המרד: מעצב האופנה עמירם אסולין כובש את ניו יורק
איך הופך לוחם ביחידה קרבית למעצב מצליח בניו יורק? "מעצב אופנה צריך למרוד", מסביר עמירם אסולין
אסולין, בן 36, סיים את לימודי עיצוב האופנה בשנקר בשנת 2005. זמן קצר לאחר מכן מצא את עבודתו הראשונה בניו יורק, בחברת האופנה הגדולה "סירל". היום הוא מנהל צוות של תשעה מעצבים ושני תדמיתנים. העיסוק באופנה לא היה חלום ילדות של אסולין, אף על פי שתמיד אהב בגדים. "עוד כשהייתי ילד אהבתי להתלבש", הוא אומר. "לא רציתי ללבוש ג'ינס וטי שירט. תמיד הייתי סקרן לגבי לבוש של אנשים".
אחרי הצבא, שבו שירת כלוחם בסיירת דובדבן, עבר לניו יורק למשך חצי שנה, ואז הבין שהוא רוצה אופנה. בזמן הלימודים חווה משבר ולקח הפסקה של שנתיים. "לא ידעתי אם זוהי הדרך הנכונה עבורי, אבל ההפסקה הבהירה לי שאני לא יכול בלי זה".
למה בחרת דווקא בניו יורק?
"התחלות תמיד קשות, אז חשבתי שעדיף שיהיה קשה בחו"ל כי המגרש פה גדול יותר. זה מקצוע שאתה יכול לעבוד בו בחו"ל גם אם אתה לא יודע את השפה המדוברת באותה מדינה. הגעתי לכאן כשלא ידעתי אנגלית. זאת לא הייתה חייבת להיות ניו יורק, אבל היה לי חשוב שזה יהיה מקום שמתמחה באופנה עילית ובתפירה איכותית".
התפקיד בקתרין מלנדרינו שונה ממה שהכרת?
"אצל קתרין התדמית משחקת תפקיד משמעותי. יש יותר יחסי ציבור וניתנת חשיבות גבוהה לביקורות המתפרסמות, דבר שמשפיע על אופן העבודה. לעומת זאת העבודה בסירל היתה מוכוונת מכירות. תמיד היה לי מזל והדגמים שלי נמכרו. יש שמלה אחת שאני גאה בה במיוחד. דגם פשוט וקלאסי עם ארבעה תפרים. במקור היא עוצבה באדום ונחטפה, ואחרי שעיצבנו אותה בכל צבע ובד אפשריים, היא נמכרה באלפי יחידות".
מה אתה חושב על תעשיית האופנה בארץ?
"ישראל מחוברת לטרנדים באופן מרשים. המעצבים בארץ יצירתיים מאוד אך רמת הגימור נמוכה, זה לא משהו שהיה מתקבל פה. אני שומע מחברים שסיימו ללמוד איתי שיש קושי גדול בחומרי גלם ובספקי שירות. מבחר הבדים מצומצם, המפעלים ספורים והמחירים יקרים. הם מוכרים את העיצובים ולא מרוויחים עליהם הרבה. קשה מאוד להתפרנס".
אסולין גדל ברחובות,
זה סוג של מרד?
"מעצב אופנה צריך לשאול שאלות ולמרוד. מה שעשיתי בצבא עניין אותי, אבל אני אוהב קיצוניות ורציתי לנסות דברים חדשים שאני לא מכיר. לכן אופנה משכה אותי. אני לא אוהב להדביק תוויות, ולכן אני לא אומר'עמירם הוא לוחם דובדבן או מעצב אופנה'. אני גם וגם. בגיל 18 הצבא הוא חלק מהייעוד שלך, זה מה שאתה מכיר".
ועכשיו , כשאתה מכיר דברים אחרים?
"החבר הכי טוב שלי נהרג בצבא אחרי שהשתחררתי. זה היה הדבר הכי קשה שקרה לי בחיים וזה קרה ליותר מדי אנשים במדינה שלנו. שום דבר לא שווה מוות של ילד, זה היה רגע מכונן בחיים שלי. אם יהיו לי ילדים אני לא רוצה שהם ישרתו בצבא. אני לא חושב שיש הורה שרוצה שהילד שלו ישרת ביחידה קרבית. צריך לעשות את כל המאמצים האפשריים כדי שלא יהיה צורך ביחידות קרביות ואני לא חושב שנעשים מספיק מאמצים כדי שהמצב ישתנה".
איך החברים מהיחידה הגיבו כשהלכת ללמוד עיצוב אופנה?
"חלק הגיבו בתדהמה, וזה היה עבורם מושא לצחוק. התגובה שלהם מובנת, כי בהפתעה תמיד יש מבוכה. היתה גם קנאה כי עולם האופנה נתפס עבורם כמקצוע שמקיף אותך בנשים יפות".
ניו יורק הפכה עם השנים לביתו השני של אסולין. חזרה לישראל אינה אופציה כרגע. "אני לא אדם שנקשר למקומות ולחפצים, אלא לאנשים", הוא אומר. "אני מתגעגע למשפחה ולחברים שלי. כרגע אירופה היא אלטרנטיבה למעבר בעתיד, ותל אביב, אולי בעתיד הרחוק יותר".
בניו יורק, הוא מסביר, יש מיליוני מהגרים, ואין תחושה של זרות כי כולם שונים זה מזה. "לא ברור לי מתי ישראל, שתמיד היתה מדינת מהגרים, נהייתה כל כך מנוכרת לשונות ולגזעים אחרים. כרגע אני רואה את החיים של זוגתי ושלי במקום שמקבל את הזר ללא קשר לשפה, לגזע או לצבע. מבחינתי זה מתקשר לעיסוק שלי כמעצב, כי מעצבי אופנה צריכים למרכז את האחר והשונה. ממש כמו שרעיון שונה וחדשני באופנה נראה בהתחלה מוזר אבל בסוף הופך למיינסטרים".
אתה במקום שהיית רוצה להיות בו?
"בינתיים כן. יש לי חופש ביטוי רחב, אבל לא מקסימלי. יש לי חובה להגיד כל יום מה אני חושב, לתת את החזון שלי ולנסות להתאים אותו לחזון של קתרין. אבל אני לא מוותר על האני המאמין שלי. על הקיר לא כתוב עמירם אסולין. יום אחד יהיה כתוב, אבל עדיין לא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם