סיפורי תחרה: מסע בעקבות ההלבשה התחתונה בישראל
ממעצבות הגרילה שתופרות בבתיהן ועד לחזיות ויקטוריה סיקרט הנושאות תגית "מייד אין יזראל" - מסע בעקבות הלבשה תחתונה הוט קוטור ישראלית
- יצאנו גם למסע בעקבות המחוך הנשי
- דיברנו עם שלושה מעצבי הלבשה תחתונה ישראלים
- והנה עוד כמה חזיות מהתצוגה של ויקטוריה'ס סיקרט
רגינה פוטשניק, בעלת בוטיק ההלבשה התחתונה "סיפורי תחרה", היא אחת הבודדות בארץ שמציעות עיצובים ישראליים. בחנות מציגות שלוש מעצבות מקומיות - דריה קרסנובה ל"סי סניור", איריס צוויביל ל"קומואיריס" והדר שמעוני ל-Zabajan - ולדברי פוטשניק, "הייתי שמחה לארח עוד, אני פשוט לא מוצאת".
למה התחום כל כך מצומצם?
"יש בארץ מחסור גדול בחומרים ובמתפרות מתאימות, דברים שלא חושבים עליהם כמו הקליפסים הקטנים שמחזיקים את הרצועות. וכמובן, חנויות לא נותנות צ'אנס למעצבות ישראליות כי אלה מוצרים יקרים יותר: אלה פריטי מעצבים שמתחרים מול ייצור המוני".
אבל הלבשה תחתונה איכותית היא מוצר יקר בכל מקרה.
"אני יודעת שהרווח שלי על המוצרים אישית קטן יותר כי הם עולים הרבה יחסית. זול יותר להביא מוצרים מחו"ל, אבל אני מאוד מאמינה במעצבות, הן מביאות מוצר איכותי ומאופיין שחוזרים בשבילו".
יש התייחסות מיוחדת מצד לקוחות כשהן שומעות שמדובר במעצבת ישראלית?
"יש הרבה לקוחות שאוהבות את העובדה שזה מוצר ישראלי, אם כי קיימת לפעמים ספקנות בקשר לאיכות, אף על פי שאפשר לראות בבירור שמדובר בפריטים איכותיים. ואז כמובן נשמעות הערות על המחיר הגבוה".
דריה קרסנובה, אחת המעצבות שפוטשניק מוכרת את פריטיהן, היא בוגרת שנקר דווקא במגמת איור (עיצוב אופנה למדה בתיכון). אחרי הלימודים במוסד הציעה לה חברה מלונדון לעצב במשותף. הן יצרו קולקציית הלבשה תחתונה אמנותית, ובזאת תם שיתוף הפעולה. אבל קרסנובה, שלפני אותו שת"פ ראתה את עתידה בעיצוב למחול ולתיאטרון, התאהבה ונשארה בתחום.
"החלטתי שאני אעשה קו לביש ואתחיל לעצב הלבשה תחתונה משלי. בהתחלה הראיתי רק לחברות, וכשהן התלהבו זה דרבן אותי לצאת עם זה. פניתי ל'גרטרוד' (מותג אופנה ישראלי שמייצר גם הלבשה תחתונה) והצעתי להיפגש. אמרתי שאני עושה הלבשה תחתונה בקו נשי ורומנטי, ונפנפו אותי. הם אמרו שהם לא מוכרים הלבשה תחתונה תוצרת ישראל. לא אגיד שנעלבתי, אבל לא הבנתי. למה לא להיפגש לפחות?".
מגרטרוד נמסר בתגובה שהם לא מוכרים פריטים תוצרת
לבסוף מצאה קרסנובה, כאמור, בית ב"סיפורי תחרה", שם קנתה לעצמה חוג לקוחות מצומצם אך קבוע. פריטיה נהנים מאיכות מעוררת השתאות: קולקציית החורף שייצרה בשנה החולפת, לדוגמה, הושפעה באופן ניכר מזרם האר-דקו וממצרים העתיקה.
המסלול שעברה קרסנובה בדרכה לעצב הלבשה תחתונה עקלקל משהו. חיפושיה אחר הכשרה ספציפית הובילו ל"אקדמיה לעיצוב אופנה בישראל" בראשון לציון, שם מועבר קורס בן 15 שיעורים (60 שעות אקדמיות) בעיצוב הלבשה תחתונה ובגדי ים; אלא שרצה הגורל, ובאותה השנה הקורס לא נפתח בשל מיעוט נרשמים. בבתי הספר הגדולים לעיצוב אופנה, דוגמת שנקר, אין הכשרות ייעודיות לעיצוב הלבשה תחתונה.
אז דריה, איך בכלל למדת לבנות חזיות?
"מי שיודע לבנות גזרה, מבין שלבנות חזיות זה כמו לבנות שמלה צמודה. עם הזמן למדתי שלקוחות עם חזה קטן צריכות גזרה שטוחה ולקוחות עם חזה גדול צריכות גזרה עמוקה. להן זה נראה אותו הדבר, אבל אני בונה את זה שונה".
יש דברים שאת לא מסוגלת לעשות מכיוון שלא הוכשרת?
"אין דברים שאני לא עושה, אבל יש פעמים שאני יודעת שהיה יכול להיות פתרון פשוט הרבה יותר לדגם מסוים או דרך לעשות במכונה את מה שאני תופרת בעבודת יד, וזה היה חוסך לי זמן וכסף".
איך קרה שבתי הספר הגדולים לעיצוב אופנה לא כוללים הכשרה ייעודית בתחום כחלק מתוכנית הלימודים בעיצוב אופנה או תדמיתנות? אין ספק שלו היו קיימים, היה בזה כדי להרחיב מעט את מערך האופציות המצומצם שעומד לרשות בוגר המוסד המחפש לעצמו נישה.
לאה פרץ, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, אומרת: "אנחנו מלמדים הלבשה תחתונה בקורס שנמשך סמסטר (לימודי התואר מתפרשים על פני שמונה סמסטרים), ובכל מחזור נרשמים אליו כ-15 תלמידים".
ולמה שלא תתייחסו לזה כנישה בפני עצמה כמו תכשיטים או נעליים?
"זה שדה שהוא לא שדה שנוגעים בו בסטודיו קטן, ולכן בלתי אפשרי לעצב בו כמעצב עצמאי. אנחנו מעודדים את הסטודנטים שלנו להשתלב במפעלים הגדולים בתעשייה, והם באמת משתלבים יפה מאוד בדלתא ובדומותיה שהן מעצמות".
דיברנו עם מעצבות שפועלות בעצמן בסטודיו קטן, ואנחנו יודעים שגם בעולם זה קורה הרבה, ובהצלחה. "אני לא ראיתי את התוצרים של המעצבות שאת מדברת עליהן אז אני לא רוצה לשפוט, אבל זה באמת מפתיע מאוד. זה תחום שנמצא בין עיצוב ובין ידע טכנולוגי וצריך ללמוד לבנות וצריך מכונות גדולות נורא ומתוחכמות. עכשיו כשקיבלנו מכונת סריגה נהפוך את הקורס לשנתי במקום סמסטריאלי".
אף על פי ששוק פריטי ההלבשה התחתונה של מעצבים מקומיים עדיין בחיתוליו, יש לתעשייה המקומית ייצוג מפתיע בליגה של הגדולים. הרוכשות האנינות שבארונן סטים של ויקטוריה'ס סיקרט ושל לה פרלה או מחטבים של קלווין קליין ושל גאפ, יופתעו לגלות על רכישותיהן תווית קטנה עם הכיתוב "Made in Israel". כל היוקרה הזאת מיוצרת חמש דקות מסכנין.
תפרון היא חברת טקסטיל ותיקה שמתמקדת בלקוחות מחו"ל. בתחילת שנות האלפיים, כשלקוחותיה העבירו את ייצור החזיות למזרח כחלק מתהליך הגלובליזציה, עמדה החברה בפני משבר. הוא נפתר בדרך הישראלית: בזכות סטארט אפ.
באולם הסריגה המרשים של תפרון מוצבות כ-400 מכונות סריגה מתקדמות, על כל קבוצה מהן אחראי מפעיל אחר. עלות כל מכונה כ-100 אלף דולר, ובאולם הפיתוח עוד 40 מכונות שמומחי המפעל שוקדים עליהן בפיתוח חוטים וטקסטורות.
המכונה הענקית והמתכתית בעלת הלוק הארכאי סורגת חוטים דקים ומתוחים בעזרת מחטי סריגה זעירות, ולאחר כרבע שעה של הצלבה ושילוב נשאב שרוול בד צבעוני דרך צינור פלסטיק גדול בהומור שמזכיר את מפעל השוקולד של וילי וונקה. השרוול עצמו מכיל את הגזרה עבור שתי חתיכות מהפריט שמייצרת המכונה. הבד הנעים, הצפוף ונטול הרבב נח בשק ומחכה לבוחני איכות, סגור משני צדיו בגומי, שיישב בסופו של דבר, לאחר שהגזרות ייתפרו מהצד השני של הגבול, בירדן, על מותניה של לקוחה כלשהי.
ההמצאה הזאת - פיתוח של תפרון מתחילה ועד סופה - משמשת בין השאר את ויקטוריה'ס סיקרט, והביאה לחתימת חוזה עם מותג היוקרה לה פרלה. "אנחנו מציעים ללקוחות מטרייה של שירותים, כולל עיצוב שמודע לסוג החומר והאפשרויות שבו ותדמיתנות שמתרגמת כל פרט בעיצוב למערכת ממוחשבת רגישה מאוד שמאפשרת לעשות עם הטכנולוגיה דברים מעודנים מאוד", אומרת קפלן. "ממש לא רק חזיות ספורט (הקלות ביותר לייצור)".
אתם מרגישים שינוי במודעות של לקוחות ישראלים?
"בהחלט כן, יש לנו בשנים האחרונות לקוחות ישראלים כמו קסטרו והקו האיכותי יותר של גו אנדר, אבל עדיין הנוכחות הגדולה ביותר שלנו היא בחנויות של ויקטוריה'ס סיקרט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם