ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

לא כל הישן זהב: על סגירת "המחתרת"

"המחתרת", חנות הווינטג' התל אביבית שהפכה למוסד, סוגרת את שעריה. "אנשים לא כל כך יודעים מה זה וינטג", מסבירה הבעלים, טלי קושניר. "יש פה בורות, אבל צריך להמשיך הלאה"

לא נעים לחזות במותו של מוסד. ועוד פחות נעים להיפרד ממוסד חינוכי, כזה שגידל דור של נערים שהבריזו מבית ספר כדי לקנות בגדי וינטג' בתל אביב. את חנות "המחתרת" - מחלוצות הווינטג' ואולי הדומיננטית בז'אנר - הקים אסף פלג לפני 17 שנה. בשנת 2001 הוא הציע לטלי קושניר, בוגרת צעירה של בית הספר לעיצוב אמנויות הבמה, לקחת את המושכות.

בסוף החודש הולכת קושניר, בת 31, לסגור את החנות. "אני סוגרת חנות שהיא מוסד ואני עושה את זה בצער רב", היא אומרת. "לקח לי הרבה זמן להחליט, אבל זה גם עסק כלכלי בסופו של דבר. אנחנו נכנסים לתקופה חסרת ודאות, ולי יש עסק קטן ולא בטוח שהכישורים העסקיים שלי מספיקים כדי להחזיק בו".

מספר החנויות שמוכרות בגדים ואביזרים יד שנייה, או לחלופין בגדים חדשים שמתכנים וינטג' ללא סיבה נראית לעין, רק הולך וגדל. "אנשים פשוט לא כל כך יודעים מה זה וינטג'", אומרת קושניר. "בשנים האחרונות נפתחו הרבה חנויות שמוכרות יד שנייה וקוראות לזה וינטג', או אפילו בגדים חדשים שעברו שדרוג, ואנשים לא שמים לב לסוגי הבדים, התפרים או הסוגרים".

ב"המחתרת" היא הקפידה לצייד כל פריט בתווית המציינת את סוג הבד ואת שנת הייצור כדי שיהיה ברור שהבגדים הם אכן וינטג'. כלומר פריטים נחשבים ו/או נדירים שיוצרו בין שנות העשרים לשנות השמונים של המאה הקודמת. "אני מוכרת רק וינטג', ומאוד חשוב לי להקפיד על זה ולהיות אמינה".

איך לא נופלים על זיופים?
"מלא שנים של התעניינות ושל קריאה, וידע מניסיון. לפני שנכנסתי כשותפה בחנות הייתי בניו יורק ובמשך ארבעה חודשים חיפשתי פריטים אצל סטוקיסטים ואצל אספנים. בעזרת החיפוש

אצלם וגם בעזרת הנדיבות שלהם והמוכנות שלהם ללמד אותי צברתי 200 פריטים. לא כל כך ידעתי מה אעשה עם זה בארץ, אבל אז הבאתי את זה ל'המחתרת' וגיליתי צמא גדול".

את לובשת רק וינטג'?
"לא רק, אבל בעיקר. אני אוהבת דברים שעשויים טוב, ווינטג' בדרך כלל עשוי היטב".

קשה להיפרד מהפריטים שאת מוכרת?
"לפעמים יש איזה משהו, כן. קורה גם שקשה לי כי אני יודעת שבארץ הפריט נמכר במחיר נמוך הרבה יותר מבחו"ל והפריט נמכר בפחות ממה שמגיע לו".

קושניר לא מגבילה את ההיקשרות שלה לפריטים שהיא מוצאת עבור הקהל הרחב. תחושת השליחות שלה בכל הקשור לבגדי עבר הביאה אותה לתחזק בשש השנים האחרונות אוסף וינטג' ישראלי הכולל בערך 400 פריטים של משכית ועוד 100 של גוטקס.

"הם לא למכירה, אבל חשוב לי מאוד שאנשים יוכלו לראות את האוסף וללמוד. יש בארץ הרבה רצון ללמוד. אין לנו ארכיון אופנה מסודר במדינה, ומשכית הוא פרויקט היזמות הכי גאוני ששמעתי עליו. הוא נתן עבודה לכל כך הרבה אנשים והראה כזה גיוון ואיכות שלא תיאמן ושאין אותה היום. בכל פעם שאני מסתכלת על זה או מדברת על זה, זה מרגש בצורה מטורפת. גם מעצבים צריכים מקום שבו יוכלו ללמוד ולקבל השראה".

והם באים?
"בוודאי. בחו"ל, כשמעצב מתחיל לעבוד על קולקציה הוא קובע פגישה בארכיון אופנה גדול. אם הוא רוצה משהו מסוים מוציאים לו, אם לא, מראים לו כל מיני פריטים. בארץ אין כמעט איפה לעשות את זה".

באיזו תחושה את עוזבת?
"אני תמיד משתדלת להסתכל על הצד החיובי. נכון, יש פה בורות, אבל צריך להמשיך הלאה. למרות כל הקשיים יש פה עשייה שמבחינת היצירתיות שלה היא מטורפת והמון מעצבים צעירים שרוצים לפעול. היה שבוע האופנה בחולון ובתל אביב וזה היה מרגש. תמיד יש משהו רע להגיד, אבל עדיף שלא. וחוץ מזה אני לא עוזבת לגמרי. אני אמשיך למכור פריטים ייחודיים מסטודיו ובתיאום מראש, וגם את האוסף אפשר יהיה לבוא לראות. ואולי עכשיו כשאני לא מותשת מהעסק יהיה לי זמן לעסוק בפעילויות קשורות אבל שונות".

כמו מה?
"אני רוצה להציג תערוכות ולמצוא בית לארכיון, להמשיך לפתח אותו. אולי אפילו אחזור ללמוד".

ולא תתגעגעי ללקוחות?
"אני מאוד אוהבת את הלקוחות שלי, הרבה מהם אנשים מדהימים. אבל הרבה מהם גם ככה הפכו להיות חברים".

"גלרי פריזיין", פרישמן 86, תל אביב צמד האחים רוני ואייל שפילמן מקפידים על וינטג', משנות הארבעים עד השבעים של המאה הקודמת וקצת פריטים משנות השמונים. רוב הווינטג' בחנות הוא מייצור אירופי - צרפתי בעיקר וקצת איטלקי. פריטים רבים בחנות לא משומשים, ויש אפילו קצת פריטים לגברים, כמו עניבות של הרמס, כריסטיאן דיור ואיב סן לורן. בדרך כלל אפשר למצוא שם שמלות מקוריות שיוצרו בפריז בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת ולא עברו שיפוצים, וכרגע יש בחנות מעיל לא משומש בצבע ירוק דשא של פייר קארדן משנות השבעים שנרכש באריזתו המקורית ותיקי עור של לאנסל משנות השמונים. לאחרונה החלו האחים למכור במרתף פריטים לבית, תמונות וריהוט שעומדים באותם קריטריונים נוקשים.

"וניטי", גאולה 51, תל אביב בחנות המעוצבת כבוטיק פריזאי מן המניין אוספת אורנה שאול פריטי וינטג' במצב טוב, נטולי פגמים ולא מרוטים, שעוברים ניקוי וגיהוץ לפני שהם מגיעים למדפים. הבגדים מיובאים מפריז ומארה"ב, ואפשר למצוא שם חולצות ישנות של אסקדה, חצאיות ונעליים של דיור, תיקים של מיו מיו, ולפעמים אפילו תיקים של שאנל והרמס ונעליים של איב סן לורן.

"תיאודורה", גאולה 51, תל אביב סמוך לחנות ואניטי אפשר למצוא את תיאודורה של יערה לבני, שבה היא מציעה אך ורק תכשיטים ואקססוריז. הפריטים בחנות יוצרו מתחילת המאה הקודמת ועד שנות השמונים, ולפעמים - אם זה פריט מוצלח במיוחד - לבני מביאה מסיבוביה בעולם גם תכשיטים משנות התשעים. כרגע אפשר למצוא שם תיקים רבים, תכשיטי באקליט (חומר פלסטי סינתטי) משנות העשרים והשלושים ועגילים של איב סן לורן משנות השמונים. בימים טובים אפשר למצוא גם תיקים ותכשיטים של שאנל.

"סימיוני", רמב"ם 3, רעננה בעלת החנות אורית קדרון מקפידה כבר 22 שנה על בגדי יד שניה במצב טוב, רבים מהם של מותגים נחשקים. כרגע אפשר למצוא שם שמלה במידה גדולה של איב סן לורן, סריג דקיק של מיסוני וחליפת מכנסיים בשלושה חלקים של ז'אן פול גוטייה. גם תיקים של דיור ושל גוצ'י מחכים על המדפים. החנות הפכה עם השנים למוסד מקומי, והלקוחות הקבועות הפכו לחברות שיושבות כל יום שלישי יחד במקום לשיחות נפש.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...