דגים עם בעיות זהות: ביקור בקלימרה
הביקור בקלימרה שבנמל יפו הוא חוויה מעט מבלבלת, אבל טעימה למדי
אף על פי שלא נערך מחקר מדעי בתחום, נסתכן בהשערה שרק חובבי אוכל ספורים התבוננו אי
פעם בצינור הרכרוכי ומדולדל הזרועות הקרוי "דיונון", ומלמלו לעצמם בקנאה: "וואלה, איזו פצצה צריכה להיות החברה שלו". ואם הסוגיה הזאת נראית לכם מיותרת או מובנת מאליה, פנו רגע לביקור באתר האינטרנט של מסעדת קלימרה, שם מבואר שם המוסד כ"אישה של הקלמרי - יפה, מסתורית ומושכת".
משחק מילים מפוקפק הוא בוודאי לא העניין הראשון לענות בו כשמבקרים במסעדה, אבל במקרה הזה מדובר בשיקוף של שאר בעיות המקום. קלימרה ניחנה בטבחים מוכשרים, בצוות אינטליגנטי וסבלני ובתפריט טוב של מנות בגודל בינוני שמחירן 50-40 שקל לצלחת. היא נהנית גם ממיקום מעולה על מזח הדייגים בנמל יפו, אבל חסרה בה יד מנוסה שתהפוך את אוסף הפרטים שמרכיבים מסעדה לסיפור עקבי. במושגים של עיתון, חסר לה עורך, אדם שיידע להיפרד מרעיונות שאולי משעשעים בזמן סיעור מוחות אבל לא מתאימים לקונספט.
הבלבול בקלימרה מתחיל כבר בצעד הראשון. נסעתם למסעדה בנמל בעלת שם יווני ותפריט שמושתת על מאכלי ים, אבל נכנסתם לתוך חדר ובו ריהוט פונקציונלי של בית קפה. אצלנו הוא המשיך במנה הראשונה ב"ספיישלים" של הערב - מינסטרונה עם נוקדלי (בצקניות) ושרימפס. המרק הזה לא התחבר לשאר התפריט, לא רק מחמת הביצוע הבינוני שנפל מזה של המנות האחרות, אלא משום שאינו נמצא על הרצף הקולינרי שלהן. מרק כזה, בביצוע חביב (במובן הפחות מחמיא של המילה), אפשר להגיש במוסד שקנה לעצמו קהל לקוחות נאמן שסקרן לנסות כל "יציאה" של השף. במסעדה שפתוחה בקושי חודש, זה נראה כמו גחמה.
אפילו הסביצ'ה המצוינת שקיבלנו, גם היא מתפריט המיוחדים, סבלה מחוסר ההקפדה על הרמוניה בין המרכיבים. היא הוגשה על פרוסת חלה מתוקה קלויה - רעיון שאולי נראה טוב כסעיף בתפריט, אבל מופרך ברמת האריתמטיקה של הטעמים.
שאר המנות שטעמנו היו טובות, למעט התמנון על הפלנצ'ה שבושל למרקם קמחי ואיבד את כל הרעננות הימית שלו. "סוניה", ארבע קציצות מבשר טלה על ירקות שרופים, היתה מצוינת. התערובת העבירה טעם נקי של טלה שלא הגיע מסתם שומן כבש שנטחן לתוכה, והירקות טופלו באופן מופתי, בטעם מצוין של צלייה עם חריכה קלילה ובקיצוץ שהגיע לגודל האופטימלי שבין סלט דק לבין מחית. גם הסקאלופס זכו לצלייה מחמיאה ששימרה את המרקם ואת הטעם המעולים שלהן, כשהן נחות על קרם חלק של כרובית וקוקוס שהתגלה כשילוב מוצלח שמשמר את טעמי המרכיבים.
אחרי שהתאקלמנו בעיצוב המוזר, הפסקנו לתהות מדוע יש למסעדה שם יווני והשלמנו עם דלת ההזזה שבדרך לשירותים (לוח זכוכית מרשים שנשאר פתוח רוב הזמן וגורם למשבי רוח קרים כל דקה וחצי) - אפשר היה להתמסר בלב שלם להנאה מהאוכל. בהתאם לצו האופנה, המטבח של קלימרה פתוח ומאפשר להתרשם מחדוות העשייה של שלושת הטבחים הצעירים, שמוציאים במהירות מנות יפות ומוקפדות ומתפקדים בטבעיות תחת מבטי הסועדים.
ביקשנו את ה"קלימרה" - קלמרי סגול על הפלנצ'ה עם לבנה וחציל שרוף - וקיבלנו אותו ליד היישר מהטבח שסמוך לדלפק. מדובר בעונג של ממש לחובבי פירות ים, והחציל השרוף והמרוסק מתגלה כבן לוויה אידיאלי לגופי הקלמרי הרכים. סלט ה"מימי" - ירקות ירוקים בשמן זית ירוק ולימון עם ריקוטה טרייה - היה רענן, פריך וללא דופי.
כדי לטפל בכל שאריות הטחינה, היוגורט והירקות שנותרו בצלחות, הסתייענו בפוקצ'ה טובה שמקבלת אפייה אחרונה לפני ההגשה. את מנות השרימפס לא הזמנו, במחאה פסיבית על כך שמסעדה שיושבת מטרים ספורים ממעגן ספינות הדיג משתמשת בחסילוני בלאק טייגר קפואים במקום בקריסטל המשובח של הים התיכון.
המנות האחרונות נפלו גם הן קורבן לחוסר האחידות של המסעדה, ולא טרחנו לסיים אותן. המלבי היה אנמי, כמעט תפל, והגימיק של הגשתו בצנצנת סגורה עם עשן הוסיף לתכולה מעט חן והרבה מרירות. עוגת הגבינה האפויה היתה ביתית כמו המינסטרונה, משהו שתשמחו לקבל אצל חברים אבל לא תטרחו לבקש את המתכון. בינתיים, קלימרה היא מקום קצת מבולבל שמגיש אוכל טעים באזור שובה לב. עם יד מכוונת ותפיסת עולם מגובשת יותר, היא יכולה להפוך למסעדה טובה מאוד.
קלימרה: נמל יפו - מחסן 1.
מחירים (בשקל): מינסטרונה עם נוקדלי ושרימפס: 32; סביצ'ה על פרוסת חלה מתוקה קלויה: 38; סוניה (קציצות על ירקות שרופים עם יוגורט): 42; קלימרה (קלמרי על הפלנצ'ה עם לבנה וחציל שרוף): 38; ירקות ירוקים בשמן זית ירוק ולימון עם ריקוטה טרייה: 38; סקאלופס על קרם כרובית וקוקוס: 54; תמנון על הפלנצ'ה, ירקות חרוכים, ערמונים ויוגורט כבשים: 52; פוקצ'ה: 16; עוגת גבינה אפויה: 36; מלבי שמנת עם בוטנים מסוכרים: 26.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם