חו"ל מעבר לפינה: חופשה בנצרת
נוף גלילי, אווירה של חו"ל, מסעדות מצוינות המגישות אוכל מעולה ומלון בוטיק חדש במחיר הגיוני. ביקור מלא חוויות בעיר נצרת
בכל פעם מגיע הרגע הזה מחדש שבו אני מבטיחה לעצמי שאסע לחופשה ביעד אחר בעולם: בשנה שעברה התכוונתי לטוס לרומא, לפני שנתיים למקסיקו, והשנה חשבתי שאולי אבקר סוף סוף בתאילנד. גם השנה, פרט שולי, קטנטן ולא ממש חשוב שנקרא חשבון הבנק שלי, מנע מבעדי את החופשה הנוצצת. שוב נשארתי בארץ ושוב פניתי לדילמה: צפונה או דרומה.
אילת? מיציתי. מצפה רמון? כבר הייתי. ירושלים? עזבו אותי מהדרת נשים. מודה, אני משתעממת די בקלות. במדינה קטנה כמו ישראל, שבה "הסחנה" הוא ה-אתר למטיילים וים המלח שמרוב התפעלות כבר איבד את הפלא – אפשר להבין את הצ'יעמום.
ובכל זאת, ולמרות הקיטורים, החלטתי לפנק את עצמי ב"טיול חו"לי" בגבולות גזרת הארץ ובגזרת הכיס כמובן, ואין משהו שנותן הרגשה כזו כמו חג המולד. החלטתי לספוג את מלוא האווירה החגיגית בעיר נצרת. למרות שמעולם לא ביקרתי בעיר, זיהיתי את הנוסחה עץ עמוס בקישוטים חמודים+ כנאפה + נזירה על אופניים ככיף אמיתי. ארזתי מצלמה, כובע סנטה מפורים ואפס ציפיות על כל צרה שלא תבוא.
נצרת, הממוקמת בגליל התחתון, היא אחד המקומות החשובים ביותר לצליינים בעולם ומהווה סמל לדו קיום בין שלוש הדתות. העיר מונה כ-70 אלף תושבים כאשר כיום למעלה מ- 70% מהם הם מוסלמים. לפי דברי המקומיים, למרות חשיבותה ההיסטורית, כמעט ולא מתבצעות חפירות ארכיאולוגיות בעיר על ידי הממשלה אלא בעיקר ביוזמה פרטית, מה שמשאיר הרבה מיסתורין וויכוחים בין הדתות השונות בעניין הגרסאות בנושא העיר הקדומה.
הגענו לעיר ביום שישי בשעת צהריים מוקדמת. מכביש 65 נכנסנו היישר אל ציר העיר הפקוקה, עמוסה באנשים ובריחות מעורבים: אופנת "גזוז", בחורות בג'ינס צמוד ושיער מפונפן, נשים ברעלות ו"צ'יקרס", הגרסה הנצרתית ל"קאנטקי פרייד צ'יקן". הייתי קצת המומה בהתחלה, אבל בשנייה שהגענו ל"וילה נצרת" הכל הפך רגוע בהרבה.
אמיר, בעל המקום, בירך אותנו לשלום מתחת לעץ הכריסמס המרשים בלובי והוביל אותנו אל החדר שאת מספרו עיטר פפיון אדום ואלגנטי, מהדברים הקטנים שעושים אותי מאושרת.
המלון, שמכיל 18 חדרים, הוא התשובה למי שכבר עייף מאכסניות או צימרים למיניהם, ומלון גדול מרגיש לו ממוסחר מדי. השילוב בין פשטות,
כילדה, זכורים לי היטב ביקורים במסעדות אותנטיות ביפו בהם נהגו להגיש סלטים כיד המלך – מסורת יפה של אירוח שמסיבות לא ברורות קצת נעלמה עם השנים (לפחות במרכז). כאן בדיאנא לא חסכו מאיתנו כלום, החל מהשירות האדיב ועד לפלטת הבשרים העסיסית.
עמוסים ושמנמנים חזרנו ל"וילה נצרת" למנוחת שישי בצהריים (יש מנהגים שלא מדלגים עליהם), והתעוררנו היישר אל ארוחת הערב שנקבעה לנו מבעוד מועד במסעדת סודפה, הממוקמת כמו רוב המקומות המעניינים בעיר ממש ליד בית המלון שלנו, באזור כיכר המעין.
אי אפשר שלא להתפעל מחלל הפנימי של המסעדה. מתוך פתח צר נכנסים למבנה אבן ענק, ככל הנראה מהמאה- ה-19, עם תקרה גבוהה, חלונות מעוגלים וקימורים מרשימים. את קולות המואזין של העיר בבוקר, החליפה מוזיקה של אדית פיאף ואת הנשים שעוטות רעלה החליפו זוגות צעירים, על הקירות הוצגו ציורים של אמנות מודרנית.
גם התפריט כמו המסעדה, הוא שילוב של מזרח ומערב ומציע מגוון מנות, מחציל ממולא בבשר, דרך פסטות שונות ועד לפילה בקר. הזמנו את מנת הקרפצ'יו, שהיתה חביבה למדי ולמנות עיקריות סטייק פילה ועוף בלימון שהיו טעימות מאוד. לקינוח הזמנו גלידת וניל עם תמרים ושערות חלבה שהיה תענוג לחיך.
למחרת קמנו היישר לארוחת הבוקר הקונטיננטלית של המלון. באמת, מזמן לא אכלנו. הארוחה היתה מורכבת משלל ירקות טריים, גבינות ונקניקים, לחמניות, פיתות וחביתות. למי שמצפה לארוחה בסגנון מלון פאר באילת עלול להתאכזב, אך מבחינתנו זו היתה ארוחת מילוי מצברים עד למסעדה הבאה (נו מה).
בתשע בבוקר, השעה בה העיר מתחילה להתעורר, פגשנו את חליל חדאד, מדריך מטעם עמותת התיירות של נצרת בכיכר המעין שנתן לנו בריף קצר על הסיור.
התחלנו בכנסיית הבשורה האורתודוקסית הממוקמת בכיכר, כנסייה יפיפיה ועמוסת איקונות וצבעים. משם המשכנו ל"מסקוביה", מבנה שהוקם על ידי הרוסים לפני כ-100 שנים ושימש במקורו כאכסנייה.
הביקור הבא היה במערת 40 הקדושים ששימשה כמקום מגורים מאז התקופה הרומית וגם ככל הנראה כמסתור עבור היהודים שהסתתרו מפני הרומים. (ישנו חלל קטן בתוך המערה ששימש כמקווה וזוהי ההוכחה ליהודים שגרו במקום).
לאחר מכן הגענו לתחנה השלישית, טחנת הקמח העתיקה "אלבאבור" שפעלה במשך 100 שנים וכיום משמשת כחנות תבלינים ענקית. שמה של הטחנה נובע מהמילה "ואפור" שמשמעותה "אדים" באנגלית. הטחנה נוסדה בסוף תקופת השלטון העותמני ונשכרה על ידי מיסד המקום ג'רג'ורה קנאזע שייבא למקום טחנה חדשנית יותר מאירופה. המבנה מחולק לשישה חללי אבן שבכל אחד מהם מצויים שקי תבלינים ענקיים שקשה להתעלם מהריחות האותנטים שהם מפזרים. במקום אפשר למצוא מגוון תבלינים, עשבים, חליטות תה ועוד. באזורה התחתון של החנות עדיין עומדת טחנת הקמח המקורית שכיום איננה בשימוש.
דרך השוק הססגוני המשכנו למסגד הלבן שנבנה בשנת 1785 כהקדש משפחתי ומאז ועד היום מנוהל במסירות על ידי משפחת פאהום, אחת המשפחות הידועות והותיקות ביותר בעיר. משם המשכנו ל"כנסיית בית הכנסת", שעל פי האמונה הנוצרית, סיפר לנו המדריך, ישו למד והתפלל. הנוצרים מאמינים כי שם נשא ישו את הדרשה המפורסמת בה הכריז בפני המתפללים שהוא המשיח ואלו דחפו אותו עד ההר המכונה "הר הקפיצה" במטרה להפיל אותו, אך זה נעלם וברח.
התחנה הבאה היתה פחות אטרקטיבית. "מרכז מרים הבינלאומי", אותו הקימה חבורה של מיסיונרים צרפתים המאמינים כי מרים האישה שקישרה בין האלוהים לאדם – תביא על כולנו שלום. במקום הושקעו מיליוני שקלים והוא אמור לרכז חוויה אינטרקטיבית לתייר המבקר במקום. התמזל מזלנו והתצוגה לא היתה בשימוש, והסתפקנו בתצפית יפה על העיר מגג המבנה וסרטון מוזר על הפרויקט – שהדבר היחיד שהיה נחוץ בו אלו הכיסאות שנתנו מנוחה לרגליים.
התחנה הלפני האחרונה היתה בזילקת הבשורה שהיא המרהיבה ביותר בעיר ונחשבת לאחת מהכנסיות הקדושות ביותר בעולם הנוצרי. הכנסייה ככל הנראה הוקמה בשנת 427 ומאז הוקמו ונהרסו על חורבותיה מספר כנסיות. הכנסייה במתכונתה העכשווית נחנכה בשנת 1969 והיא מתנשאת לגובה של כ-60 מטר.
לא יכולתי שלא להתפעל מפנים הבזיליקה שמשלב נתונים של כנסייה גותית עם חומרים מודרנים. הפנים כמעט כולו עשוי בטון חשוף ומחורר ומכיל לכל אורכו ציורים מפוסלים ופסיפסים של מריה שנתרמו ממגוון רחב של מדינות בעולם. מעניין לראות את דמותה של מריה הקדושה כפי שהיא מצטיירת בעיני כל תרבות: מריה הסינית מלוכסנת עיניים ולעומתה מריה האמריקאית, שנראית כפסל קוביסטי של פיקאסו. בדרך החוצה ממתחם הכנסיה, נשק בן זוגי לראשי, מה שעורר את חמתו של השומר המקומי שנזף בנו להתנהג בהתאם. הורדנו ראשנו והמשכנו הלאה.
לסיום איך לא, בחרנו לקנח במסעדת דגים מקומית. נפרדנו מחליל המדריך שיש לציין עשה עבודה מצוינת ונכנסנו למסעדה הקטנה מותשים ורעבים. הסבא החמוד, המכונה "מלך הדגים" (שהשמועות אומרות שהרבה לפני אייל שני הוא כבר הכין "שרימפס בפיתה"), הגיש לנו מנת פתיחה ענקית של כ-5 דגים מטוגנים וטעימים להפליא, בליווי סלטים שונים. המנה העיקרית היתה דג לברק ענקי ובשרני מתובל בהמון פפריקה ולימון והיה לאקורד סיום פשוט נפלא לטיול שלנו.
אולי זה הדג, או חליל המדריך או בכלל העובדה שזו הפעם הראשונה שלי בנצרת. אבל אין ספק שהטיול היה מהנה ושונה מהמוכר והצפוי. כדאי ומומלץ לקחת את העיר בחשבון בפעם הבאה שאתם רוצים לצאת לחופשה בישראל.
דיאנא החדשה: שכונת אל מוטראן, מתחת למלון גרנד ניו, טל': 077-515616.
מלך הדגים: פאולוס השישי (המעיין), טל': 054-2163714,04-6012565.
וילה נצרת: טל': 04-6000569.
סודפה: כיכר המעיין 6083/35. טל': 04-6566611.
הכתבת היתה אורחת מלון וילה נצרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם