מפת הדרכים של הרגש: מה קדם למה?
התהליכים הרגשיים הם אלה שיוצרים את אירועי החיים ולא להפך. הם הסיבה לכך שאנחנו מביאים אירועים לתוך החיים או מגיבים לדברים בדרך מאוד מסוימת, שתהיה שונה לחלוטין בזמנים אחרים. מיכל גזית חוזרת עם טור אישי חדש
אמה, שהיתה אצלי בסדנה באותו זמן שאלה אם אוכל באיזושהי דרך לעזור, לדבר אתה. הצצתי במפת הלידה של נורית ואמרתי שאשמח להיפגש. אני זהירה לרוב, וגם הפעם הייתי. לגרסתי, אם האדם בוחר להיעזר בטיפול תרופתי, זה הכיוון הנכון לו. ישנם מקרים שזה אכן הדבר היחיד שיעזור. ידעתי שנורית סירבה ומחפשת אחר תשובה אחרת, ונעניתי לניצוץ החיים, המאוד חלש שהיה בה בזמן הזה, אבל עדיין חיפש משהו אחר שיחבר אותה לשפיות.
היה מפגש מדהים, של כמה שעות. התאהבתי בה ברגע שהיא נכנסה אלי, לחדר העבודה וללב. פרח יפהפה, שאכן עברה תקופת חיים קשה ומבלבלת. בתוך המפגש סיפרתי לה מתוך המפה על תחושות ותהליכים שעברו עליה בשנתיים שחלפו, תהליך נפטוני עם הרבה מאוד זוויות, בשפה שלי. פירטתי את התחושות הכלליות, עליהן ידעתי עוד קודם, לניואנסים דקים יותר, אותם רק היא הכירה.
המפגש שלנו נפתח בהקלה עצומה שלה, שיש עוד מישהו בעולם שמבין, מכיר ויודע לתרגם למילים את מה שעובר עליה. חלק מהחוויות גם היא עצמה לא ידעה לבטא במלל, בליל רגשות שעברו בה, על אחרות, לא העזה לדבר, פוחדת שהסביבה תיצור סטיגמות לגביה, חוששת להדאיג.
בהמשך, פירטתי את המתנות הבסיסיות באישיות שלה, אותן כמעט שכחה בתוך הזמן הזה, ואת אלו שנולדו בה בשנתיים האחרונות, ובמצבה השפוף לא יכלה לראות אותן. תהליכים הם הזדמנות לעוד צמיחה בתוך החיים, ללמוד עוד על עצמנו ביחס לסביבה. זמן כזה הוא לעולם לא עונש או משהו שראוי לחכות שיעבור בכדי לחזור לחיים. כשמבינים מה הדברים באו ללמד אותנו, אפשר מיד ליצור שינויים ולחגוג את תהליך ההשתנות בתוך החיים.
שנים לפני כן, כשידעתי שמתקרב גם אלי תהליך כזה של "המסה" (תהליך נפטוני) בהקשר של חשיבה ותקשורת, הייתי מבוהלת מהמשמעות עבורי. אמרתי אז לאורנה, המורה שלי – "זה הכי נורא בשבילי, אני עיתונאית, אני חייבת חשיבה חדה וצלולה". והיא ענתה לי ברוב חוכמתה, "זה מה שעכשיו את חושבת שאת צריכה, בואי נראה לאן הדברים
המילים המרגיעות שלה אפשרו לי לזרום עם הדברים, מבינה שמשהו משתנה בדרך המחשבה, מתרכך, נפתח למקומות אחרים. בזמנים האלה עברתי באופן כמעט טבעי מעיתונות חוקרת, עובדתית ולוחמת, לצורת כתיבה אישית יותר ולעבודה במגזינים שעסקו יותר בדברים שברוח ובפסיכולוגיה.
זה גם הזמן בו התחלתי לעסוק בייעוצים והנחיה, נעזרת באינטואיציה שהתחדדה בזמן הזה, בהקשבה חדשה שצמחה בי, בדמיון וביצירתיות שנפתחה בעוצמות מרגשות. ללא ההנחיה וההכוונה המרגיעה שקיבלתי, יתכן שכמו נורית, גם אני הייתי עוברת את השנתיים האלו מבוהלת מכך שדרך המחשבה שלי משתנה, חרדה מכך ש"איבדתי את זה" וחסרת יכולת לנתב את השינוי המופלא הזה לנתיבים חדשים.
הדבר הבא במפגש עם נורית היה לראות ולהגדיר מתי התהליכים הנוכחיים מסתיימים ומתחילה תקופה אחרת, עם כל מה שהיא מביאה אתה. המידע הזה הוא בעל משמעות עצומה, והוא מרגיע ומאפשר לראות את הזמניות של הדברים. למי שלא מכיר את תהליכי המפה, נראה כאילו הדברים הופכים לחלק מהחיים ולעולם יהיו ככה. מי שעוברים תהליכים דומים לאלה של נורית בזמני חיים מאוחרים יותר, בטוחים שהזדקנו, שחוסר האנרגיה והבלבול הם מתוצאות הגיל.
כך, החרדות שממילא נוכחות בתהליך הזה, מתגברות ומשתקות. הם חשים שהחל תהליך בלתי הפיך, שרק יתדרדר מעכשיו ועד עולם. כשאני מסבירה שמדובר בפרק זמן של בין שנה וחצי לשנתיים, יש בכך משום הקלה עצומה, גם אם בתחילה זה נראה כמו נצח. כך אפשר לצמוח בתוך הזמן הזה, במקום לשקוע בפחד אימים שכאלה יהיו החיים מעכשיו.
