רוחנו אקטואליה: המחיקה הגדולה
המאבק נגד כריית הדיונה בחולות סמר, הפיטורים של קרן נויבך, הבלגן בערוץ עשר ועוד אפליה של המין הנשי מטעם המגזר החרדי. שחר שילוח עם אירועי השבוע. רוחנו-אקטואליה
כך אמרה מיטשל:
"הם כיסו באספלט את גן עדן והקימו מגרש חנייה, עם מלון ורוד, בוטיק ומועדון ריקודים. זה לא נראה כאילו תמיד אתם לא מבינים מה יש לכם עד שהוא נעלם? הם כיסו באספלט את גן עדן והקימו מגרש חנייה.
הם לקחו את כל העצים ושמו אותם במוזיאון, וגבו מהאנשים דולר וחצי רק בשביל לראות אותם. זה לא נראה כאילו תמיד אתם לא מבינים מה יש לכם עד שהוא נעלם? הם כיסו באספלט את גן עדן והקימו מגרש חנייה.
היי, חקלאי, חקלאי, עזוב את הדי.די.טי עכשיו. תן לי כתמים על התפוחים ותשאיר לי את הדבורים והפרפרים, בבקשה! זה לא נראה כאילו תמיד אתם לא מבינים מה יש לכם עד שהוא נעלם? הם כיסו באספלט את גן עדן והקימו מגרש חנייה.
מאוחר אתמול בלילה שמעתי את דלת הרשת שלי נטרקת, ומונית צהובה גדולה לקחה משם את הזקן שלי. זה לא נראה כאילו תמיד אתם לא מבינים מה יש לכם עד שהוא נעלם? הם כיסו באספלט את גן עדן והקימו מגרש חנייה".
כנגד החולות, כנגד היצר
הדבר הברור מכל שהמונית הגדולה והצהובה ניסתה לקחת מאיתנו בזמן האחרון הוא הדיונה האחרונה בחולות סמר. אנשי מטה המאבק נגד כריית החולות מהדיונה התייצבו גם השבוע בשטחה של פנינת הטבע המאוימת בערבה כדי לוודא שהקבלן לא ממשיך לכרות משם חול למרות שהושגה הקפאה של שבוע בעבודות.
לא ברור האם המאבק יישא פרי. השר להגנת הסביבה ארדן אמנם הציב את עצמו לצד ארגוני הסביבה והתערב לטובת עצירת העבודות, אבל פרקליטות המדינה דווקא מצדיקה את הכרייה. עכשיו, אתם יודעים איך זה להילחם בבולדוזרים.
לכאורה, רק דיונה. כמה זוחלים, חרקים ואורגניזמים אחרים נטולי השפעה על הבורסה ייעלמו מנוף הארץ ואולי גם מהעולם. לא סיפור גדול.
לכאורה רק דיונה. חולות סמר הצילום באדיבות יניב גולן
מחיקה מספר 2 שייכת לעמותת אדי המעודדת תרומת אברים להשתלה. בלחץ החרדים, או סתם מתוך חשש הקבע מפניהם, הוסרו תמונות הנשים מהקמפיין שמעודד חתימה על כרטיס אדי בירושלים. מסתבר שלפי ההיגיון ההלכתי האישה היא יצור רב-ערוותי. לא רק ערווה באישה ערווה, לא רק קול באישה ערווה – גם הכליות, הכבד, הלב והקרניות שלנו הן ערוות, ואיזה חובש שטריימל יעז להופיע בבית הכנסת לאחר שבצד שמאל של חזהו תושתל ערוות אישה פועמת?
מאידך, ייתכן שלקבל איבר מאישה זה בסדר, כל עוד לא חושפים בפרהסיה את הפרצוף הערוותי שלה. פניהן של נשים, נערות וילדות
מצונזרים באופן קבוע משלטי חוצות וממודעות פרסומת בבירה. מחיקות הפנים מצטרפות לשלל ההפרדות שמנסות להעלים את הנשים מהעין.
ככה זה. מראה של אישה, אפילו לבושה, אפילו ממרחק של כמה מטרים, עלול לעורר את היצר. אחח, אילו רק היו מבטלים את ההלכה ההיא שאוסרת על גברים לעשות כמעשה ער ואונן, היו נחסכים מאתנו ומהם איסורים רבים כל כך. אבל כרגע זהו המצב ולכן נשים אינן רצויות במרחב הציבורי.
לכאורה, רק קמפיין. בסך הכול מדובר במטרה בעלת חשיבות עליונה, תרומת אברים, מה זה לעומת הסרת כמה נשים ממודעה המעודדת ערבות הדדית.
הפיטורים והנמשל הרוחני
מחיקה מספר 3 נעשית בחסות פטרוני כלי התקשורת. קרן נויבך, עיתונאית ביקורתית ובועטת, פוטרה מהגשת "מבט שני" בערוץ הראשון. מירית הושמנד, עורכת תוכנית הרדיו "סדר יום", שגם אותה מגישה נויבך, זומנה לשימוע לקראת פיטורים.
נויבך, האישה והפה שמרגליותיו לא חביבות על השלטון איור: מושיק לין
הטיעון בערוץ הראשון הוא שנויבך לא עוברת מסך. כנראה זה לא אותו מסך שאותו עוברת די בקלות הקרחת של ויצטום. נויבך לא מועלמת בגלל שהיא אישה אלא בגלל שהיא אישה עם פה שאומר מה שהראש חושב והראש הזה – איך לומר? – לא תמיד מתמוגג ממה שהשלטון עושה. ההוכחה: חרב הפיטורים מתנוססת גם מעל ראשו של רביב דרוקר ושניים מעמיתיו. גם דרוקר הוא עיתונאי שלא ממהר להתחנף לראשי ממשלה, שרים ושליטים אחרים.
השבוע בכירים בערוץ 10 סיפרו לקולגות משרידי העיתונות שנרמז להם מלשכת ראש הממשלה, כי "פיטורי דרוקר, קרא ופרי יסייעו להצלת ערוץ 10". בלשכה הכחישו. לזה קדמה כזכור פרשת ההתנצלות הכפויה – הערוץ אולץ להתנצל על כתבת תחקיר שלא החמיאה לטייקון שלדון אדלסון. זו היתה התנצלות מוכתבת שכמוה טרם נראו על מסכנו וקל היה להבחין בבריונות שעומדת מאחוריה.
דרוקר. עוד אחד שלא שש להתחנף למי שצריך בייגל
לכאורה, סתם התנצלות, רק מילים. אולי לא כל כך כנות, אולי כאלה שנכפו על עיתונאים וצופים, אבל הן שום דבר לעומת כמות הכתבות והראיונות שמוגשים לנו מדי יום.
ומהו הנמשל הרוחני של סיפורי המחיקות האלה? הרי רק בשבוע שעבר ראש הממשלה שלנו, מר ב. נתניהו, ישב כאן מול מורה כתום גלימה, בסצנה דמיונית אך לא בלתי אפשרית, ולמד שה"אני" לא נמצא בשום מקום שניתן לשים עליו את האצבע. אני נשאר אני גם אם כורתים לו את היד וגם אם כורים לו את הדיונה, פשוט מפני שאין אני. מדובר באשליה. הדבר הזה שמכונה "אני" או "ישראל" הוא רצף של תופעות חולפות, משהו שמשתנה כל הזמן.
אולי באמת אין מה להתרגש מהכרסום בדמוקרטיה, מהדרת נשים, מפגיעה בטבע. הרי ממילא הכול משתנה כל הזמן. עכשיו יום באסל, אבל מי אמר שמחר לא יהיה יום אסאל? אז זהו, שדווקא יש ממה להתרגש. גם להשתנות המתמדת יש כיוון ואנחנו בדרך כלל רוצים שהוא יהיה חיובי. זאת הסיבה שאנשים לומדים, מודטים, אוכלים בריא, מחליפים דאודורנט. נכון, אין אני. זה לא אומר שאין שום דבר.
ברגע זה האין-אני המתפתח שלי מחזיק בידיו כרטיס אדי שנשלף מארנקו ומתלבט אם לקחת טוש בלתי מחיק ולכתוב על ציפוי הפלסטיק "נא לתרום את האברים לנשים בלבד". הוא בטח לא יעשה את זה בסופו של דבר, אבל האפשרות היא בהחלט חומר טוב למחשבה חולפת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם