות משתינים בטיסה כזאת? קרול אן גארט לא התבלבלה ובאותה רצינות שבה הסבירה איך בודקים נתיבים ואיך מחשבים כיווני רוחות, היא תפסה כיסא פנוי, והדגימה לעשרות הטייסים הישראלים בקהל איך רוקנה את השלפוחית בשמונת הימים שבהם טסה מסביב לעולם.

וחוץ מזה: איך מתגברים על הפחד? מה עושים עם הבדידות? מה אוכלים? איך ומתי ישנים? ואיך מחזיקים מעמד בתא פצפון, שמתנדנד באוויר בגובה עשרת אלפים רגל, מעל לאוקיינוס, בלי לריב עם טייסת המשנה ובלי לאבד את השפיות?

אחרי שהצליחה להקיף את העולם במטוס חד מנועי קטן במשך שבעה חודשים בשנת 2003, נפתח לגארט, טייסת אמריקאית ממוצא אנגלי, התיאבון. אמה מתה ב-2002 מניוון שרירים (ALS) וגארט חיפשה דרך לאסוף תרומה משמעותית לטובת מחקר המחלה. רק שהפעם היא הציבה לעצמה יעד כמעט בלתי אפשרי: לנסות לשבור את השיא העולמי הקודם שעמד על תשעה ימים ואגב כך לאסוף תרומות בסך מיליון דולר.

במשך 18 חודשים היא למדה את נתיבי הטיסה הטובים ביותר להקפת העולם, שקדה על מפות מזג אוויר ושיננה את משטר הרוחות בכל פינה בגלובוס, בניסיון לאתר את השבוע הנוח ביותר בשנה ואת הכיוונים שיעניקו לה רוחות זנב, שיעזרו למטוס הקטן להתקדם אל עבר היעד הבא. הכל בניסיון לנבא את התאריך שבו האוקיינוס השקט נקי מציקלונים והאוקיינוס האטלנטי נטול הוריקנים.

בעזרת חברים טייסים מכל רחבי הגלובוס, נקבע הנתיב ונבחרו שדות התעופה שבהם היא הייתה אמורה לנחות כדי לתדלק את המטוס. ה"מוני" הפרטי שלה, מטוס בוכנה חד מנועי שבדרך כלל מכיל ארבעה מושבים, עבר בדיקות קפדניות ושדרוגים, ואת צמד המושבים האחוריים שלו החליפו מכלי דלק עצומים שמילאו כל פינה פנויה בתא הטייס הקטנטן ממילא. עכשיו

נותר לה רק לבחור איש צוות נוסף, שישמש כטייס משנה ויהפוך לשותף שלה בקביעת שיא העולם החדש.

"על השולחן שלי הייתה מונחת רשימה ארוכה של טייסים שרצו לצאת איתי למסע", היא מספרת. "לא הייתי נעולה דווקא על אישה טייסת, אבל כשהגיע הרגע לבחור, הבנתי שזו חייבת להיות אישה. גדלתי עם ארבעה אחים ולמדתי את זה על בשרי, ואני פשוט יודעת שכנשים אנחנו חייבות לעבוד הרבה יותר קשה, אנחנו חייבות להיות מצוינות בכל תחום ולהיות הרבה יותר טובות אם אנחנו רוצות להצליח, אין בכלל שאלה. זו הסיבה שבחרתי בטייסת אישה. אם הייתי בוחרת בגבר, לא משנה אם הוא היה יושב לידי כמו עציץ ולא עושה כלום, כולם היו אומרים שרק בזכותו נשבר השיא. ככה זה בעולם התעופה וככה זה בכל תחום אחר".

בסופו של דבר נבחרה קרול פוי, טייסת אמריקאית מטקסס שגם היא בעלת מטוס "מוני" פרטי ומחזיקה בלא מעט שיאים בתחרויות טיסה. "גם במשפחה של קרול אובחן מישהו כחולה בניוון שרירים כך שהיא התחברה למטרה שלמענה יצאנו לטיסה. ידעתי שמכיוון שהיא רגילה להטיס את סוג המטוס הזה, היא תרגיש הכי נוח במשימה כך שגם מבחינה מקצועית זו הייתה הבחירה הטובה ביותר.
בעלה של קרול היה טייס בחברת תעופה והוא מת וידעתי שאין לה ילדים, כך שהרגשתי נוח עם הבחירה הזאת. לא רציתי שאם חס וחלילה יקרה משהו, היא תותיר מאחוריה יתומים".

בשבוע שעבר המריאה גארט במטוסה הפרטי משדה התעופה בחיפה בדרכה לירדן, אחרי שהות בת שבועיים בישראל. בחודשים האחרונים היא נמצאת בעיצומו של המסע השלישי שלה להקפת העולם, הפעם בצורה נינוחה יותר, המאפשרת לה לבקר במדינות שטרם הייתה בהן. מסע זה, שהחל באפריל שעבר, עתיד להסתיים במרס 2012. גארט, שהייתה אורחת של אגודת התעופה הכללית בישראל, ניאותה לשאת שתי הרצאות לטייסים הישראלים ששתו את דבריה בצימאון גלוי. היא עדיין דבקה במשימה שלה להגיע לסכום של מיליון דולר לטובת מחקר ה-ALS.
 
לא פלא שגארט נחשבת לאגדה עוד בחייה, מי שהרוויחה ביושר את כניסתה לפנתיאון השמות הגדולים בעולם התעופה, לצדם של צ'אק ייגר, אמיליה ארהרט וצ'רלס לינדברג ונותרה צנועה ומקסימה ומלאת תשוקה לתחביב שהפך לייעוד חייה. רגע לפני שקיפלה גלגלים במוני הקטן שלה ופנתה מזרחה, תפסתי אותה לשיחה על מטוסים ונתיבים, ועל הבחירה שלה לנסוק לגבהים הכי מאתגרים.

אחרי שנה וחצי של הכנות קדחתניות ומתישות עמדה גארט בפני רגע האמת. בשעה שמונה וחצי בערב, 2 בדצמבר 2008, היא המריאה מאורלנדו, פלורידה, לכיוון סן דייגו, קליפורניה. השעון החל לתקתק.
על פי חוקי התעופה הבינלאומיים, כדי לעמוד במשימה שלקחה על עצמה, היא הייתה צריכה להקיף את העולם במעגל שלם, לפחות לאורך 36,770 קילומטר. השעון מתחיל לתקתק מרגע ההמראה ונעצר רק אחרי שגלגלי המטוס נוגעים בשדה התעופה שממנו המריא. כל דקת מנוחה על הקרקע נספרת.

בזמן הקצר שנותר לה בדרכה למטוס, ניסתה גארט להשקיט את הפרפרים שהחלו לרקד בבטנה. "זה היה לילה שקט ומדהים ואף על פי שידענו שיש לפנינו טיסה ארוכה, האדרנלין פמפם בטירוף ואף אחת מאיתנו לא הצליחה לעצום עין לשנייה", היא משחזרת. "זו הייתה טעות ששילמנו עליה בהמשך. נחתנו בסן דייגו כעבור 17 שעות טיסה והדבר שהכי רצינו היה לרוץ לשירותים. אבל על הקרקע המתין לנו צוות טלוויזיה והיינו חייבות קודם כל לחייך למצלמה".

אחרי פחות משעתיים על הקרקע, המריאו השתיים לקטע הבא בכיוון מערב, הוואי. "בדרך הייתה לנו שקיעה מרהיבה מעל האוקיינוס השקט והצלחנו ליהנות ממנה למרות העייפות שהחלה לנסר בכל פינה בגוף. כעבור עוד 17 שעות טיסה נחתנו בהוואי, הרוסות מעייפות. היו מאחורינו כבר 35 שעות טיסה ובקושי עמדנו על הרגליים".

בהוואי הן זכו לארבע שעות שינה, ביקרו חבר טייס החולה בניוון שרירים, אספו תרומות, וכעבור תשע שעות על הקרקע המריאו לקטע השלישי - גואם, אי השוכן בצדו השני של האוקיינוס השקט. "זה היה הקטע הכי ארוך, 23 שעות טיסה רצופות. מדי שעתיים התחלפנו בינינו וניסינו לנוח כמה שיותר.

לפני היציאה למסע ערכנו סימולציה. נכנסנו למטוס למשך 24 שעות, אכלנו בתוכו וישנו בו, כדי להתרגל לתנאים שהיו צפויים בדרך. וזה בהחלט עזר. בגואם היו לנו שמונה שעות על הקרקע שבמהלכן הלכנו לבית מלון קטן ליד שדה התעופה כדי לישון כמה שעות. ממש איבדתי את ההכרה מרוב עייפות, אבל קמנו כמו חדשות, מלאות מרץ, להמשך המסע. התראיינו לטלוויזיה, עלינו על מדים ויצאנו שוב ליעד הבא, תאילנד".

הקטע הרביעי, שנמשך 20 שעות וחצי, אילץ את השתיים להתמודד בפעם הראשונה גם עם אתגרי האקלים. "מעל הפיליפינים נתקלנו בחזית עם מזג אוויר סוער ולא מעט ענני סערה", היא מתארת, "היו לנו שעתיים של קפיצות לא נעימות. חלפנו מעל ים סין וקמבודיה עד לנחיתה בצ'אנג מאי שבצפון תאילנד.

לקראת הנחיתה נתקלנו בקושי חדש - לנסות להבין את האנגלית של פקחי הטיסה המקומיים". בתאילנד בילו השתיים שמונה שעות, שבמהלכן נאלצו למלא את כל טופסי ההגירה והמכס. בינתיים זכה המטוס שלהן לטיפול מלא מצוות מכונאים שהוכן מבעוד מועד. השעון המשיך לתקתק והשתיים יצאו לקטע החמישי במסע, שנמשך עוד כ-20 שעות, עד לנחיתה בשדה התעופה סאללה בעומאן שבמפרץ עדן.

"חלק חשוב בתכנון הקפה של העולם, אם רוצים לעמוד בלוח זמנים קצר ככל שניתן, זה בחירת שדות התעופה", מסבירה גארט. "לא בכל מקום יש דלק ושירותי קרקע, אתה מחפש מקומות שהם ידידותיים ותהליך המכס וההגירה בהם מהיר כי זה עלול לפעמים לקחת שעות ארוכות. אבל לא משנה כמה טוב תתכונן, תמיד יצוצו לאורך הדרך הפתעות וזה מה שקרה בעומאן. למרות שבדקנו וביררנו, כשהגענו לשם התברר שאין דלק ושהם נמצאים בארבעה ימי חופשה. בסופו של דבר זה הסתדר אבל איבדנו שם זמן יקר".

חמש שעות טיסה נוספות הביאו את השתיים לג'יבוטי. בפעם הראשונה מאז שהמריאו מפלורידה, הן זכו לשינת לילה מלאה במיטה בבית מלון. "בבוקר התעוררנו רעננות והיינו מאוד נרגשות מהעובדה שאנחנו עומדות לטוס מעל אפריקה. חלפנו מעל אתיופיה וסודן וצ'אד, ואיפשהו לאורך הדרך המנוע שלנו השתנק, ואז הלב שלי גם השתנק, מרוב פחד. לשמחתנו הוא נדלק שוב, אבל היו שם כמה רגעים מאוד לא נעימים.

תכננו לעצור לתדלוק במאלי אבל נגמר לנו הדלק, וצוות הקרקע שהיה איתנו בקשר מצא לנו שדה חלופי לתדלוק. אחרי שעה ורבע על הקרקע המשכנו מערבה והתחלנו לטוס מעל האוקיינוס האטלנטי, ואחרי עשר שעות טיסה נחתנו באיי כף ורדה. זה שדה התעופה האחרון שזמין לפני חציית האוקיינוס האטלנטי, וגם האחים לינדברג נחתו שם כשהם חצו את האוקיינוס בפעם הראשונה".

רגע לפני תום המסע השתבשו התוכניות ומזג האוויר לא הותיר מקום לספק בשאלה מי באמת שולט בעניינים. "לקראת הקטע הסופי והכי קשה, מעל האוקיינוס האטלנטי, תכננו לתפוס מנוחה בכף ורדה", מספרת גארט, "אבל כשנחתנו הגיעו תחזיות מזג אוויר עדכניות והתברר לנו שסופה מאוד חזקה צפויה להגיע לפלורידה מכיוון מערב. החלטנו לוותר על המנוחה ולצאת מיד לדרך, כדי שנוכל להקדים את הסופה ולנחות בחזרה בבית, לפני שתגיע לפלורידה".

הפיצוי היה רוחות נפלאות שהעניקו לשתי הטייסות את הדחיפה שהיו כל כך זקוקות לה. "זה היה קטע טיסה ארוך ומייגע, סוף המסע, אנחנו עייפות ונרגשות ואסור לנו לעשות שום טעות. הסופה הייתה ממש מולנו, יכולנו כבר לראות אותה. אחרי 23 שעות טיסה הצלחנו לנחות באורלנדו, שעה אחת בלבד לפני שהסופה הכתה בחופי פלורידה וסגרה את שדה התעופה".

שמונה ימים, 12 שעות, 18 דקות ו-53 שניות אחרי שהמריאו לראשונה, נעצרו מחוגי השעון והשיא העולמי נשבר בידי קרול אן גארט וקרול פוי. היו מאחוריהן 158 שעות טיסה במהירות ממוצעת של 115.35 מייל לשעה (כשהשיא הקודם עמד רק על 54.6 מייל לשעה). הן טסו לאורך 20,400 אלף מייל (כמעט 36,720 קילומטר). היו באוויר 81 שעות בלילה, בילו כמעט ארבע שעות טיסה בתוך עננים, פלוס 46 שעות על הקרקע, מתוכן רק 18 שעות שינה במיטה רגילה.

את עלות הטיסה שהגיעה לכ-20 אלף דולר הן מימנו מכיסן, כתרומה למען המטרה שלשמה יצאו למסע. במהלכו הצליחו לאסוף קרוב ל-200 אלף דולר בתרומות. בזמן שחלף מאז, הגיעו התרומות ל-340 אלף דולר בקירוב. באתר הפרטי המפרט את מסעותיה של גארט יש גרף המציין את היעד - מיליון דולר - ומחוג שזז לפי קצב התרומות הנאספות. מבחינת גארט, המשימה תושלם כשהמחוג ייעצר על מיליון דולר.

היא גדלה במשפחה שבה חיידק התעופה היה משותף לכולם, והוציאה רישיון טיס כבר כשהייתה בת 17. היא החלה לטוס ב-1978 ורשומות לזכותה מעל 4,400 שעות טיסה. "כשאבי החל ללמוד לטוס, הוא סחף כמעט את כולנו. שלושה מתוך חמשת הילדים נדבקו בחיידק והשניים הנותרים אומנם לא טסו אבל ידעו כל מה שצריך לדעת על אווירונים", מספרת גארט.

מה אמא שלך חשבה על התחביב של הילדה הקטנה שלה?
"אני יודעת שהיא מאוד התגאתה בי והשוויצה בפני החברות שלה. ממני היא תמיד ביקשה להיזהר והיא מאוד חששה. אני יודעת שהיא הייתה מעדיפה שאתחתן ואלד ילדים ואהיה כמו כולם. היא מאוד פחדה כשיצאתי לטיסות".

ואת לא חוששת להיות לבד מעל האוקיינוס במטוס חד מנועי?
"כשאתה מכין את הטיסה ואת המטוס ואת עצמך כמו שצריך, אין סיבה לפחד. כשיש מזג אוויר רע, אני לא אטוס. אני לא מתגרה בגורל ולא עושה שטויות. אני לא סובלת סופות ואני משתדלת לא לטוס יותר מדי בלילה, למרות שבכל פעם שאני טסה אני אומרת לעצמי, כמה זה נפלא ויפה ושאני צריכה לטוס יותר. זה לא שאני לא פוחדת לפני טיסות מסוימות, אני פשוט לא נותנת לפחד לעצור אותי מלעשות מה שאני רוצה. אתה לא יכול לטוס כשאתה מכווץ מפחד. אתה חייב להתגבר על זה ולהיות ענייני ולשחרר את עצמך מהפחדים, וכדי שתוכל לתפקד ולתפעל את המכונה כמו שצריך חייבים להירגע. לפני חצייה של האוקיינוס אני מרגישה את הפרפרים בבטן, אבל אני יודעת שהכנתי הכל כמו שצריך ואז אני פשוט עולה למטוס ועושה את מה שאני צריכה לעשות".

הטיסה גבתה ממך מחיר די כבד. בעצם ויתרת על חיי משפחה.
"זה לא שלא רציתי, זה פשוט לא הסתדר. אני מניחה שלא הכרתי את הבחור הנכון בזמן. כיום יש לי בן זוג שגר בגרמניה, גם הוא טייס שהקיף את העולם, והזוגיות הזאת מתאימה לאורח החיים שלי ולאופי שלי. יש להניח שאם הייתי מכירה אותו לפני 25 שנים, זה היה נראה אחרת".

את רוב הטיסות שלך את מבצעת לבד. למה?
"עד כמה שזה יישמע מפתיע, זה הרבה יותר קל ונוח. קודם כל, יש יותר מקום בתא, ואני לא צריכה לדאוג לעוד מישהו, אני לא צריכה להתייעץ עם עוד מישהו ולא צריכה לקחת אחריות על מישהו נוסף. אני סומכת על עצמי ויותר קל לי לבד".

ומה עם הבדידות? לשבת לבד 20 שעות מעל האוקיינוס נשמע לי די קשה.
"אני אוהבת להיות לבד. אני מעדיפה מכונות על בני אדם, כי מכונות הן משהו יעיל ואנשים זקוקים ליותר תחזוקה ותשומת לב, אם רוצים להפיק מהם את המקסימום. החיים לבד הרבה יותר פשוטים. הם לא תמיד יותר קלים, אבל הרבה פחות מסובכים. יכולים לעבור ימים שלמים בלי שאדבר עם אף אחד. אני יודעת שזה מחוץ לנורמה, אבל זו אני".

ובכל זאת, למסע החשוב ביותר שבו שברת את השיא העולמי, יצאת יחד עם עוד טייסת. נשארתן בקשר?
"לא היינו קרובות לפני הטיסה ואנחנו לא קרובות גם היום. קרול הייתה בטוחה שאחרי הטיסה נהפוך לאחיות בנפש ואני חשבתי שכשנשוב מהטיסה לא נדבר יותר בחיים. שני הדברים לא קרו. צמד הטייסים שקבעו את השיא הקודם בטיסת הוויאג'ר 76 ב-1986, דיק רוטאן וג'ואנה ייגר, היו מאורסים כשיצאו לטיסה ומאז שהם שבו ועד היום הם לא מדברים זה עם זה. לפני שיצאנו לטיסה הזהירו אותנו שנישאר מקצועיות וממוקדות, בלי בדיחות ובלי יותר מדי דיבורים אישיים. וזה עבד מצוין. קרול ואני מבקרות אחת את השנייה כשאנחנו טסות באזור שבו האחרת מתגוררת, ואנחנו בקשר ידידותי, אבל לא יותר מזה".

את יוצאת למסעות מאוד ארוכים. גם עכשיו את מחוץ לבית כמעט שנה. את לא מתגעגעת?
"אני לא מתגעגעת לשום דבר. אני גרה בצפון פלורידה. יש שם מבנה שבו יש את החפצים שלי. הבית מבחינתי הוא איפה שאני נמצאת. אני קוראת לחדר בבית מלון 'בית'".

מול אילו קשיים את כן מתמודדת?
"עשיתי את הכי טוב ממה שיכולתי בחיי, ואני לא מצטערת על שום דבר, ולא הייתי משנה שום דבר. לא התחתנתי ולא ילדתי ילדים והדבר הכי קשה היה להיות מחוץ לנורמה. אני יודעת שאני בקבוצת מיעוט. פחות מ-130 טייסים הצליחו להקיף את העולם ופחות מעשרה מהם נשים. כך שאני מניחה שאני לא בדיוק מייצגת את מה שמקובל".

שברת את השיא, הקפת את העולם פעמיים, למה יצאת להקפה השלישית?
"הפעם זה משהו אחר. רציתי לבקר במקומות שעוד לא הייתי בהם, להכיר אנשים ולעשות הכל בצורה יותר נינוחה. עבדתי קשה מאוד כל חיי כמהנדסת מכונות בכירה בתעשייה הכבדה, וגם שם, אגב, הייתי אישה יחידה. חסכתי כסף, ועכשיו אני יכולה ליהנות מהכסף ומהזמן שיש לי וזה מה שאני אוהבת. זה הביקור הראשון שלי בישראל והיה לי מקסים. אירחו אותי נפלא, ביקרתי בירושלים, אבל המקום שהכי אהבתי הוא דווקא חיפה".

יש סיכוי שאחרי שתסיימי את ההקפה השלישית, באביב 2012, תצאי להקפה נוספת?
"אי אפשר לדעת. הנריק, בן הזוג שלי, עשה רק הקפה אחת. אם הוא ירצה לצאת לעוד אחת, אשמח לצאת איתו. זה בטח יהיה כיף לעשות את זה יחד".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...