ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

פנינה אדריכלית: התכשיטים של "נוריתמי" מהנדסים את הלוק

חושקת בתכשיט של "נוריתמי"? ברוך הבא למועדון שכולל את דמי מור, איילת זורר וקלייר דיינס. רק קחי בחשבון שייתכן ותצטרכי זמן מה כדי להתרגל אליו. מצד שני לא יפסיקו לשאול אותך מאיפה הוא

האסוציאציה שמעלה המשפט "אם ובתה יוצרות יחד תכשיטים", היא של שולחן מטבח עמוס חרוזים קטנים וצבעוניים וחוט דייגים, שתי כוסות נס קפה ורדיו דלוק, ושתי נשים שיושבות ומשתעשעות ביצירת מחרוזות וצמידים באווירת "עשה זאת בעצמך" חובבנית. זה ממש לא המקרה של "נוריתמי", מותג התכשיטים ששמו הוא הכלאה של שמות מעצבותיו, תמי ואלינור - אם ובתה.

סימן ההיכר של המותג, שהתבסס בחו"ל עוד לפני שגילו אותו כאן, הם תכשיטי סטייטמנט דומיננטיים וממש לא נונשלנטיים. מי שעונדת "נוריתמי" רוצה שיראו את התכשיט שהיא עונדת, וסביר להניח שגם ישאלו אותה היכן נרכש. הלקוחות לרוב אוהבות את המראה המתוחכם, ולעתים עובר זמן מה עד שהן מתאהבות.

"הייתה לי לקוחה שבאה, והחברה שלה אמרה לה'תתחילי עם זה, ואחר כך תגדלי'", מספרת אלינור, הבת. "לפעמים לפני שאשה עונדת את התכשיט היא אומרת 'אוי, צריך להיות גבוהה, ''צריך להיות גדולה', 'צריך להיות קטנה'. הרבה מהתכשיטים, רק אחרי שאת עונדת אותם, מתחילים להיות מובנים. יש לנו המון לקוחות שעד שהן הגיעו לא הלכו עם תכשיטים בכלל או שהלכו רק עם יהלומים, תכשיטים קלאסיים כאלה, והן אומרות ששינינו להן את קו המחשבה לגמרי. תכשיטים קטנים ולא מורגשים אנחנו לא עושות, כי אנחנו לא יודעות לעשות את הדברים האלה. זה לא אנחנו".

רשימת המגזינים בהם מופיעים אקססוריז מבית המותג, ארוכה ומכובדת: "ווג" אמריקה, "פרסטיז'" הצרפתי , "מארי קלייר" הבריטי, "הלו" הקנדי, O של אופרה ווינפרי, "פלייר", "אל" האמריקאי והשבדי. אנגלינה ג'ולין, עורכת "אל" השוודי, פגשה את אלינור בבית קפה ניו יורקי, הורידה מאצבעה טבעת ורכשה אותה במקום.

גם דמי מור צולמה

עונדת צמיד שלהן, וקלייר דיינס היא לקוחה. כשאיילת זורר קפצה לארץ לא מזמן, היא רכשה שרשרת שלהן עם פיסות עץ, וגם מיה דגן, קרן מור ודנה פרידר נצפות באירועים בתכשיטים מבית היוצר שלהן. זול זה לא. מחיר פריט יכול להגיע ל-3,500 שקל, ויש פריטים מזהב שמגיעים ל-5,000 שקל ויותר. אבל עיקר המכירה נעשית בכלל בחו"ל.

אלינור (היום אבני), 36, אם לשלושה, ותמי אדלמן, 63, עובדות יחד שש שנים, מאז שהאם סיימה קורס בצורפות והבת עשתה הסבה מקצועית. "אמא תמיד התעסקה ביצירה", היא מספרת. "כל השנים היא ציירה ופיסלה. באיזשהו שלב היא לקחה קורס בצורפות שנמשך ארבע שנים, ובשנה האחרונה נשאבתי לעבודה שלה. היא הביאה הביתה חלקי עבודות, והתחיל דיאלוג שהוליד את הרצון לעבוד יחד. היה לי אז סטודיו לעיצוב פנים, הייתי באמצע ההריון עם הבן האמצעי שלי, ופשוט הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות".

אבני היא הפרונט של העסק המשותף, פוגשת את הלקוחות והקניינים, נוסעת לתערוכות, משווקת ומדבררת. תמי נשארת מאחורי הקלעים, וגם במהלך הראיון נעלמת מהשטח די מהר, בתואנה ש"אני לא מחפשת את הבמה". "אל תתקילי אותי עכשיו", היא משיבה כשהיא נשאלת אם צפתה שמבין שלוש בנותיה דווקא האמצעית תחבור אליה מקצועית.

הבת נחלצת לעזרה: "גילינו שהקווים שלנו ממש דומים, אני עם מה שהבאתי מעיצוב הפנים והיא עם הקווים הגיאומטריים בעבודות שלה", היא אומרת. "אני מאמינה שצריך לעבוד עם הידיים ולהבין איך הדברים עובדים. זה כמו שמעצב אופנה חייב, לדעתי, לדעת לתפור. אז למדתי מאמא את הדברים הטכניים, ולאורך השנים הצלחנו לפתח שפה שמזוהה איתנו". 

עבודה משותפת עלולה ליצור מתחים.
תמי: "יש לנו לפעמים ויכוחים, אבל זה טבעי".

אלינור: "הם נשארים לגמרי בטווח המקצועי. אין פיצוצים, וזה משהו שהרגשנו לפני שהתחלנו לעבוד יחד".

מה השפה העיצובית שלכן?
אלינור: "זה נקי, זה גיאומטרי, אבל זה מעבר לזה. בתכשיטים שלנו יש גם משהו טיפה פיסולי ומשהו טיפה אדריכלי. המפגש הוא זה שיצר את השפה האחרת. נגיעת היד - הכל כאן נעשה בעבודת יד - מורגשת. אנחנו לא משתמשות בחלקים מוכנים, הכל מנוסר פה, מלוטש, מלובן, מכופף. אם אנחנו משתמשות באלמנטים כמו כדורי עץ, זה תמיד בהזמנה מיוחדת מחו"ל, שמייצרים כמעט אך ורק עבורנו, כדי לא לחזור על דברים קיימים". החומרים כוללים מתכות מסוגים שונים: כסף, זהב, גולדפילד, פליז, ברזל, נירוסטה. וגם פולימרים, אוניקס, אבני זרקון, טקסטיל ועץ. חרוזי העץ, הלבנים והאפורים, אינם צבועים". 

למה לא לצבוע את העץ? עצים טבעיים בצבעים נדירים מייקרים את הייצור וגם את התוצר הסופי.
אלינור (נזעקת): "מה פתאום לצבוע? לחומר כפי שהוא מופיע בטבע יש מראה אחר. בכלל, יש משהו נורא יפה בתכשיט 'ראף', שרואים שטיפלו בו ושעבדו עליו, ההפך ממלוקק".

ואכן, הקו העיצובי שלהן משדר יוקרה לא מלוקקת. הקולקציה האחרונה נקראת "בראנצ'ס" (ענפים). מאחורי כל עיצוב עומד רעיון, למשל, עגילי האקורדיון נראים כמו קיפולי הנייר שהיינו עושים בילדותנו: "נורא כיף לקחת את המתכת למקומות אחרים", אומרת אלינור, "לפני כמה שנים עשינו קולקציה בהשראת האוריגמי, ממש לקחנו סכימות של אוריגמי, קיפלנו בנייר ואז עשינו הפשטה והבאנו את זה למתכת".

וכבר מחקים אתכן, בלי לשמור על הסטנדרטים הגבוהים.
אלינור: "בהתחלה הייתי מתעצבנת. אמרתי 'איך, איך מישהו יכול לקרוא לעצמו מעצב, כשהוא מעתיק אחד לאחד?'. היום זה רק דוחף אותי יותר קדימה. אני אומרת, 'אם אני מודל לחיקוי, סימן שאני טובה'. אני שמחה שסצינת התכשיטים בארץ מתפתחת, ומקווה שכל אחד יישאר בסגנון שלו".

יוצא לך לפעמים לענוד אקססוריז של מעצבים אחרים?
"לא, ולא בגלל שאני לא אוהבת. זה לא נכון שיווקית, לאן שאני לא הולכת שואלים אותי על התכשיטים שעלי. אנחנו לא עובדות לשם שמים, אנחנו מתפרנסות מזה, ואנחנו מתפרנסות מזה בכבוד". 

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...