ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

אין עשן: מי הם הטיילים הישראלים

האם התרמילאי הישראלי באמת חסר אחריות, קל דעת ונוטה להסתבך בצרות כפי שנהוג לחשוב? למרות המקרה האחרון של המטייל רותם זינגר, שהואשם בגרימת שרפת הענק בצ'ילה, המחלצים המקומיים ממש לא חושבים ככה. אולי בכל זאת אפשר לסמוך עלינו שם, בהרים ובג'ונגלים הרחוקים

למה זה קורה לנו? מה יש בנו שמושך אלינו כל כך הרבה צרות? בסך הכול שרדנו את השירות הצבאי, ארזנו תרמיל ורצינו לצאת לחו"ל כדי לשאוף קצת אוויר אחר ולחזור לסמסטר הבא באוניברסיטה. איך זה שבדרך הצלחנו ללכת לאיבוד, לגרום לשריפות, למצוא את עצמנו בכלא או בתוך נהר שורץ תנינים?

נדמה שאי אפשר לעבור שבוע בלי כותרת לא מחמיאה על טייל ישראלי שהסתבך בחו"ל: ממעצר בכניסה לארץ זרה בגלל כדור רובה שנשכח בתרמיל הצבאי, דרך הורים מודאגים שלא שמעו מהילד שיצא לטרק לפני שלושה שבועות, עד רותם זינגר, ילד טוב נס ציונה שגילה אחריות רבה כששרף את נייר הטואלט שלו ומצא את עצמו מואשם (ככל הנראה, ללא ביסוס) בשריפת ענק, שכילתה חלק ניכר מאחת משמורות הטבע היפות בדרום אמריקה.

כל זה קורה כשבארץ נותרים הורים בעלי רף חרדה גבוה במיוחד, מהסוג שלא פוגשים במקומות אחרים בעולם. "לא מזמן היה לנו פה חילוץ של קבוצת תרמילאים מצרפת, וכשפנינו להורים בצרפת התגובה שלהם הייתה: 'זו בעיה של הילד, שיסתדר לבד'", מספר יוחאי ליליאור, מפקד צוות חילוץ 669 של חברת "הראל". "ישראל היא מדינה קטנה, כולם מכירים את כולם ושומעים הכול, ויש פה ערבות הדדית ודאגה שאין במקומות אחרים. קצות העצבים של ההורה הישראלי חשופים, ולא פעם מקפיצים אותנו על דברים זניחים ביותר".

גם בעקבות השרפה שפרצה בפארק הלאומי טורס דל פאינה בצ'ילה קיבל הצוות של ליליאור קריאות עזרה מהורים שחששו שילדיהם נתקעו בפארק בעת השרפה. "רצו שנשלח צוות שיחלץ אותם מהפארק", אומר ליליאור. "זה מקרה אבסורדי כי כל כוחות הביטחון והחילוץ של צ'ילה היו במקום וחילצו את כל התיירים, ולא רק את הישראלים. זה בערך כמו שהיה מגיע לישראל צוות הולנדי, ובמהלך השרפה בכרמל היה מבקש להיכנס ולחלץ מטייל הולנדי מהיער. במקרה הטוב, היו זורקים אותו החוצה. במקרים אחרים אנחנו צריכים להסביר להורים למה בסופת שלגים מטורפת אי אפשר להרים מסוק לאוויר כדי שיחפש את הילד שלא חזר מהטרק. הטבע הרבה יותר חזק מכולנו, והוא שנותן את הטון ומכתיב את הקצב".

איך שלא יהיה, התחושה של מי שנותר בארץ וניזון מכותרות מהדורת החדשות היא שהתרמילאים הישראלים לא מפסיקים להסתבך בטיול הגדול בחו"ל. "זו שטות מוחלטת", פוסק חיליק מגנוס, שכבר מזמן זכה בתואר הבלתי רשמי "המחלץ הלאומי". "אני פוגש דור חדש, רציני, אחראי ואינטליגנטי של טיילים. אלה לא תיירים בטורקיה שגונבים מגבות. אלה חבר'ה נהדרים עם תרבות טיולים אחרת, ואנחנו לא שונים בסטטיסטיקה

שלנו מכל מדינה אחרת. זה סתם חלק מההלקאה העצמית שלנו. אלה תחושות שלא תמיד תואמות את המציאות.

"נכון שיש לנו נתוני אופי, דרך חשיבה והתנהגות ייחודיים - וזה עלול לגרום לנו תקלות לאורך הטיול. סיימנו מסלול צבאי, ואנחנו חושבים שנוכל להתמודד עם כל דבר, אבל ניווט בנגב לא דומה בכלום לניווט בג'ונגלים של דרום אמריקה, ששם מזג האוויר משתנה באופן קיצוני שלוש פעמים ביום".

אז בכל זאת יש לטיילים הישראלים בעיה.
"חייבים להגדיר נכון את המטרה: בצבא זה היה להגיע לאיזשהו יעד, ועכשיו המטרה צריכה להיות הנאה. הגדרת המטרה תקבע את התוצאה הסופית, וזה מאוד חשוב. דור התרמילאים שאני פוגש הוא נבון ומדהים, ואני נפעם ממנו בכל פעם מחדש. אין בו זילות וקלות דעת כמו שחושבים פה".

אז למה טיילים ישראלים עדיין נוטים להסתבך?
"להגיד 'לא ידעתי' זה קטלני במקומות כאלה. קח את המדריך הכי טוב ולא את המדריך הכי זול. תקלות הן דבר בלתי נמנע כשיוצאים לשטח. אני בעצמי טעיתי והתברברתי עשרות פעמים ואין דרך אחרת, אבל חשוב לדעת את זה ולהיות ערוכים לכך. אמרו לך שהמסלול קל, אבל פתאום הגיעה סופת שלגים ואין זכר לסימון בשביל. אמרו לך שזה מעבר מים קטנטן ופתאום זה הפך לנהר גועש. אין שני מקרים דומים, וזו לא תמיד אשמת המטיילים. שני החבר'ה שחילצתי מהג'ונגלים בבוליביה אחרי שנתקעו שם שלושה שבועות היו רציניים ואחראים, ובכל זאת קרתה להם תקלה שהייתה עלולה לעלות להם בחייהם. כשיוצאים לטבע יש אין-סוף מצבים שעלולים לסבך אותנו".

לדברי ליליאור, הטייל הישראלי הוא בסך הכול טייל נפלא ואחראי, והבעיה היא שלא תמיד הכול בשליטתנו. "קצת חסרות לנו פרופורציות וכבוד לטבע, כי גדלנו במדינה שאין בה הרים גבוהים ונהרות שוצפים, ומזג האוויר הכי קיצוני אצלנו זה החום במדבר", הוא אומר. "כישראלים אנחנו תמיד רוצים שיהיה מישהו אחראי, מישהו שייקח אחריות על מה שקרה. קשה לנו להודות שלפעמים המטייל עצמו היה בסדר ושזה משהו שעלול לקרות. קשה לנו לקבל את זה. הטייל הישראלי מלא בסקרנות, אבל תכנון נכון יכול לצמצם את רמת ההסתבכויות. הכי חשוב זה לידע את ההורים, כי ידע זה דבר מרגיע. כל אחד חייב לשמור על עצמו, וחשוב לא לצלוב כל טייל שעשה טעות".

אין ספק שהטייל הישראלי עשה כברת דרך מרשימה מאז שיצא לטרק עם מכנסי העבודה מהרפת והנעלים הצבאיות. רוב הישראלים נחשבים טיילים רציניים, מצוידים היטב ובעיקר סקרנים. ובכל זאת, מלבד איתני הטבע, נדמה שיש רשימה לא מבוטלת של דברים קטנים שיכולים לחסוך כאבי ראש גדולים. "יש בחורה שמעוכבת במומבאי כבר חודשיים בגלל שני כדורים שנמצאו בתרמיל הצבאי שלה", מספר מגנוס. "זה סיפור מההפטרה, יש עכשיו משפט וזו הסתבכות מיותרת. זה בדיוק כמו מישהו שיוצא לשיט בלי חגורת הצלה, כי הוא לא ידע. אין דבר כזה 'לא ידעתי'. אם אתה לא יודע, תוודא שאתה יוצא לדרך עם מישהו שכן יודע, אחרת - תמצא את עצמך בנהר שורץ תנינים".

בקיץ 1995 החל הרומן שלי עם העולם האלפיני. הלובן המסנוור והממכר של הפסגות המושלגות הקסים אותי ושינה את נתיב חיי. חבר צרפתי שנולד עם גרזן טיפוס ביד פגש אותי למרגלות המון בלאן, ההר הגבוה ביותר במערב אירופה (4,808 מטר), ושם, במשך שבועות ארוכים, נחשפתי בעזרתו לכל הטכניקות, הסודות והמהמורות שעלולים לפקוד את מי שמבקש להעפיל לפסגה.

בחצות הלילה נקשרנו זה לזו בעזרת חבלים, ובליל ירח מלא התחלנו את דרכנו הארוכה לפסגה. בתשע בבוקר שרשרת הרי האלפים נפרסה למרגלותיי, אושר עצום מילא אותי והרגשתי הכי קרובה לאלוהים. אחרי השיכרון של הפסגה המתינה לנו הדרך הארוכה למטה, חזרה לשאמוני ולמציאות.

החלטנו לרדת דרך הגראנד מול, קניון יפהפה שהמחיר שלו הוא חציה של עשרות "קרבסים" (סדקים בקרח הנוצרים בעקבות תזוזה של הקרח ונחשבים האויב הגדול ביותר של מטפסי הרים). טייס אל על, קובי יונגרמן ז"ל, שמצא את מותו ביולי 2005 ברכס האלפים, נהרג בנפילה לקרבס לא הרחק משם. מצוידים ב"קרמפונים" (סוליות מסמרים שנצמדות לנעלי הטיפוס) וב"פיולט" (גרזן טיפוס), התחלנו לדלג מעל לקרבסים כל הדרך למטה.

העייפות החלה לתת את אותותיה, הטמפרטורות עלו ככל שירדנו וחלק מהשלג והקרח החל להפשיר. בשלב הזה כבר פגשנו לא מעט מטפסי הרים שעשו את דרכם למטה כשהם לא קשורים זה לזה. לא פשוט להיות קשור למישהו במשך 15 שעות רצופות (גם אם הוא במקרה צרפתי הורס). ואז זה קרה. בצהרי היום, כשעמדתי לחצות את הקרבס המאה ואחת, שולי הקרחון קרסו ובאלפית שנייה מצאתי את עצמי נופלת לתוך הסדק הצר שנוצר בין שני הקרחונים. גרזן הטיפוס שלי שנשלח קדימה לגדה השנייה גם לא הועיל, כי גם שם הקרח לא החזיק מעמד וקרס.

שלושה דברים הצילו את חיי: בן זוג מיומן; ציוד מתאים; ומשמעת - לא עיגלנו פינות, ולא נכנענו לעייפות ואמרנו "יהיה בסדר", ופשוט, כמו זוג מטפסים חנונים, עשינו את כל הדרך כשאנחנו קשורים זה לזה באמצעות ערסלים (סנפלינג) וחבל. הצרפתי תקע את סוליות המסמרים שלו בקרח, משך את החבל ועזר לי לעלות מתוך הסדק.

המון בלאן היה הפסגה הראשונה שלי: אחריו הגיעו גם הקילימנג'רו באפריקה והאלברוס ברוסיה, ובהמשך המסע שלי לקוטב הצפוני לקו רוחב 90 מעלות צפון. אבל זה היה המסע הראשון שלימד אותי מי כאן בעל הבית האמיתי. נשביתי בקסמי הטבע, אבל הבנתי עד כמה אני אמורה להישמר ולכבד אותו בשל עוצמתו האין-סופית. כי לא משנה אם זה טרק בסבך הדרום-אמריקאי, רפטינג בזמבזי או רכס מושלג בהימליה - המטרה תמיד זהה: לשוב הביתה בשלום.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...