כמה ימים אחר כך קיבלתי מנורית טלפון בו סיפרה שמאז הפגישה היא "עפה על החיים שלה" כדבריה. היא חזרה להיות אישה פעלתנית, מאושרת, שחוגגת את נעוריה. עברו מאז כמה שנים, היא עדיין מגיעה אלי מדי פעם, להתייעץ, לכוון, לדייק את הדברים. נשארנו חברות, אוהבות, ואני צופה בחיים המדהימים שלה: לומדת, עובדת, מחוזרת, חיה חברתית שבולעת את החיים בהמון תשוקה וחיוניות. אישה צעירה בשיא פריחתה.
אני תוהה עם עצמי, ולפעמים גם איתה, מה היה קורה אם בזמן ההוא, של שיא הייאוש, היא היתה נכנעת לאבחנה שמדובר במחלת נפש שתלווה אותה תמיד והברירה היחידה היא להישען על טיפול תרופתי תומך ולחיות את החיים בצל מעכשיו.
כמי שמתבוננת על הדברים גם מההיבט הפסיכו-אסטרולוגי, אני מאמינה שהתהליכים הרגשיים (ובשפה האסטרולוגית - טרנזיטים, מעברים) הם אלה שיוצרים את האירועים, ולא להפך. משמע, בכל תקופה יש שיעורים רגשיים שנמצאים שם בשבילנו. הם הסיבה לכך שאנחנו מביאים אירועים לתוך החיים, או מגיבים לדברים בדרך מאוד מסוימת, שתהיה שונה לחלוטין מהתגובה שלנו בזמנים אחרים.
פרידה רומנטית נחווית לעיתים כזמן שחרור, עם רצון למרוד בכל והמון תזזיתיות שיוצרת צורך לחגוג בלי סוף, לעיתים כמשבר שמכריח לעצור, לבחון דפוסי עבר ולאן פנינו מועדות, לעיתים כבלבול ששומט את הקרקע תחתנו, לעיתים כזמן שמפנה את כל האנרגיות לעשייה. זה לרוב לא תלוי באדם ממנו נפרדנו או אפילו באופי הפרידה אלא במקום הרגשי בו אנחנו נמצאים בחיים.
המשמעות היא שלא בשל כך שהעבודה תקועה עכשיו אני עצובה/לחוצה/מבוהלת/חסרת אונים/חסרת אנרגיות וכו, אלא שמתוך כל הרגשות האלה, העבודה תקועה. במילים אחרות, אנו נגיב באופן שונה לגמרי לאירועי חיים, גם משמעותיים ודרמטיים במיוחד, בהתאם למצב הרגשי שלנו באותו זמן.
לפני כמה שנים עברתי אירוע שמי שסביבי ציפו שיהיה טראומתי. זה לא היה המצב הרגשי שהייתי בו, לא היתה בי יכולת או צורך לעבד את הדברים. הייתי במקום אחר בתוך החיים. המשכתי את היום במסיבה ובכל התקופה שאחר כך דהרתי עם אירועים נהדרים שקרו. שנתיים אחר כך, בזמן שהגיעו מעברים שאני קוראת להם זמני מוות ולידה מחדש, נוצר מצב רגשי שהכריח אותי לעצור, להתבונן ולהתאבל על דברים שקרו שנתיים קודם ועל אחרים שעלו לזיכרון והתודעה מזמני חיים מוקדמים עוד יותר.
קשה לתפוס שהתהליך הרגשי קודם לאירועים, גם לאנשים שמבינים את השפה הזו. גם אני עצמי שוכחת, ומספרת לעצמי שבגלל דברים שקרו, אלו תחושותיי. חלק מהקושי נובע מהשיחה שלנו עם עצמנו ועם העולם. בכל דיאלוג עם אדם אחר בו אנחנו משתפים במה שעובר עלינו, יהיה טבעי ונגיש להביא את העובדות, משמע האירועים. אנשים יאמרו: נפרדתי/התפטרתי/פוטרתי/עברתי דירה/המצב הכספי מדרדר/מתכוננים לחתונה/התאהבתי/היה לי יום קשה/היה לי יום מדהים, ולכן אני מרגיש/ה ככה. לגרסתי כאמור, הדברים הפוכים. מתוך מה שקרה רגשית, הבאנו את האירועים האלה לתוך החיים.
סיפרתי לשרון, חבר וקולגה, על הדברים שאני כותבת והוא הביא דוגמה נפלאה מהחיים שלו; לפני כמה שנים היתה פריצה בביתו. הפורץ סימם אותו הגיע עד ממש סמוך למיטתו וגנב את התיק האישי שהיה מונח שם. כמעט שנתיים אחר כך, שרון סבל מחרדות קשות, מיגן את הבית בכל דרך אפשרית, לא יכול היה לישון, היה בבלבול, והתקשה לתפקד בתחומים רבים במציאות שלו. הפריצה היא זו שכביכול השפיעה על העבודה, על היחסים, על כל מה שקרה בזמן הזה.
רק כמה שנים מאוחר יותר הוא יכול היה לשחזר שכחודשיים לפני הפריצה החלו אצלו חרדות בלתי מוסברות. הוא יכול היה לראות איך הפחדים שנוצרו "מגנטו" אירוע אמיתי שכזה בתוך החיים. איך כל התהליכים הרגשיים שקרו אחרי הזמן הזה, הושלכו על אותו אירוע, ונראה היה כאילו קרו כתוצאה ממנו. בפועל, סדר הדברים היה כאמור הפוך.
לבלוג של מיכל גזית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם