היהודים החדשים: סיור בעקבות יהדות ספרד

לא לפי ההלכה אלא לפי התודעה. 500 שנה לאחר שעזבו את דת משה, מאונס או מרצון, הם מחפשים שורשים, מורשת והיסטוריה. בן דרור ימיני חזר נפעם מההתעוררות סביב סמלי היהדות בספרד

בן-דרור ימיני | 20/11/2011 11:25

הדיון במיהו יהודי ובמהי יהדות לא יסתיים במהרה. כנראה שאף פעם לא. הדיון הזה מתחדד ומתעצם לאחר ביקור בתור הזהב של יהדות ספרד תחת שלטון האיסלאם. ההווה העגום ביחסי יהודים-מוסלמים לא צריך להאפיל על ימים אחרים. ימים הרבה יותר טובים. ימים של שיתוף, של פריחה, של שגשוג הדדי. לפתע חזרו דמויות כמו חסדאי אבן שפרוט, שמואל הלוי, יהודה הלוי, שמואל הנגיד, אבן גבירול, דון יצחק אברבנאל, אברהם סניור ועוד ועוד, רבים, ענקים ומדהימים, והם מגיחים שוב להוויה. לא בישראל. שם בספרד הלא כל כך רחוקה.

גם הרמב"ם הופך לדמות מופת. הוא קצת שונה וייחודי. הוא נולד בעידן של האיסלאם המתון, הנאור, הפתוח, אך עוד טרם הספיק להתבגר הוא הפך לקורבן של האיסלאם החשוך, שגם הוא הגיע כרוח סערה לאותם חבלי ארץ, בדמותם של לוחמי אל-מוואחידון. אם היה נדמה לנו שהג'יהאד הגלובלי הוא עניין בן זמננו, טעות בידינו. ואם נדמה לנו שאלה הפנים היחידות של האיסלאם - הטעות גדולה יותר.

שאלת הזהות היהודית מקבלת פנים חדשות מהזווית הספרדית. גם שם יש התחבטות וחיפוש. הרי מדובר במיליוני ספרדים שיש להם עניין בזהות שלהם. מחקר גנטי שפורסם לפני שלוש שנים, על ידי אוניברסיטאות לסטר וברצלונה, ופורסם בכתב עת מוביל, מעריך ש-20 אחוז מתושבי ספרד ופורטוגל הם צאצאי יהודים אנוסים, ועוד עשרה אחוז הם צאצאי מוסלמים אנוסים. אם יהדות היא עניין גנטי, הרי לנו פוטנציאל אדיר של מיליונים. למעלה מעשרה מיליון צאצאי יהודים. חלקם, במספרים קטנים, חוזרים ליהדות גם בימים אלה.

פסל הרמב''ם בעיר קורדובה אליהו בן שושן, החברה הגיאוגרפית

אותנטיות שמורה

למען הסר ספק, אין מיליונים שעומדים בתור במשרדי העלייה של הסוכנות. רחוק מכך. אבל יש תופעות מפתיעות של חיפוש שורשים ומורשת וזהות. יש מורשת יהודית שעורגים אליה. על תור הזהב כבר נכתב ללא סוף. זו אחת התקופות הפוריות והמרתקות ביותר של המורשת היהודית. באופן מפתיע משהו, הסיפור מתחיל עם ידיעת שפות. היהודים, אנשי הספר, שמקיימים קשרים עם קהילות יהודיות במחוזות אחרים, יודעים לתקשר ביותר משפה אחת.

כאשר מגיע שלטון זר, הפעם זה השלטון המוסלמי שחדר לחצי האי האיברי ב-711 לספירה , הוא נזקק לשירותי היהודים. הראשון שמסמל את הפריחה ביחסי מוסלמים ויהודים הוא חסדאי אבן שפרוט, איש המאה העשירית, ששימש בתפקידים בכירים אצל השליט עבד אל-רחמן השלישי בעיר קורדובה. הוא משמש תחילה כמתרגם, ובהמשך כיועץ, איש כספים ודיפלומט. כמו רבים אחריו, גם הוא היה איש רנסנס, עוד בטרם החלה תקופת

הרנסנס. הוא איש רב-תחומי שגם טיפח יהודים אחרים, שהמשיכו את דרכו.

רחובות רבים נותרו בקורדובה כפי שהיו. ובינותם מצוי גם "Casa de Sefarad" ("בית ספרד"). הייתי שם בשבוע שעבר אורח של החברה הגיאוגרפית וחברת אל על בסיור עיתונאים בספרד. המילה "ספרד" בספרדית מתייחסת ליהודים. בית ספרד הוא יוזמה של סבסטיאן דה אוברס. המקום נמצא במרחק של מטרים ספורים מפסלו של הרמב"ם, שעזב את העיר בגיל עשר.

בתפקידו הרשמי דה אוברס הוא ספרן של הפרלמנט באנדלוסיה. אלא שאת כל מרצו וכספו הוא מפנה לגילוי והצגת המורשת היהודית של ספרד בכלל ואנדלוסיה בפרט. הוא מחזיק ב"בית ספרד" אוסף אישי של אלפי ספרים בנושא המורשת היהודית. התרבות היהודית, מבחינתו, חורגת בהרבה מהעניין היהודי הצר או ההלכתי. בית ספרד הוא מקום אירוח למפעלי תרבות, למפגשים, לסטודנטים וגם, כמובן, לתיירות שורשים יהודית.

זו אחת מנקודות הציון במסלולי סיור שמארגנת החברה הגיאוגרפית לקבוצות הולכות ומתרבות של תלמידי תיכון. משהו בסגנון המסעות לפולין, אבל זו חוויה יהודית שונה לחלוטין. חוויה שנעלמה ופתאום מופיעה שוב. כאילו הייתה שם כל הזמן. כאילו חיכתה למישהו שישקה את הצמחים שהיה נדמה שכבר מאות שנים הם מונחים שם יבשים. והנה הם פורחים.

סבסטיאן דה אוברס הוא נוצרי. הוא מניח, מרגיש, שיש לו שורשים יהודיים. שאלת הזהות האישית שלו, איכשהו, כלל אינה עולה בשיחה. מה שברור הוא, שלאיש יש מנוע טורבו יהודי. המורשת היהודית של ספרד היא מפעל חייו. זה לא קשור לפוליטיקה, ולא לישראל או לסכסוך במזרח התיכון. זה קשור לתחושה שכבן המקום, המורשת הזאת שייכת לו ושלא ניתן להבין את ספרד הנוכחית ללא הבנת השורשים שלה ואת החוב שלה ליהודים שגורשו.

דה אוברס הוא אולי משוגע לדבר. אבל הוא אינו לבד. הטיפוח של רחובות הרובע היהודי אינו עניין תיירותי בלבד. נכון, פה ושם יש התנכלויות אנטישמיות מהסוג הידוע. אבל הן זניחות נוכח הרצון המשותף לסמן ולסמל את השורשים היהודיים. זו מעין גאוות יחידה. ולא רק אצל דה אוברס. עשרות ערים ברחבי ספרד כבר התחברו ל"תוכנית הרבעים" - הן מטפחות את הרבעים היהודיים, את בתי הכנסת, וכל ממצא היסטורי שקשור לעבר היהודי.

בח'ר (Bejar) או בז'אר או בהאר בנויה על רצועת הר. עיר בעלת טופוגרפיה ייחודית. זו העיר שממנה יצאו משפחות בז'רנו, בכר, בהר ועוד. אפילו פרופ' אלברט איינשטיין השתתף פעם במפגש שורשים של משפחות שמוצאן מהעיר, משום שאשתו השנייה היא בת לאחת המשפחות הללו. הסמל של המוזיאון היהודי בעיר הוא מפתח. על פי אותו עיקרון של המפתח שמצוי בכניסה לחלק ממחנות הפליטים הפלסטינים. סמל של עקירה וגירוש.

בשלבים המוקדמים זה היה סמל לחלום של שיבה. מתברר שיהודי העיר, עוד לפני הפלסטינים, לקחו איתם את המפתחות. שיבה אין ולא תהיה. גם יהודי אחד אין בעיר. אבל יש לה עבר יהודי ורובע יהודי ומוזיאון יהודי. לא זו בלבד שהם אינם מסתירים את העבר הזה, הם גאים בו. גם פקודת הגירוש, שהם אינם גאים בה, מוצבת בעיר. לאה נצר, לשעבר עובדת בכירה בבית התפוצות, שמובילה את חידוש ההיכרות עם תור הזהב, הקריאה את הפקודה וקולה נשבר. כאילו זה קרה אתמול. הדמעות חנקו אותה.

במרחק של רבע שעה נסיעה, במישור, שוכנת העיר הרבאס (Hervas). גם שם אין אף יהודי. אבל יש מורשת יהודית. את פנינו קיבלה להקה ספרדית, כלומר יהודית, ששרה בלדינו צלילים שמוכרים גם מישראל. לעיר הזו יש סיפור מיוחד. יהודי העיר גורשו, כמו כל יהודי ספרד, ב-1492 הם הגיעו לפורטוגל. שם, לאחר שנים אחדות, איש לא העמיד בפניהם בחירה בין גירוש להתנצרות. הייתה רק אופציה אחת: התנצרות בכפייה. אם כבר נוצרים, הם אמרו לעצמם, אז נחזור להרבאס. הם חזרו ורכשו בתים והקימו קהילה, וכמו רבים אחרים, גם הם נקראו "הנוצרים החדשים". הסיפור הרגיל. שמרו קצת על מנהגים, כמנהג האנוסים, אך עם הזמן הזיקה ליהדות הלכה ודעכה. גם שם השורשים התייבשו. כך, לפחות, היה נדמה.

בית הכנסת בקורדובה ספרד החברה הגיאוגרפית

חלוקות לא ברורות

"בגיל 13", מספר אחד מאנשי הלהקה, "הרגשתי משיכה בלתי מוסברת למוזיקה ספרדית. כלומר ללדינו. השורשים שהתייבשו החלו לחזור לחיים. ואז הלהקה קמה. לא משהו שאפשר להרוויח ממנו. זה בשביל הנשמה". מדי שנה הם מקיימים שם פסטיבל ייחודי, זכר לעבר היהודי או להיותם יהודים בעבר ("Conversos").

הרובע היהודי קם לתחייה. שלטים רבים כוללים מגן דוד. זה מה שמסמן אצלם את השורשים המוסתרים, שכבר אין צורך להסתיר. הם סוג של "יהודים חדשים". הם לא יגדירו את עצמם כיהודים. אבל הם כן מרגישים שהזהות שלהם היא ספרדית". כלומר, יהודית. אל נא נטעה. הם אינם חוזרים בתשובה. והזהות המתחדשת היא עניין מתפתח. לא ברור עדיין לאן זה הולך. אבל זה מרתק ומעניין.

מצד אמי ז"ל, אם תורשה לי גם נגיעה אישית, אני בן למשפחת "הלוי". זו משפחה שהגיעה לפני דורות אחדים מעיראק לתימן, ולפני כן, ככל הנראה, מטורקיה לעיראק. כלומר, משפחה ששייכת גם היא למגורשי ספרד. במהלך הביקור בספרד הגעתי לפסלו של שמואל הלוי בעיר טולדו. הבטתי בפסל, ובעיקר בפרופיל פניו של הלוי, והאסימון ירד. בני משפחת הלוי מפורסמים באפם הנשרי ההולך לפניהם. והנה, כאילו לא עברו אלף שנים. בטולדו מצאתי את המקור לאף של משפחת הלוי.

הדברים הללו כאן הם אפילו לא קצה המזלג. ביקור בספרד הוא גם ביקור בשבילי התודעה והמורשת והזהות. הביקור שם שובר כמה חלוקות ידועות. ראשית, אנחנו רגילים לחלק את יהודי העולם לספרדים ואשכנזים. חלוקה דיכוטומית משהו.

נדמה שסיור במחוזות ההיסטוריה מעמיד את הדברים באור קצת שונה. רבים מיהודי ספרד הגיעו אומנם לטורקיה ולצפון אפריקה. אבל לא רק. רבים מהם הגיעו גם לארצות המערב. לא רק להולנד אלא גם למזרח אירופה. בני משפחת שניאור, למשל, הם צאצאיו של אברהם סניור, שהפך לשניאור, או צאצאי משפחת הלוי, שהגיעו לארצות רבות, ובכללן גרמניה. או בני משפחת פרנקל, שמקורם מיהדות ספרד. ועוד ועוד.

ושנית, אנחנו רגילים לחלק את העולם ליהודים וללא-יהודים. מתברר שגם כאן זה לא ברור. יש יהודים מטעמי אמונה, יש יהודים מטעמים לאומיים, ויש יהודים חדשים", שם זמני, שהם יהודים מטעמי מורשת והיסטוריה וזיקה וערגה וזיכרונות עמומים. הם אינם קושרים את עצמם לגורל היהודי. הם תוצאה של הגורל היהודי.

הם הוכרחו לעזוב את היהדות, או עזבו מרצונם (בעניין הזה יש מחלוקת קשה בין חוקרים מהאקדמיה). אבל מאות שנים אחרי, צאצאיהם מגלים עניין בשורשים היהודיים. מדובר בזהות שהולכת ומתגבשת. כדאי להתרגל אליה.

אין שום דבר רע בסיורי תלמידים לפולין. אבל נדמה שסיורים מעניקים ניחוח נוסף. לא יהדות שדוכאה והושמדה אלא יהדות שזכתה לעבור גם פריחה רבתי, בעיקר בחסות האיסלאם. זהו מסע אל ההיסטוריה היהודית. מסע למחוזות של זהות יהודית שמחברת עבר מפואר עם הווה שמגשש באפילה.
ימים יגידו כיצד יתפתח הגישוש הזה. זו חוויה מרתקת לראות את ההווה הזה מחפש את דרכו.