ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

התייר הרוחני: ניצוצות של תודעה

בדיוק כמו שחנוכה הוא לא רק חג של חנוכיות, כך גם הדיוואלי, החג שבו ההודים משתוללים עם זיקוקי די-נור כאילו אין מחר, הוא לא רק חגיגה של אורות. רני פייפר על התופעה

מי מכם שיצא לו להסתובב בהודו במהלך חודש דצמבר בטוח מכיר את התופעה: בכל שנה בתקופה הזאת נצבעים שמי הודו באורות של אש, אדום, כתום וצהוב, כאילו מישהו שם למעלה לקח טריפ. מכל ולכל עבר נורים קפצונים ושאר יריות על ידי הודים מבסוטים במיוחד בכל הגילים, שנדמה שבמשך שנה שלמה רק מחכים שיתחיל כבר החג הזה שמעודד אותם להשתולל עם סוגים שונים של אש. קצת כמו יום העצמאות אצלנו, רק בלי הבמות והקצף, אבל עם כל שאר הבלגן ועוד בגרסה ההודית.

חג הדיוואלי נחגג בנובמבר-דצמבר (בתיאום עם לוח השנה ההינדי) יחד עם חג המולד וחנוכה, שלמרבית הפלא גם כן מקושרים עם אור, הדר, אמת וצדק. ההינדים מקשרים את האש והאור להסרת הבורות (אווידיה) ואילו האש (אראטי) היא חסד האלוהות (פראסד) ואחת משש עשרה ההקדשות לטקס הפולחן ההינדי (פוג'ה).

חג הדיוואלי מושך אותנו עם אורותיו הרבים שנדלקים מדי שנה כמעט בכל בית בהודו. חג האורות הזה נחגג כבר אלפי שנים לציון חזרתו המהוללת של רמה מהגלות ביער. ביום זה הדליקו כל תושבי איודיה אורות ואש ובירכו את רמה בשובו אל עירם ועירו שלו.

הראמאינה מתארת את גלותו של רמה ואת התככים בחצר המלכות של איודיה (בעיקר בעקבות מעשיה של קאיקיי) כסיבה המהותית להפיכתה של איודיה לעיר רפאים. תושביה של איודיה הוכו בצער עמוק וצללו לתהומות הנשייה מפאת הפירוד הארוך מרמה למשך ארבע עשרה שנה.

מאחורי החג היפה והאסטטי הזה עומד רעיון סמלי ורוחני יפה עוד יותר; איודיה מומשלת אל הלב שלנו ואילו רמה הוא האובייקט העליון, או אם תרצו, המושא האלוהי של הדבקות והאהבה בלב.
אהבה אלוהית ודבקות הם מושגים

שקצת רחוקים מאתנו מפני שגם אנחנו הגלינו את רמה מליבנו. כתוצאה מהמאיה והעולם החומרי שבה, נטש רמה לבבות רבים, לבבות שנטו להיות לבבות רפאים, מאוכלסים בחרדה, פחד, קנאה, דיכאון, דעות קדומות, שנאה, ריקנות ואובדן.

לעומת זאת, ישנו הבדל אחד בינינו לבין תושביה של איודיה; תושבי איודיה ידעו בבירור שהצער והאבל מגיעים כתוצאה מפרידתם מרמה ואילו אנו כיום נשארים עיוורים ושבורי כלים בפני זיהויה של אהבה אלוהית מתוקה ונצחית ובדרך כלל נוטים לפצות את עצמנו ברדיפה מואצת אחרי עושר, כוח, סטטוס, תהילה והנאה, ובעצם מחביאים ואקום אקזיסטנציאלי משווע.

הרדיפה הזו היא כמובן האשליה והמסך של המאיה שבאה להציע תחליף זול, מתעתע ורגעי שמשאיר אותנו שוב ושוב מאוכזבים ובלתי מסופקים.

בדיוק כמו שחנוכה על משמעותו הסמלית הוא לא רק חג של חנוכיות, כך הדיוואלי הוא לא רק חג של אורות. אז איך בעצם אנחנו יכולים להכניס את רמה אל ליבנו ולחוות דיוואלי באמת?

בראמאינה נותן רמה תשובות שונות לשאלות על הקיום, הייעוד ומטרתנו בחיים אלה. רמה מסביר לנו שכולנו יצורים שמימיים ונצחיים ששייכים לממלכה האלוהית שבה האלוהים הוא המלך של ליבנו שלנו, לב שתמיד שמח כל עוד האלוהים יושב על כס מלכותו.

כאשר אנו מרחיקים את אלוהים מליבנו אנו עוקרים את עצמנו מאהבה אלמותית ונכנסים לעולם המאיה שבו אנו מזהים את עצמנו עם גופים גסים שמלווים בשכחה רוחנית שרק גורמת לצער ואכזבה.

למרות שהגלינו את האלוהים מליבנו ושכחנו אותו, הוא לעולם אינו שוכח ובעצם אינו נוטש אף פעם.
הוא רק מסתתר מעינינו הגסות וראייתנו המוגבלת, אך הוא תמיד מלווה אותנו בכל הרפתקאותינו וביש מזלנו בעולם הזה ורק משתוקק ומחכה ששוב נזמין אותו אל ליבנו עם קצת בהקטי (דבקות שמתבטאת בקריאה בכתבי הקודש, ג'אפה מנטרה, תפילה ושירה) ונחייה מחדש את האהבה שבתוכנו שתאפשר צמיחה רוחנית.

אז בכל פעם שאנו מדליקים אור (וחנוכה כפי שניתן להבין הוא לא יוצא מהכלל) בואו ניזכר להאיר את ליבנו באור טהור של ידע וחוכמה אלוהית. זה יאפשר לנו לחיות את החיים במלואם תוך כדי שלווה ושבעות רצון מוארים באור אלוהי ונצחי. הדיוואלי רק מזכיר לנו את המודעות הטהורה ששוכנת בכל אחד ואחת מאתנו. המודעות הזו רק נשכחה לה שם איפשהו בלב.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...