כתוב בעור: מתחת לשריון אבירים כלום לא כואב

צריך הרבה אומץ, ביטחון ואמון כדי לבחור לרקוד ערומים בשדות. רק כך מגלים שהאויבים הכי מפחידים הם אלה שבתוכנו. מיכל גזית כותבת מניסיון על התהליך להשלת השריון

מיכל גזית | 28/11/2011 10:48

תגיות: תודעה, רוח, מודעות, מיכל גזית, צמיחה רוחנית, פחדים הגנות

ערוץ הניו אייג' מכבה את השאלטר - למאמר

ככל שאני בוחרת להרגיש, להיחשף עם כל מי שאני, לחשוף את מה שבי, אני הופכת פגיעה יותר. יש ימים בהם אני שואלת אם התהליך הזה, של השלת הגנות, שווה בכלל. הכל נחווה ביתר עוצמה, גם הרגשות שכיף להרגיש, אבל גם אלה הכואבים. ובכל זאת, המאזניים ששוקלים את אלה מול אלה נוטים תמיד לכיוון הבחירה להרגיש. זו בחירה בחיים עצמם, עם כל הצבעוניות והגוונים שבהם.

אני זוכרת מצוין את הזמנים בהם הייתי בלתי פגיעה. כלום לא יכול היה לחדור אלי, איש לא יכול היה עלי. הייתי בלתי מנוצחת, מאחורי שריון אבירים עבה, מתבוננת על העולם מבחוץ. לא ממש הרגשתי, והיה לי מצוין כך.

בימים ההם כלום לא יכול היה לחדור אלי, איש לא היה יכול עלי ארכיון

הבטתי בעולם דרך חרכי העיניים של השריון. האנשים, שראו רק את העיניים, אמרו שהן מפחידות. חשבתי אז שטוב שיחששו. כך אני רואה אותם, דרך עיני הלייזר שלי, והם לא רואים דבר ממני. הרגשתי בעמדת כוח, כמה צעדים לפני היריב, שלא מעז להתקרב עד כדי לחשוף את מה שמתחת לשריון. הם נשארים בחוסר האונים של חוסר הידיעה. מייצרים לעצמם פנטזיה, שהיא לגמרי הסיפור שלהם, על מה מסתתר שם. מאותגרים לגלות, ולא יכולים.

רק אני ידעתי עד כמה העור שלי דק, רך, חדיר. וכשהוא חשוף, הוא מתמזג עם האחר, הופך לחלק ממנו, בלי גבולות, ואז נהיה קצת תלוי בו, זקוק. הלא מודע הבין שההתמזגות מפגישה עם פחדים עמוקים, כאלה שלא רציתי להכיר בקיומם. אז נשארתי עם השריון, ביום ובלילה. מוגנת, בטוחה, מנצחת, כובשת כל אתגר.

ואז, צמחתי, גדלתי, והשריון החל להיות צפוף. וברגעי הפוגה אינטימיים, כשהייתי בטוחה שאין סכנת קרב, נחלצתי ממנו, מאווררת את העור, סופגת את האור. והיו שם ידיים, שנגעו בי בעור, ואחר כך בבטן. זה היה נעים.

פילטר דו כיווני

בהדרגה, מבלי שבכלל הבחנתי שזה קורה, הפסקתי לחפש את שדות הקרב ואת הכיבושים. תרתי אחר
אזורים הרמוניים, בעיקר כאלה שיש בהם מים, שחודרים לתוכי, ממיסים אותי, הופכים לחלק ממני. שם יכולתי להיות, ככה פשוט, כמו שאני, חשופה, מבלי להגן על הבטן הרכה. ובאחד השדות האלה, הרגשתי כל כך נוח במערומים, שהחבאתי את השריון מאחורי אחד הסלעים. יודעת שאם יום אחד אזדקק לו, אחזור לשם, אמצא אותו.

מאז הסתובבתי בחולצות בטן חשופות, מאפשרת למה שמגיע לגעת בכל פעם קצת יותר, לחדור לתוכי, דרך העור החשוף. הכל עוצמתי

יותר כך, האהבה, ההתרגשות, השמחה, החמלה, הרכות, וגם העצב, הכאב, הפגיעות. הזרימה הזו, לכל הכיוונים, מאפשרת לרוב הדברים להיכנס פנימה, מאוד מהר, אבל באותה מהירות גם לצאת, להשתחרר. אין שריון שמעכב את הדרך החוצה.

השלת ההגנות נוכחת גם ביצירה שלי, בכל התחומים. כשכתבתי מאחורי שריון, כתבתי על מי שבחוץ, כתבות דיווח אובייקטיביות, חלקן מלחמתיות, ובכל מקרה, מנותקות ממני, שכליות. בתהליך הדרגתי של היחשפות למדתי לכתוב את עצמי לדעת, בכתיבה שהפכה קלה וזורמת הרבה יותר, כי היא לגמרי ממני.

מתוך אינסטינקט הישרדותי אני יודעת לזהות את הסכין כשהיא מאיימת על אזורים רגישים בי Laura Billings , cc-by

יש לי אצבע קלה על המקלדת, וכל כתבה, פוסט, מייל, כיתוב אישי, מביא הכל: רצונות, תשוקות, הצלחות, כישלונות, פחדים. ויש שם קוראים, לעיתים אנונימיים, לעיתים קרובים ומוכרים, שמכירים את החלומות שלי, כמו גם את השדים הכי מביכים. וגם הם יכולים לפגוע, אם יבחרו, כי הכל חשוף וידוע.

יש המון חיות ביכולת להרגיש הכל, אבל גם פגיעות של הזדקקות, ומציאות, שמוכיחה מידי פעם שאכן היתה סיבה טובה לעטות את השריון. יש סכינים שעלולות לחדור לתוכי, אולי מתוך כוונה רעה, אולי כי סתם, עברתי במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, ואולי, כי יש בי מקומות שעדיין זקוקים לשריטת הסכין, בכדי להצמיח עור חדש, בריא יותר.

ומתוך אינסטינקט הישרדותי, שזיכרונות ימי הכיבוש עוד חיים בו, אני יודעת לזהות את הסכין כשהיא מאיימת על אזורים רגישים בי, כאלה שעוד לא הבשילו, לאור החדש. מזהה סכנה, בחושים חדים, של לוחמת. ואז, פועלת באחד משני הדפוסים הבסיסים: נמנעת, משמע מנסה להימלט מאזור הסכנה, גם אם המחיר הוא שלא להגיד את האמת שלי, שלא להביא את עצמי. או תוקפת בחזרה.

וללא שריון, עירומה לחלוטין, אין לי סיכוי לנצח בקרבות. הדברים כבר חדרו לבטן הרכה, וכשאני פצועה, מדממת, ובלתי מיומנת בקרבות, אין לי סיכוי.

וכך, מוצאת את עצמי לפעמים מאשימה אחרים, שפגעו, במקומות שהיו חשופים, בלתי מוגנים בפניהם. חשבתי שאני נכנסת לשדות בהם האמנה היא שמשאירים את כלי הנשק והשריון מאחור. זרמנו ביחד, בתוך המים, מתערבבים בהם, מתערבבים בינינו, ופתאום מצאתי את עצמי עירומה שם לבד, ובזמנים שלא הבחנתי הם הניחו על עצמם שוב את ההגנות ושלפו כלי מלחמה.

ואולי לא שמתי לב, והם לא זנחו אותם מעולם, רק הבטיחו שכך הוא, בכדי שאניח את שלי. "הבטחתם לי אהבה, הבטחתם לי שלום, לכן הגעתי נטולת הגנות", אני טוענת, בקורבנות של מי שחשה במשחק לא הגון, עירומה מול קהל לבוש.

נותנת להגנות לנוח

והשלב שלאחר הקורבנות, זה שמכריח לקיחת אחריות מתוך התבוננות, מעמת עם ההבנה שמה שעלה הם הפחדים הכי עמוקים: תחושות של קנאה, רכושנות, פחד מנטישה. הם נדחסו היטב בתוך שריון המנצחת, עד שגם אני לא ידעתי על קיומם. לא הייתי תלויה בכלום, ובאף אחד. כך לא היה בי כל פחד שיינטשו, שיבגדו, שיפגעו. המפגש הבלתי מוגן עם האחר, כשאני רוקדת עירומה, חושף את כל היופי, אבל גם כל השדים קופצים, והם מפחידים, כל כך מפחידים.

זמני התסכול הללו הם הזדמנות נהדרת לבחון שוב את תוואי הדרך. חוזרת לסלע הקר, שתחתיו הנחתי את השריון וציוד המלחמה, יודעת שאירועי החיים מבקשים לבדוק שוב עד כמה אני דבקה במסלול. הטלת ספק היא אפשרות נהדרת בכדי ליצור שוב ודאות.

ונזכרת שוב שבחרתי נתיבים שמאפשרים להביא את המקסימום ממי שאני, בכדי להרגיש, בכדי לחיות את החיים במלואם. מי שסביבי לא אמורים להתחשב או לגונן עלי. עשיתי זאת בשבילי, אכן גם בשביל החיבור איתם, אבל לא למענם או כתנאי שינהגו כך גם הם. אחרים ימשיכו מן הסתם לפעול מתוך הכלים וההגנות שלהם. ואם אפגע מכך הרי זה רק סימן לכך שאלה אינם השדות הנכונים לי, או לחילופין, שיש לי בהם עוד מה ללמוד, וזה רק שלי.

בחירה מחודשת בנתיבים המעצימים בשבילי בוחנת את כל הדרכים שצעדתי בהן ומאפשרת ליצור את השילובים, מתוך הידע שנצבר. שנים בחרתי בנתיב השליטה המוחלט, זה של הלוחמת, כי לא ידעתי אחרת. אחר כך בחרתי בנתיב ההתמסרות, כדרך חדשה, שבדקתי את מסלוליה, והתמסרתי אליה לחלוטין.

אולי הדרך המושלמת היא כזו שמשלבת בין האפשרויות וצועדת בכל המנעד שבין שליטה והתמסרות, מתוך הקשבה ובחירה. ואם צריך, אלבש גם לפעמים שריון גמיש, כזה שאפשר לפשוט לפי הצורך. השריון הוא לא ברירת המחדל יותר, גם לא העירום. הכוח האמיתי הוא ביכולת לבחור מתי להיות איך ומה.

סדנת 'דרך האמן' בהנחיית מיכל גזית תיפתח ב-6 בדצמבר בתל אביב. פרטים נוספים כאן