ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בארץ

אנשי בראשית: המלון החדש במצפה רמון

עם חדרים שעולים בין 5,000 ל-13 אלף שקל ללילה, דוגמניות בלובי וג'קוזי פרטי לכל אורח, מלון "בראשית" במצפה רמון, על שפת המכתש, יכול היה להפוך בקלות לסמל הפער החברתי. בילי מוסקונה-לרמן בילתה ארבעה ימים בחדרים האחוריים של המלון שבו אין חדרניות מושפלות או מלצרים ממורמרים. המנהלים עוזרים להגיש את הסאשימי, קואוצ'רית עוזרת להסתדר עם המשכורת, ועל עובדי קבלן לא שמעו שם. תשאלו את ויקי קנפו, שלראשונה בחיים יש לה פנסיה

"טוב", שאלה אישה אחת שעמדה בחדר האוכל, "אז מה ההבדל בין מלון 'בראשית' למלונות אחרים?". "פשוט מאוד", ענה לה גבר שעמד לידה והסתכל איך הטבח מכין מול עיניו את ארוחת הצהריים, "במלונות רגילים הטבח משתמש באבקת מרק, ב'בראשית' השף מכין אבקת מרק במו ידיו".

זו אחת הסיבות שבגללן המלון החדש במצפה רמון נהנה עכשיו מהרבה באזז בקרב האלפיון הישראלי. צריך הרבה מילים כדי לתאר את רמת הפנטזיה ש"בראשית" מייצר בשביל לצמרר לאורחים את העין, העור והלב. המלון משלב בין הרכות העמומה המדיטטיבית של המדבר ומוצקות של חומרים בסיסיים: אבנים גולמיות מסותתות, קורות עץ מלא, שיש שנהבי, קירות זכוכית עבים וממורקים שמעמידים את האורחים גבוה באוויר מעל הדממה הפעורה, האלוהית, של המכתש.

נכון להיום, "בראשית" הוא המלון היקר בארץ: 1,800 שקל עולה חדר סטנדרטי, מחיר הסוויטה יכול להגיע ל-13 אלף שקל ללילה, ובאמצע תשלמו 3,500 או 5,000 שקל ללילה עם או בלי בריכה, תלוי בקרבה לנוף. במילים אחרות, אורח שבחר באחד החדרים היקרים מוציא בלילה יותר ממה שמרוויח עובד של המלון בחודש שלם.

המלון מספק עבודה לתושבי הסביבה אבל גם מגלם את תמצית הפער החברתי בישראל. "שם זה קלאסה קלאסה", אומר לי בהתפעמות שוער הלילה החביב שמשלים הכנסה במלון, "אם אחסוך כל החיים אולי אצליח לתת לאשתי מתנה של לילה אחד". במלון מועסקים 260 גברים ונשים בכל הגילים, שלא רק לעולם לא יגידו לכם לא, הם גם פותחים כל רגע את נפשם בנדיבות מחייכת.

תאמינו לי, אי אפשר להגדיר את זה באופן פחות פואטי. חברי צוות המלון מתעניינים בכנות וכל הזמן אם נעים וטוב לכם, וכל זה בזקיפות קומה נטולת התרפסות שלא גורעת מילימטר מכבודם. על רקע המציאות הישראלית הוולגרית, הממורמרת, היהירה, חסרת הסבלנות, אנשי "בראשית? מציעים לאורחים חום ואכפתיות שפעם ידענו וחשבנו שהלכו לאיבוד.

אחרי הביקור הראשון שלי במלון לא הפסקתי לחשוב על הקומבינה הנדירה של עושר חומרי קיצוני שטבול כמו שקיק תה בתוך חום אנושי. בזכות קבוצת האנשים שפגשתי שם

- המחייכת, השמחה בחלקה - ירדתי כעבור שבוע שוב למצפה רמון. הפעם לקחתי חדר במרכז העיירה הפצפונת ודפקתי מוקדם בבוקר על השער האחורי, כניסת העובדים, שם מתחילים את היום בשש וחצי וסוגרים אותו קרוב לחצות, עשר עד 13 שעות עבודה שאחריהן מתחילה הדרך הביתה. התלוויתי אליהם במשך שלושה ימים בניסיון להבין איך ומה מפעיל את השירות יוצא הדופן הזה, איך זה מתרחש דווקא שם, מה המחיר של זה ומי משלם אותו.

ההפתעה שזועקת לשמים היא שהשיטה שבה פועל המלון הזה הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי: לבטל את אווירת הניכור שמתלווה אוטומטית לעושר פיזי כזה. מנהלת המלון, סילבי כהן-גבאי (46), והסגן שלה יאיר אריאל (45), שניהם עובדים 16-15 שעות ביום - מגדירים מחדש את המושגים חריצות, עבודה ושירות, ומושכים, בזכות האמונה העמוקה במה שהם עושים, את כל השאר אחריהם.

ל"בראשית" אחראי הקפיטליסט היהודי דיוויד לואיס שמת לפני כמה חודשים. ההיתר שניתן ללואיס לבנות מעל מכתש רמון עורר גלים של התנגדויות, אבל המחשבה על יצירת מאות מקומות עבודה לתושבי האזור הכריעה בסוף. "בראשית" (כמו "פונדק רמון") אכן הוריד את אחוזי האבטלה בעיירה, אבל האם המלון הגשים את הציפיות שמצפה רמון כולה תתרומם ותהפוך למקום חי ובועט? לא בטוח.

"גוד מורנינג", פותחת באנגלית עליזה במבטא אוקספורדי את הדלת למטבח העובדים הדיווה המקומית ויקי קנפו, הישראלית שהתחילה את פעולות המחאה, הצעדות והאוהלים. או בלשון של ויקי, "אני מחכה לדפני ליף שחבל שלא באה לקחת ממני כמה עצות, הייתי חוסכת לה כמה סיבובים מיותרים".

קנפו האנרגטית, עם קוקו בשיער ומדים של "בראשית", מנהלת את המטבח הנוצץ שלה ביד חזקה. היא מכירה בערך עצמה כמותג ויודעת להסביר בצורה רהוטה איך העבודה הנוכחית הפכה אותה מאישה ממורמרת וזועמת למי ששמחה ללכת לעבודה מדי בוקר.

"כל החיים שלי", אומרת קנפו, "עשיתי את אותה עבודה שאני עושה פה, פעם בגן ילדים ופעם במתנ"ס. ההבדל הוא שבכל הפעמים חברות הקבלן היו גוזרות 60 אחוז מהכסף שהיה מגיע לי ומעבידות אותי בלי ביטחון, בלי תנאים סוציאליים ובלי יחס. בעבודה הזאת, בפעם הראשונה בחיים, יש לי פנסיה. אני עובדת פה חצי שנה וכבר עברתי ארבעה קורסים שבהם התקדמתי בידע שלי. במקום הזה מתייחסים אלי, מתעניינים בי, נותנים לי להרגיש בבית. יש לי פה חברים, יש לי תפקיד שאני אזנק ממנו עוד ועוד אם אהיה טובה. ויש פה מנהלת שיש לה כאלה ביצים ולרגע אחד היא לא תופסת תחת. שכשראיתי בפתיחה איך סילבי סוחבת שולחנות וכיסאות וסלעים ומרימה ניירות מהרצפה, זה נתן לי להבין שהיא המודל שלי, שמה שהיא עושה גם אני אעשה, שאני רוצה להיות כמוה. ואני רוצה להגיד עוד משהו: אני ממש מאוכזבת מאנשי מצפה שלא רוצים לבוא לעבוד פה, שהעדיפו להישאר בבית.

"הייתי ביריד התעסוקה שהמלון פתח", ממשיכה קנפו. "ראיתי את מגי ממשאבי אנוש ואת סילבי מתחננות אליהם, מבטיחות תנאים, קרן השתלמות, לימודים, פנסיות, ביטחון - ומעט מאוד הופיעו. קשה לי להגיד את זה אבל הנה אני אומרת: תושבי מצפה שלא עובדים נכנסו למתכונת של אכלו לי ושתו לי והתרגלו לחיות בהבטחת הכנסה.

"גם אני, אם אני עושה חשבון כספי, לא שווה לי לצאת לעבוד, כי ברגע שאני עובדת לוקחים לי את המזונות לילד, את ההנחות בארנונה ובחשמל - זה מחזיר אותי אחורה, כלכלית. אני צריכה לעשות החלטה שאני רוצה לעבוד. הבנתי שאם אני נשארת בבית אני נכנסת לדיכאון, המחשבות על הבן שלי גומרות אותי. בזכות העבודה הזאת אני חיה חיים מעניינים. פוגשת אנשים, מתפתחת. לפני חודש הייתי בארבעה ימי לימודים באילת. היה מרתק, אבל אל תשאלי מה קרה לי שם, שמו אותי בחדר בקומה 11, אני הרי מפחדת ממעליות, עולה ויורדת רק ברגל, אז צלצלתי ממררת בבכי למגי, והיא צלצלה אליהם והם הורידו אותי לקומה שנייה. למדתי שם הרבה".

יחיאל ממן, מהתושבים הוותיקים במצפה, התחיל לעבוד ב"פונדק רמון" לפני 16 שנים ומשם עבר ל"בראשית". "זה לא פשוט לאנשי מצפה לצאת לעבודה אחרי שישבו שנים בבית. זאת עבודה תובענית שדורשת קודם כל משמעת, יכולת ביצוע, ידיעת אנגלית, הופעה, כושר אלתור וגמישות, כי במלון כולנו עושים הכל. אם גמרנו את המשמרת שלנו וצריך ידיים עובדות במקום אחר, אנחנו נותנים יד.

"היום, למשל, אני הולך עם מגי לחפש דירות לטבחים חדשים שמצטרפים לצוות. ביום פתיחת המלון פרקתי 11 מכולות לבד, יד ביד עם סילבי. גם אני אמור לחזור בשש הביתה, אז מה? לא אמשיך לעבוד ברגע שצריך אותי? עד 12 בלילה אני מוכן להמשיך. המצפאים לא בנויים לזה. המדינה שוכחת שהאנשים שהיא שלחה במשך השנים למצפה הם אנשים של דיור ציבורי, אנשים פגועים פיזית, נפשית, הרבה מובטלים כרוניים. אנשים שהתרגלו לשבת בבית".

אוטובוסים, מזוודות, שחקנים, מלתחות בגדים, חיבוקים ונישוקים במרכז הלובי של "בראשית". השקה של קולקציה חדשה של תכשיטי ה.שטרן. בשמונה בערב מסתובבות בפואייה שבע דוגמניות שנושקות לשני מטרים גובה, לבושות באותה צורה, מחייכות באותה צורה, מאופרות, מסורקות ועדויות דגמים מהקולקציה שנקראת "אמריקה העתיקה", ולצדן נראה ישראל קורט, מנכ"ל החברה, שהגיע למלון עם אשת יחסי הציבור אירנה שלמור וחבורה ענקית של עיתונאים ופליטי ריאליטי, כולם מוזמנים על חשבון החברה. חלקם, הוסבר לי בלחישה, נשכרו בכסף כדי להופיע כאן ואפילו מציידים אותם בבגדים הנכונים כדי שיקשטו את האירוע שכמובן מצולם ל"גיא פינס" ולעוד תוכניות לייף סטייל.

"בואי, בואי", מזמין אותי קורט המגוהץ המעונב להתקרב לגוף המפוסל של הדוגמנית. כדי להסתכל עליה אנחנו צריכים להרים את הראש. כשאנחנו שואלים איך קוראים לה היא עונה בשיניים צחורות "נטע", ומושיטה בצייתנות זרוע בצבע ברונזה שעליה צמיד דקיק בשווי 500 אלף שקל. קורט מצביע על כל אחד מהתכשיטים שתלויים על נטע - עגילים, מחרוזת, טבעת - ומסביר לי את שמו וייחודו. כל הזמן הזה ניצבת נטע בזקיפות, דוממת לגמרי, בנעלי עקב אימתניות, כמעט קביים של לוליין שמוסתרים היטב מתחת לשמלה שנשרכת על הרצפה. כמו חברותיה, היא מקפידה לצעוד בברכיים ישרות ובצעדים זערוריים כדי לא לפדח את המראה הסופר יוקרתי שעוטף אותה.

נדמה לי שממרומי גובהה נטע מביטה עלי בסלחנות אצילית כשאני מתקרבת כדי לבדוק ממה עשוי הצמיד שמחירו יכול לממן לפלורה שושן, ראש עיריית מצפה רמון, כמה פרויקטים שהיא חולמת להרים כבר שנים. פלורה לא נמצאת כאן הערב, אבל גם בלעדיה הלובי מוצף נשים במחשופים נדיבים ובנעלי עקב בגובה לא שפוי בדגם של פרוות נמר.

ארוחת הערב - סאשימי טונה, מדליוני פילה, טאג'ין קבבונים, סלט רימונים, קונפי דבלים, קרפצ'ו - שהרכיב השף הבאמת נחמד של "בראשית", אמיר כלפון, הצליחה לגרום לאורחים לשמוט את הלסת. את המנות מבשלים הטבחים לעיני הסועדים, ועל חלוקת המזון מנצחים השף, כהן-גבאי ואריאל. הם קולטים את הצלחות מהטבחים, מקריאים את שם המנה השולחן וההזמנה, ומעבירים בתנועות מיומנות למלצרים. סביר שאף אחד מהסלבריטאים לא מעלה על דעתו שמנהלי המלון, שמתרוצצים משבע בבוקר, עובדים כאחרוני המלצרים, כדי ששום טעות לא תתרחש.

בגמר הארוחה הולכים כולם לשמוע את רוני גינוסר, הזמרת שהשתתפה בעונה הלפני אחרונה של "כוכב נולד". גינוסר צריכה להתגבר על הזמזום העקשני שמגיע מהשולחן הבלונדיני של קובי פרץ, שחוגג מסיבת יום הולדת קולנית עם עוגות וזיקוקים. 

ישיבת בוקר במשרד של סילבי כהן-גבאי עם מנהלי המחלקות. סילבי עניינית וישירה. עניין ראשון: "מגיע הבוקר מנהל החברה ואין מצב שאני לא אקבל אותו. עניין שני: עברנו את רף המחזור הכי גבוה שלנו החודש והסוויטה הנשיאותית ב-13 אלף שקל מלאה לשבוע הקרוב".

יאיר אריאל עורך פוסט מורטם לאירוע הסלבריטאים אתמול: "חברים, העובדים הזוטרים עייפים. המלצרים והמלצריות נראו אתמול בלילה סחוטים. צריך ללטף אותם, צריך לדבר אליהם, לחזק אותם. הבל בויז שנמצאים בחוץ שפוכים מקור, אתמול בלילה היה קפוא, הוצאתי לכולם צעיפים, אם אתם רואים את הבחורים קפואים לגמרי קחו את המפתחות של הגולפית ותעזרו להם, תעשו את זה בעצמכם, תובילו לחדרים". ויש עוד עניין שמטריד את אריאל: "לגבי הבנות שממלצרות בבוקר, הן צריכות טיפה איפור על הפנים, טיפה אודם, משהו. סוזן, קחי על זה אחריות, תדאגי לכל אחת לערכת טיפוח קטנה, שתהיה לה בצמוד".

סוזן: "הן התחילו לעבוד מוקדם בבוקר". סילבי: "אז מה? גם אני התחלתי באותה שעה ולא תראי אותי בלי איפור גם ב-12 בלילה, כשאני נפרדת מאחרון האורחים". יאיר: "בשלושת הימים הבאים שכרה את המלון משפחה גדולה מאנגליה שהולכת לעשות אירוע בר מצווה. בנינו להם קונספט בדואי. זה קהל פיינשמקרי. אנשים צריכים לצאת מפה פעורי פה. כל אחד ואחד מאיתנו יתאבד עליהם, הם ייצאו מפה עם וואו". "ותענו למיילים", סילבי סוגרת את הישיבה. "אני עניתי למיילים עד אחת בלילה אתמול".

סילבי כהן-גבאי היא מהאנשים האלה שהעבודה היא מרכז עולמם, תעודת הזהות שלהם. עלתה בגיל שנה ממרוקו, זוכרת כילדה את המעברה של הסבתא בקריית מוצקין. אף שגדלה במשפחה גדולה וחמה היא מגדירה את עצמה "לא פנאטית בנושאי משפחה". כילדה הייתה ספורטאית מצטיינת, תלמידה בינונית ומנהיגת מועצת תלמידים. בכיתה ו' כבר עבדה כדי לממן לעצמה נעלי ריצה וטרנינגים. ניקתה חדרי מדרגות, ניקתה בתים של עשירים בשכונת הכרמל, קטפה צלפים בוואדי וקיבלה על כל כוס חצי שקל מסבתא שלה. בגיל 18 הנהיגה קצינים במסעות אתגריים מפרכים. בגיל 21, בלשכת העבודה, היא ביקשה לעבור קורס מלונאות.

"המשפט הראשון ששמעתי היה: "במקצוע הזה אין הרבה נשים. אם תשקיעי תהיי יוצאת דופן ותטפסי גבוה. מאז", היא אומרת, "אני לא מוותרת לעצמי על כלום, מה שהגברים במקצוע עושים אני עושה כפול ולא מסתכלת ימינה ושמאלה כשאני מסמנת מטרה". היא עברה בין בתי מלון עד שהגיעה ל"יערות הכרמל", שם פגשה את בעלה יגאל. התנאי שהציבו לעצמם היה שאף אחד מהם לא מפריע לשני במסלול המקצועי ומתחלקים בגידול הילדים.

המונח "הארד וורקר" כאילו הומצא במיוחד בשבילה. לא מעניינים אותה סמול טוק או בילויים, ואת העמדה הבכירה שלה, היא אומרת, היא לא מנצלת בשביל אגו וכיבודים. לא נדיר לראות אותה מכינה קפה לאחד העובדים, סוחבת ספה. "אני אוהבת את זה", היא אומרת, "מבחינתי, לזה קוראים חיים".

יאיר אריאל, הסגן שלה, נשוי פלוס שלוש בנות, לא פחות קיצוני ממנה ביחסו לעבודה. המשפחה שלו גרה בזכרון יעקב, אשתו מנהלת בנק, והוא ירד להקים את "בראשית" יחד עם סילבי שאותה הכיר לפני שנים במלון ספורט אילת. כשהציעו לו את הג'וב אסף את כל המשפחה ביום שישי, בישל ארוחת ערב מיוחדת, ואמר לבנות בתיאום עם אשתו, "זה חשוב לנו, זה כדאי לנו, זה יקדם את הסטטוס הכלכלי שלנו, ואנחנו נשרוד את המהלך". "תביני", אומר יאיר, "אני אבא מעורב, שמבשל, שהולך לאסיפות הורים, והמהלך הזה שקשה מאוד למשפחה קשה לי כפליים".

רק שאי אפשר לראות את הקושי אצלו אפילו ברמז. אריאל מגיע מצוחצח ומגוהץ ברבע לשבע בבוקר, ועוזב ב-12 בלילה. יש לו חדר בפונדק רמון, אבל את החיים הוא מעביר בעיקר במשרד האחורי של מלון בראשית. "בלי אשתי, האדם הכי קרוב לי, החברה הכי טובה שלי, שאני הכי אוהב, לא הייתי שורד את המהלך הזה", הוא אומר. "כרומנטיקן ענק, אני קונה לה מכונית חדשה ליומולדת ומגיש לה את המפתח בתוך חבילת שוקולדים. אני שולח לה זר פרחים ענק לעבודה כשהיא עצובה בבוקר שהצבע בשיער יצא לה יותר מדי חזק וכותב, "לג'ינג'ית הכי יפה".

בשביל יאיר, סילבי היא גם חברה טובה, והוא רוצה לאפשר לה להיות כמה שיותר עם המשפחה שלה "כי אני ממילא פה". לטענתו, לרבים מתושבי מצפה שפגש אין קוד עבודה כזה. "עשיתי גיוס ביריד עבודה של 60-50 משרות, הגיעו רק שניים. חלק מהמנטליות פה זה להגיד 'אני מובטל'. שנים האנשים האלה לא חיו במסגרת, זה מצחיק אותם לבוא כל יום בשבע וחצי בבוקר. העבודה במלון הזה תובענית, כי משרתים פה אנשים שרגילים לרמה מאוד גבוהה.

"וישנו גם הפער החברתי. אנשים צעירים שעובדים פה באים מבתים שבהם האבא מרוויח שכר מינימום של 4,500 שקל והם רואים אנשים שמשלמים 5,000 שקל ללילה ומזמינים יין ב-900 שקל לבקבוק. הגיעו לעבוד צעירים שלא יודעים אנגלית, לקחתי תוכנת מחשב וכתבתי אנגלית בעברית, 'נס קפה' למשל, ופתחתי קורס לאנגלית. אני הולך עם עיניים פקוחות. באילת ראיתי פקידת קבלה מדהימה בפנים בוכות בבוקר. מה קרה? היא אם חד הורית, המשכורת לא מספיקה, המקרר ריק. דאגתי שתקבל מהמטבח מגשי אוכל עד שהסתדרה. אם חתמתי על הלוואות וראיתי מפרעה של 200 שקל הייתי קורא לעובד לשיחה.

"הם באים מבתים חמים ורגילים להיררכיה אחרת. למשל, היו בהתחלה תלונות מצחיקות מצד אורחים שאמרו שהמלצרית ביקשה מהם, 'בחייך, כפרה, תחזיק לי את הדלת פתוחה רגע, אני צריכה לצאת עם המגש'. צריך היה, בעדינות ובלי לפגוע, לנקות מהלקסיקון 'נשמה', ו'כפרה' ו'אחותי' ו'אחי'. ויחד עם זה יש להם כישרון שמושרש באופי להכנסת אורחים. מדובר באנשים חמים, שיודעים לפתוח שולחן, נדיבים, לא קטנוניים, כאלה שיודעים לארח מהבית".

המוטו של יאיר ושל סילבי הוא "המפקד נמצא במקום שיוכרע הקרב". זו אחת הסיבות לכך שהמנהלים אוכלים בחדר האוכל של העובדים. "וזה לא פשוט להכיר את הצרות והחיים הפרטיים של 250 עובדים", הוא אומר, "זה שודד רגשית אבל רק ככה אתה בונה צוות אכפתי. ובאמת אין להגיד 'לא' לאורח, למרות שאנחנו נמצאים בעיירה קטנה עם סופר ושתי מכולות שנסגרים מוקדם. אורחת ביקשה טיטולים, סילבי הביאה מהבית. לאורח התחשק סיגר, שלחנו מונית לבאר שבע. אורחת לא הביאה נעליים לסנפלינג, הבאתי נעלי ספורט חדשות מהמחסן. אורחת רצתה לרדת עם בעלה לשתות כוס יין, מצאנו מי שתשמור לה שעה על התינוקת. ואחר כך מגיעים לעובדים המכתבים של האורחים: 'גרמתם לנו להתרגש ממה שעליו רק פנטזנו, הייתם בשבילנו בכל מקום ובכל רגע'.

"אבל יש גם אורחים שלא יודעים להתנהג, שמתייחסים לעובדים כמו לעבדים. ובאים העובדים ושואלים אותי, 'עד מתי? עד איפה?'. ואני אומר, 'עד שזה נוגע בכבוד שלכם'. אורח אחד שצעק על פקידת קבלה 'את זבל' שמע ממני את המשפט 'אדוני, תודה רבה ושלום, אנחנו לא מוכנים לתת לך שירות'.

טניה לדינג'נסקי כבר 18 שנים בישרוטל. התחילה כחדרנית, המשיכה למכבסה, משם למחלקת חשבונות, הייתה פקידת ספקים, מנהלת משק ועכשיו אחראית לביקורת הכנסות והוצאות של המלון. "בשנים הארוכות שאני בישרוטל עבדתי תחת מנכ"לים, אבל כמו סילבי לא ראיתי. רואה כל פרט, המנורה עקומה, התמונה תלויה באלכסון, גרגר אבק על השידה, מלמדת אותנו איך לדבר עם אנשים. העובדות מקבלות ממנה מה שאתה מקבל מאמא שלך, חינוך יסודי של איך לצאת לחיים. איך להכניס אורחים, איך לערוך שולחן, איך לעזור אחד לשני כמו במשפחה.

"קיבלנו כמה עובדים מאילת וזה לא היה אותו דבר", מסבירה לדיג'נסקי. "הם באו עם תפיסה של 'אני לא עושה את זה כי זה לא החלק שלי' פה אין דבר כזה. אם צריך ידיים עובדות במטבח כולם הולכים, והם, סילבי ויאיר, הראשונים ללכת. הם מדרבנים, מלמדים, מרימים מהרצפה, ובדרך גם חושבים עלינו, על הכבוד שלנו העובדים, איך אנחנו צריכים לתת את המקסימום אבל אסור לאף אחד מהאורחים לבוז לנו או להשפיל אותנו או לא להתייחס אלינו יפה. והם מכירים כל אחד ואחד. בפתיחה כולנו נזלנו מעייפות ויאיר הזמין לכולנו בסוף היום יין ושוקולד. אני כל כך קשורה למקום, שבעלי אמר לי ברוגז בשבת, 'רק עבודה שלך בראש שלך?'".

החדר של "מגי משאבי אנוש" - כך כולם קוראים לה - פתוח לעובדים כל היום. היא בת 51, גידלה שלושה ילדים, עבדה באילת והחליטה לעשות שינוי בחיים. כינסה את הילדים ושאלה מה דעתם, והבן הגדול אמר, "אמא, תשאלי את עצמך אם זה מה שאת רוצה, אנחנו כבר יוצאים מהבית", היא מספרת. "סגרתי את הבית, לקחתי את החתולים והכלבים, והתחלתי חיים חדשים במצפה רמון. הדבר הראשון היה השקט, לא הייתי רגילה לכזה שקט, והשקט הזה נתן לי אפשרות לעמוד מול עצמי. זה מקום שעושים בו חשבון נפש, המצפה הזה. והרווחתי את עצמי, הגעתי לאיזון פנימי.

"וגם המפגש עם אנשים שהגיעו מאבטלה ממושכת ועם מוטיבציה עצומה לעבוד. להבדיל מאילת, לא מדובר פה בעובדים שמתגלגלים ממלון למלון. מדובר בעובדים שלא עבדו מעולם במלונות, וזה אתגר להכשיר אותם. למשל זוהרה, בחורה בדואית מוסלמית שהגיעה לכאן סגורה ומופנמת עם לבוש מסורתי. התאהבתי בה, ברצון שלה לעבוד, להתקדם, שלחנו אותה לקורס חונכים, ותיק תק היא מנהלת היום את צוות החדרניות עם כיסוי ראש מתחת למדים".

או ויקי קנפו. "כשהגיעה ליריד העבודה, היא הביאה איתה מצלמות טלוויזיה ורעש", מספרת מגי. "התיישבה ליד השולחן מולי ושאלה 'את לא יודעת מי אני?' ואני , מסתכלת בכוונה על הניירות ועונה, 'רשום פה ויקי קנפו'. והיא אומרת, 'אני מהתקשורת, מהמאבק של החד הוריות, את לא מזהה?'. ואני מסתכלת שוב בענייניות על הטפסים ואומרת, 'אין לי טלוויזיה ואין לי מושג, מה היית רוצה לעשות?'.  הפנים שלה מחמיצים ומקדירים, איך יש בן אדם במדינה שלא יודע מי היא, ומתחילה להסביר לי שאסור לנו לתת לאנשי מצפה עבודות של חוטבי עצים ושואבי מים. 'לא רוצה להיות חדרנית או מנקה, את זה יש לי מספיק ואני לא צריכה את זה ממך', היא אומרת לי. 'אז מה דעתך להיות מנהלת חדר אוכל עובדים?', אני שואלת. הפנים שלה זורחות בבת אחת והיא אומרת 'זה תפור עלי'.

"אנחנו בונות חבילת שכר, ומסתבר שפעם ראשונה בחיים תהיה לה פנסיה, והיא אומרת 'הייתי בטוחה ששוב יציעו לי להיות מנקה'. ואני מסתכלת עליה ואומרת לה, 'ויקי קנפו, את חושבת שיש מישהו במדינה שלא מכיר אותך? את יודעת כמה אני מעריצה אותך? ואני הולכת להשקיע בך את כל מה שלא השקיעו בך עד היום'".

על אף כל הסיפורים הטובים, מגי מספרת שבכל זאת יש בעיות. "כשאנשים שומעים מצפה, כאילו אמרת להם כלא אלקטרז. התחלנו להציע מענק התמדה למי שנשאר, המשכורות שלנו יותר גבוהות מהשוק, אנחנו מציעים למי שעובר לגור פה מועדונית לילדים, חיים במקום שקט. הברוטו פה זה נטו כי מקבלים החזרים ממס הכנסה, החינוך יותר זול, סרט במתנ"ס פלוס פיצה עולה 15 שקל. שיפצנו בניין למגורי עובדים, אבל מעטים מאוד עוברים לגור פה. ואת אלה שבאים מבאר שבע, ירוחם או דימונה, הנסיעות שוברות. הנסיעות האלה זה שלוש שעות ביום".

ליאת ואיציק אליהו הם זוג נשוי, והורים לשני תינוקות שעברו מבאר שבע למצפה. ליאת גררה את איציק, שלא מצא עבודה שמונה חודשים אחרי שעסק מוצלח שניהל נפל. "פיתחנו גיבנת כלכלית והמזל שלנו שישרוטל היה תמיד בית בשבילי", היא מספרת. "עבדתי באילת, עבדתי במכירות בתל אביב, ואמרתי לאיציק אנחנו יורדים למצפה להתאזן כלכלית, אי אפשר עם שני תינוקות בבית לנסוע כל יום מצפה-באר שבע-מצפה. לא השארתי לו שום ברירה". "כן", אומר איציק בעיניים כחולות מהבהבות, "אני ללא ספק פה בגלל אשתי".

את יוסי לוי וענת פלד, הוא אחראי חדר אוכל, היא אחראית אירועים, פגשתי בשבת, ברבע לשבע בבוקר, מצוחצחים ורעננים אף על פי שעבדו עד מאוחר בלילה שלפני. הילדים נמצאים אצל אמא שלה. "מאז שלשום", מספרת ענת. "היא קוראת לעצמה האמא השנייה. בלעדיה לא היינו מסתדרים דקה". יוסי עובד 300 שעות בחודש, ענת עובדת 340. המשכורת המשותפת והוותק בישרוטל מאפשרים להם לחיות ברווחה. הם מחייכים. לא נושמים, אבל מחייכים.

גם סוזן אהריש, אשת יחסי ציבור, ערבייה מוסלמית שגרה עם משפחתה בדימונה, מחייכת. היא הגיעה לכאן ממלון בים המלח ונוסעת כל בוקר וערב לדימונה. היופי והגובה שלה היו יכולים לצרף אותה בקלות לשורת הדוגמניות שמסתובבות תמורת תשלום בלובי, אבל סוזן מסתכלת עליהן בתדהמה. "יופי זה דבר פנימי", היא אומרת בלחש, "איך הוא יכול להיות למכירה?".

דינה כהן, עובדת סוציאלית וקואוצ'רית לכלכלת המשפחה, הצטרפה לחברה כשההנהלה הבחינה שעובדים רבים חיים על מפרעות שכר. "גילינו עובדים עניים עם בעיות כלכליות קשות. ואז דיוויד לואיס הקים קרן של עזרה הדדית. העובדים תורמים כל אחד חמישה שקלים וההנהלה מוסיפה שני שקלים לכל שקל. זאת קרן ציבורית שעוזרת בתקופות שאין תיירים או כשיש תאונות לא צפויות לעובדים, מחלות, מלחמות.

"חוץ מזה, היינו צריכים לטפל בעובדים שחיים על מפרעות. הכשרתי אנשים שיעברו קורס של לימוד והכשרת מאמנים כדי לעזור לאלה עם הבעיות, ובאמת אנשים התחילו להיכנס לתוכנית כלכלית ולעבור שינוי. היום, רק 20 עובדים מתוך 4,000 מוגדרים ככאלה שסובלים מבעיות כלכליות בלתי פתירות וחיים על הלוואות. זה לא היה פשוט לגמול עובדים ותיקים מלחיות על הלוואות, הם הגיעו למצב שחשבו שזה חלק מתנאי העבודה".

פעם בחודש מתכנסים כל העובדים וסילבי מציגה תמונה כללית על מצב המלון. באילת מפטרים עובדים, היא אומרת, ופה קיבלנו בונוס של מיליון שקל מחברה עסקית גדולה שנהנתה מכל רגע. היא מציירת על הלוח את חלוקת ההכנסות, ש-50 אחוז מהן מיועדים למשכורות לעובדים. מפרטת את ההוצאות למגורי עובדים, מעודדת להשתמש בכרטיסים לפסטיגל, מזכירה את מועדון הסרט, ומספרת על פרויקטים חדשים שהצליחו לשווק לשלושת השבועות הבאים.

בשורה מספר ארבע יושבת נערה בדואית צעירה עם מטפחת על הראש, שהגיעה לכאן דרך שירות התעסוקה בירוחם. מרים סגייר היא בת לשבט אל-עזזמה. עוד מעט בת 20 ויש לה חבר בן 22 שעובד בתחנת דלק. בינתיים הם גרים באוהל, עד שיתחתנו. בעיניים גדולות היא בולעת את המילים של סילבי. רק עכשיו סיימה את יום העבודה הראשון שלה במלון כמנקה. היא יודעת שיש מענק למי שמתמיד, והיא שמעה שההנהלה מאוד עוזרת לעובדים. "אני בטוחה,? היא אומרת בעיניים נוצצות, "שהם יעזרו לי להתחתן ולקנות דירה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...