הכל קול: "דייזד אנד קונפיוזד" חוגג עשרים
ג'פרסון הק ורנקין הקימו את "דייזד אנד קונפיוזד" בשיא תקופת הבריטפופ וקול בריטניה. עכשיו הם חוגגים 20 שנה למגזין פורץ הדרך שמנסה להילחם בתרבות הפלסטיק ומצטערים שאין להם ארכיון
לפני עשרים שנה, בגיל 19, הק פגש את רנקין וודל בבית הספר לתקשורת בלונדון. הם היו מיואשים וגאוותנים, והם נשארו ערים כל הלילה בשביל להכין מגזין צבעוני על מחשב שחור-לבן. "אבל היינו צריכים שם – ידענו מה אנחנו רוצים להגיד, אבל לא ידענו איך להגיד את זה", מסביר רנקין כשהוא מסתער לעבר גרם המדרגות שלפניי." אז הלכנו לדירה של המעצב שלנו, שלא ישן כמה ימים ברציפות והאזין בלופ לשיר 'דייזד אנד קונפיוזד' של לד זפלין, וזה היה הרגע שבו קפצה לנו נורה מעל הראש. זה אנחנו".
"זה לא מגזין", זעק הגיליון הראשון. "זו לא קונספירציה בשביל להחדיר בכוח דעות לראשם של צעירים בעלי סטייל. מתפתחת כאן תרבות פנאי סינתטית - אנשי פלסטיק שמאכילים בידור מקופסת שימורים ואוכל מעוצב. אתם מוכנים להיות נדהמים ומבולבלים?".
היום, כשהמגזין נכנס לעשור השלישי שלו, עם הוצאה לאור משלו וזרוע דיגיטלית מפותחת, החברה מדווחת על מחזור של יותר מ-90 אלף ברחבי העולם, ואילו הק ורנקין, בהתאמה, עיברו את קייט מוס וצילמו את המלכה. אפילו דבי הארי אמרה עליהם: "דייזד גורם לי לרצות לצבוע את הפנים ולרקוד". אז מה הם עשו נכון? "זה היה מזל", אומר הק. "הזמן הנכון, המקום הנכון".
הם הגיחו בשנות התשעים, בדיוק בזמן של עליית האמנות הבריטית הבריטפופ, לצד אמנים כמו ג'ייק ודינוס צ'פמן, ולהקות כמו בלר ופאלפ. "זה היה השיא של תרבות האקסטזי", מוסיף הק, מה שאומר שהם חיו בלילה: הק ורנקין נהגו לצאת למועדונים, שם פגשו אנשים נלהבים כמוהם שתרמו למגזין ונשארו איתם ערים כל הלילה להתדיין על רעיונות.
"אני זוכרת כשהמגזין הראשון יצא – לא היה שום דבר שווה ערך אליו באמריקה ולדעתי עדיין אין", אומרת האמנית ברברה קרוגר, שעיצבה את גיליון זכויות האדם בשנת 2006. "דייזד
"לאף אחד מאיתנו אפילו לא הייתה עבודה, ובטח שלא בהוצאה לאור", נזכרת עורכת מגזין LOVE קייטי גראנד, שהייתה חברה בצוות המקורי של דייזד. "רנקין וג'פרסון הם שניים מהאנשים עם הכי הרבה מוטיבציה שאני מכירה. למעשה, למדתי מהם את כל מה שאני יודעת בתחום. יש משהו מהנה בליצור משהו שלך, עם האג'נדה שלך. לקום בבוקר ולהרים משהו ייחודי משום מקום".
ועכשיו?
"הם עדיין תומכים בכישרונות חדשים ועדיין עצמאיים. אני ממש גאה שהייתי חלק מזה בהתחלה, מכיוון שרוב הזמן זה פשוט היה כיף".
אבל היו גם זמנים קשים. ההשקעה כמעט קרסה מספר פעמים, מודה הק, ומוסיף שהם שרדו רק הודות לרצון הטוב. ב-1995 למשל, הם הדפיסו מעל הברקוד: "אם אתה לא יכול להרשות לעצמך משהו, תגנוב אותו", וכתוצאה מכך נאסרו למכירה בחלק מחנויות הספרים לזמן מוגבל. "זה לימד אותנו לקחת את התעשייה ברצינות", הוא אומר.
גם הטענה של דייזד שהוא "שונה", שהוא מגזין ל"אאוטסיידרים", יכולה להישמע לעתים מעט צורמת, אחרי הכל הם סומכים על ספונסרים ועל פרסומות בשביל להתקיים. הם אמנם הושקו כאלטרנטיבה למגזינים כמו The Face, שלטענתם הכתיב יותר מדי לאנשים מה לקנות, וכינו את עצמם מדריך אנטי-שופינג, אבל הם עדיין החדירו אלמנטים צרכניים דרך המודעות. בנוסף, הם טוענים שהם לא עוסקים בתהילה ובהצלחה, אבל הם כן הציבו את ביונסה על השער.
"אם אנחנו שמים סלבריטי על השער, אז הוא יספר סיפור חדש", מסביר הק. סיפור השער של הגיליון הנוכחי למשל הוא "האופטימיים הצעירים של לונדון". בנוסף, יש שיתוף פעולה בין רנקין לדמיאן הירסט. ומעל הכותרת, באותיות קטנות, רשום: 20 years of getting away with it.
האם השילוב הזה בין הרצון להתחמק ממוצר, אבל ליפול ברכות אל תוך מיטה ממותגת, הוא מה שגרם להק להפוך לאיש שמכונה "האדם הקול ביותר בעולם"? "הקונספט הקלאסי של קול הוא להיראות לא מתאמץ יותר מדי", מסביר העיתונאי וערוך מגזין Tank אקו אשון. "אבל אני חושב שהגרסה הבריטית של קול היא קצת שונה, יותר חיונית, הדוניסטית וסוערת. דייזד לגמרי מתאים לקטגוריה הזאת. הוא מעולם לא הפסיק לעשות חיים, ולא איבד את הסקרנות והרצון לדעת מה חדש. הוא אף פעם לא היה קול מדי בשביל להתרגש מדברים חדשים".
אם הייתם צריכים לעשות משהו שונה, מה זה היה?
הק: "היינו פותחים ארכיון ולא זורקים הכל לזבל. כשרדיוהד נתנו לנו את הבכורה של 'אוקיי קומפיוטר', אף אחד מאיתנו לא חשב להקליט את זה - לא היה סמארטפון, אף אחד לא לקח מצלמה למועדונים. הכל הרגיש ממש זמני".
אתם חושבים שהייתם יכולים להשיק פרויקט כזה גם היום?
"אני חושב שמבחינות רבות, עכשיו יש לזה צ'אנס לקרות יותר מתמיד".
רנקין עומד לפני, אוחז בספר שיצא לכבוד חגיגות העשרים. זה כבד, והוא נאנח כשהוא מרים אותו. רנקין והק לקחו צעד אחורה מהמגזין בעשור האחרון, כשהראשון מתמקד בקריירה קולנועית ואילו השני השיק את מגזין Another. "אנחנו זקנים מדי. זה תמיד היה מגזין על צעירים", מסכם רנקין. "אני מניח שפשוט הפסיק אצלי הרצון לשנות את העולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם