יחסי אהבה-שנאה: המאכלים שלא כולם אוהבים
עד כמה זה מוזר לא לאהוב עגבניות? או חצילים? ובמה חטאו הצימוקים? הנה כמה מזונות פופולריים שממש, אבל ממש לא כולם אוהבים
למה כן: בשנים האחרונות קשה להיתקל בתפריט במסעדה ישראלית מבלי שהחציל יופיע בו, בעיקר כשהוא עטוף בטחינה או ביוגורט לאחר שנצלה על אש חשופה. החציל הוא אחד ממרכיביו החשובים של מנת הסביח, כוכב המוסקה והבאבא גאנוש, והולך טוב גם בסלט עם מיונז.
למה לא: כמו העגבניה, חברתו למשפחת הסולניים, גם לחציל ישנם זרעים ובחצילים לא טובים (כבדים, בצבע מט ומלאים במים), תמצאו כמות זרעים נכבדת ש"נראית קצת כמו זרועות של תמנון", כפי שציין שונא חצילים מוצהר.
למה כן: בעוגה, בחלה, בקערה מלאה פירות יבשים, מצופים בשוקולד וסתם כנשנוש, הצימוקים, הגרסה המצומקת לענבים, הם מתוקים מאוד, מחזיקים מעמד לאורך זמן והולכים נהדר עם כוס תה בחורף.
למה לא: שונאי הצימוקים נחלקים לכמה ז'אנרים, אלה שמתקשים להתמודד עם המתוק המרוכז, אלה ששונאים להסתכל על הצימוקים "כי הם נראים כמו עור מקומט", ויש כאלה שטענו שהעובדה שהם כל כך קטנים ומגיעים בערימות פשוט מגעילה אותם.
למה כן: אוהביו הם אלה השותים באדיקות משקאות כמו עראק, ראקי, פסטיס או אוזו והם צורכים אותו גם בסלטים עם שומר, או במנות חמות בהן נעשה שימוש בזרעי אניס בבשר, מרק ועוד.
למה לא: האניס הוא טעם נרכש. הבעיה היא שרוב האנשים מגבשים עליו דעה נחרצת כבר בטעימה הראשונה, שלרוב קוראת בילדותנו, עם ליקריץ שחור, סוכריות בטעם אניס וכו', אותם הנחיתו עלינו דודים ששכחו שכשמדובר בילדים הם אוהבים את המתוק שלהם מתוק באמת, ולא מתוק-מריר.
למה כן: נסיכת הירקות, שהיא למעשה פרי לכל דבר. עגבניה היא נכס צאן ברזל במטבח הישראלי ותמצאו אותה בכל בית, בכל כריך ובלא מעט תבשילים. אפשר לעשות איתה הכל: לאכול אותה טרייה, לצרוב אותה, לרסק אותה, להפוך אותה לרוטב, לתבשיל. לרוב היא אינה זמרת ליווי אלא הכוכבת של המנה, והיחס אליה הוא בהתאם.
למה לא: תתפלאו לגלות, אבל לעגבניה מספר שונאים לא קטן כלל, כשלרוב מדובר בגרסה הטבעית שלה. הסיבות לכך היא הזרעים הקטנים המסתתרים בתוכה שגורמים לשונאיה הגדולים להתחלחל, למרקם המעט צמיגי בפה ולצורתה הכללית. למרות זאת, נדירים הם משמיציה של העגבניה שאינם צורכים אותה בשום צורה, אבל כנראה שבשבילם המציאו מנות כמו שקשוקה נטולת עגבניות ופיצה לבנה.
למה כן: הוא מלא בברזל, הולך נהדר כממרח פטה וגם ככבד קצוץ מסורתי. גם כשהוא שלם הוא טעים, ובשילוב בישול ביין, פטריות ובצל הוא תענוג של מנה.
למה לא: את השנאה לכבד אפשר להסביר בכמה צורות. ראשית, הריח של כבד צלוי יכול להפיל גם את החזקים ביותר, שנית, המראה שלו, בטרם עטפנו אותו בדברים טובים, אינו נעים לעין בכלל ושלישית - מדובר בחלק פנימי, וחלקים פנימיים למאכל של חיות אינם מתקבלים היטב אצל לא מעט אנשים.
למה כן: הפטריות הן הסחבקיות הכי גדולות של המטבח. פסטה, פשטידה, חביתה, סלט, מרק ומה לא - הכל אפשר להכין מהקטנות האלה שמגיעות במגוון רחב של זנים שלאט-לאט תופסים במקום של כבוד אצלנו. מי היה מאמין שעד לפני מספר לא רב של שנים צרכנו בישראל בעיקר פטריות משומרות.
למה לא: הסולדים מהפטריות אינם מתייחסים דווקא לטעם. אם הפטריות טחונות או קצוצות היטב ישנו סיכוי לא קטן ששונאי הפטריות לא ישימו לב שהאויבות הקטנות שלהן נמצאות בתבשיל. הבעיה הכאן היא המרקם. משהו לא ברור בין צמיגי לחלקלק שעושה רעש קצת מוזר בפה. נימוק הגיוני? מדובר במקרה קלאסי של על טעם ועל ריח.
למה כן: היא הולכת נהדר בסלט, בסנדוויץ' ועם פסטה ובניגוד למזונות אחרים היא טעימה מאוד כשאוכלים אותה מקופסת שימורים.
למה לא: יש לה ריח בעייתי שיכול ללוות אתכם ואת הפה שלכם שעות, היא שמנונית ונדבקת לידיים ובואופן כללי - איכס, דגים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם