שמי טוסקנה: ביקרנו במסעדת בליני
עם ותק של 17 שנה "בליני" שבנוה צדק שומרת על רמה כמעט אחידה ומציעה חוויה נעימה למשתמש
17 שנה זה המון זמן. כמה זמן? בערך עידן: האינטרנט היה בחיתולים, בסלולרי לא היה סנייק, מל גיבסון לא היה אנטישמי וקיבל אוסקר על ”לב אמיץ“ ומקדונלדס רק הגיעה לקניון איילון. מסעדת בליני הטוסקנית קיימת כבר 17 שנה, וכשמדובר בענף המסעדנות מדובר בתקופה שהיא לא פחות מנצח. העולם הקולינרי האכזרי מתאפיין בתחלופה גבוהה, וגם במטבחים המוכרים והפופולרים ביותר ברור כי ההצלחה של היום לא מבטיחה דבר לגבי המחר.
הגענו למסעדה הנמצאת בטבורו של מרכז סוזן דלל בשבת בערב. המקום מחולק לשניים: חלל חיצוני מלא צמחיה ירוקה, וחלל פנימי גדול יותר המתהדר בתקרות גבוהות, בר פינתי ומטבח שקוף, שוודאי נחשב לחידוש מהפכני בתחילת שנות ה-90.
בחרנו להתיישב בפנים, בצמוד לאח גדולה. הגלגלים במוחה של מעצבת הפנים שהתלוותה לארוחה החלו לעבוד בשניה בה נכנסנו: מה ”טוסקני“ כאן, ומה לא. לחיוב ציינה את האח, את הבר הבנוי עץ מלא וכבד ואת המטבח שהוסיפו לאווירה, ומנגד ציינה כי לדעתה ניתן היה לשפר את מראה התקרה האקוסטית שהותקנה במקום לפני מספר חודשים.
למנה ראשונה בחרנו בקרפצ‘יו בקר, שמוגש עם פרמזן, שמן זית ולימון שמחליף את הבלסמי הסטנדרטי (52 שקל), ומנה מהעיקריות - ריזוטו אנטריקוט המכיל נתחי אנטריקוט ופטריות ברוטב כבד ושמנת (54 שקל). את החלנו לדגום וללגום את יין הבית: אדום, פרימיטיבו (זינפאנדל) איטלקי, המוגש על פי המסורת במקום בבקבוק ללא תווית, ונשתה בכוסות פשוטות (89 שקל).
ההחלטה לקחת עיקרית כראשונה, שהתקבלה בעקבות המלצה חמה מהמלצר, התגלתה כהחלטה הנכונה של הערב. הריזוטו עשיר בנתחי אנטריקוט ובפטריות, מתובל נהדר, ורוטב השמנת מצומצם בדיוק במידה. הקרפצ‘יו לא אכזב וטריות חומרי הגלם ניכרה בקלות, אך ניתן היה להסתדר עם מעט פחות שמן. גם עם הפרמיטיבו החזק והכהה הסתדרנו מצוין והבקבוק נגמע עד סופו בטרם נסתיים הביקור.
עברנו לעיקריות, ובחרנו בסלטימבוקה - אסקלופ עגל מגולגל עם פרוסות פרושוטו וגבינת מוצרלה ברוטב גראפה, חומץ בלסמי ודבש (114 שקל), ולינגוויני שרימפס ברוטב עגבניות פיקנטי (84 שקל).
המנות יצאו בזריזות. אסתטיות הסלטימבוקה לא השאירה מקום לתהיות והתחלנו בה. למנה מגוון גרסאות ורטבים, ובבליני בחרו להגיש אותה ברוטב כהה, סמיך ובעיקר - מתוק. הרוטב מצוין בעיניי, אך אלו שאינם מחסידים המנות הממותקות מומלץ שיתרחקו מהמנה. נתחי הבשר והגבינה המגולגלים מתאימים והמנה כולה מושקעת, אך כבדה, ולאחר שלוש חתיכות מתחילה הכבדות לחלחל. גם המחיר לא נמוך במיוחד, כך שרצוי לחלוק אותה.
מנגד, הלינגוויני הפך למפלט מהכבדות. הרוטב קליל יותר, הפסטה עשויה נכון וההתעסקות עם השרימפס אפשרה הפסקה בין חתיכות הסלטימבוקה. המעצבת שלצידי טענה כי השרימפס מעט עשויים מדי לטעמה, אך ככלל המנה מוצלחת ומוצאת חן בעיניה.
היין נגמר והמשכנו הלאה, לסמבוקה: האניס מוגש בבליני עם תמצית קפה ו-3 פולים שמקורם במסורת אירוח טוסקנית, ולמרות סלידה מאוזו, עארק ושאר וריאציות האניס, הדג'סטיף היה טעים למדי.
לקינוח נבחר טירמיסו, המוגש במאג גדול ומהווה חלק מהמסורת במקום, שהיה סביר (גם במחיר - 29 שקל), אך פחות מרשים משאר הארוחה.
כמו מרכז סוזן דלל, ולמעשה כמו נווה צדק כולה, בליני רלוונטית גם בסוף 2011. חומרי הגלם טעימים, העיצוב נעים בסך הכל והלקוח מקבל חוויה נעימה וידידותית. החשבון לא זול, 496 שקל לארוחה מלאה כולל יין, אך גם לא יקר, והרוב המוחלט של המנות בהחלט שווה את ההשקעה. נחמד ומוצלח.
בליני, מרכז סוזן דלל, נוה צדק, תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם