אהבה מהשמיים: טיולי שידוכים למגזר הדתי-לאומי

הרומנטיקה הפכה בשנים האחרונות תנאי הכרחי לנישואים מוצלחים, אבל מה עושים צעירי המגזר הדתי לאומי כשהם מחפשים אחר בן או בת הזוג המושלמים? שיטה אחת היא כינוסים בבתי הכנסת השכונתיים. אפשרות נוספת היא אתגרים זוגיים דוגמת רעיית צאן או שאיבת מים

כרמית ספיר ויץ | 16/2/2012 13:30

תגיות: טיולי פנויים פנויות,המגזר הדתי לאומי

השעה: ארבע אחר הצהריים. יום האהבה למניינם של הגויים, אבל למי אכפת. בבנייני האומה בירושלים הולך ומתמלא אוטובוס צהוב באנשים צעירים. חלקם מהוססים, אחרים מנסים להפיג את המבוכה. "חבל שלא הבאנו את יפעת, היא הייתה יכולה להכיר מישהו. יש כאן הרבה חבר'ה נחמדים", אומרת אחת הנוסעות, ומוציאה מהתיק את אחד האויבים המרים ביותר של כל דייט, הידוע בשמו "ביסלי". תוך לעיסה רעשנית היא מפטירה: "גם איתן יכול היה ליהנות פה. חבל", ומנקה פירורים שנשרו על חצאיתה.

האוטובוס יוצא לדרכו ועליו כמה עשרות מהמגזר הדתי לאומי, בגילאי 35-24, אנשי הוראה, תקשורת, הייטקיסטים, סטודנטים לרפואה, כולם כאן. המשימה: למצוא אהבה בערב פנויים-פנויות שיציב בפניהם אתגרים זוגיים בסגנון "המרוץ למיליון", אבל עם משימות שאברהם אבינו נאלץ להתמודד איתן מדי יום: רעיית צאן וכינוס כבשים דעתניות לדיר, שאיבת מים מהבאר, מציאת תכונות משותפות עם הסובבים ועוד.

אתגרים זוגיים דוגמת רעיית צאן או שאיבת מים פלאש 90

ליוזמה אחראים אנשי עמותת "משקפת - פרויקט היכרות לאומי", המבקשים לחבר את הציבור הישראלי לאתרים ולאנשים ביהודה ושומרון, ואת אנשי ההתיישבות לעם ישראל. המוקד של האירוע הנוכחי: "ארץ בראשית", חווה מקראית שנמצאת בדרך לים המלח, עין גדי ומצדה, בלב אזור מדברי, עשרים דקות מירושלים.

"פנויים ופנויות נאלצים להתמודד כל השנה עם שאלות מצד ההורים, הצקות מצד הדודים ושידוכים של חברים. הכול במטרה אחת -

למצוא את החצי השני", אומרים אנשי "משקפת". " השנה החלטנו להפוך את הוולנטיינס דיי לערב מהנה עבורם, במקום לצאת לעוד בית קפה הומה אדם, פאב מריח מסיגריות או מסיבת סרדינים".

בני כהן, יו"ר משקפת, מסביר מה הביא ליוזמה: "בין שלל הפעילויות שאנחנו מציעים, יש טיולים לצעירים. שמנו לב ששם נרקמות היכרויות. חשבנו לעצמנו, למה לא להקדיש פעילויות מיוחדות אך ורק למטרה זו, והכל באופן לא מלחיץ ומחייב".

שידוכים בלבוש אותנטי פלאש 90

צודקים . מי צריך סרדינים כשיש גמלים. את פני הרצים מקבלת אורחת גמלים ידידותיים. המשתתפים יורדים מהאוטובוס, חלקם מרהיבים עוז ומטפסים על גב גמל לסיבוב קצר. השאר, בלבוש אותנטי, ניגשים למשימה המפתיעה: התמודדות עם מצלמות הטלוויזיה, שבאו לתעד איך מחפשים היום אהבה בלי ציניות ולומר בלי להתבייש "אני רוצה להתחתן, אני רוצה ילדים".

אחת המשתתפות פורשת מהמרוץ בטענה כי הוא "לא בשבילה", האחרים ממשיכים לדרכם אחרי שהתחלקו לשתי קבוצות: "הגמלים" ו"הכבשים". קבוצה אחת צריכה לשאוב מים מהבאר שליד אמת המים באמצעות צינורות בגדלים שונים. "זה לא פשוט", מסבירה מלי, רכזת ההדרכה של משקפת. "זה דורש שיתוף פעולה, יכולות תמרון וחשיבה".

מבלי להיכנס לסוגיות מגדריות, מי שתופסות פיקוד הן הבנות. רק שלוש ליתר דיוק. היתר מסתכלות בהשתאות על הידיים העובדות או מתלוננות על זה שהן לא באו לעבוד. הלך המיליון. בינתיים, בקבוצה השנייה שנדרשת לרעות את הכבשים מתחיל מרוץ של ממש. הכבשים מנצלות פרצה אנושית שלא יודעת להתמודד איתן, ושועטות לעבר הוואדי, במקום שנראה כמו היפה בעולם. כאן הגברים נכנסים לתמונה. "בררררר", מנסה את מזלו אחד המשתתפים, בוגר אולפן לכבשים. זה לא עובד.

"צריך להגביל אותן בתנועה", צועק אחר. "חבר'ה", גוער המדריך שעיה, "ככה לא יצא מזה כלום. אתם מוכרחים לזוז, אחרת הכבשים יברחו". עוד מסקנה מרחפת מעל ראשי המתמודדים ואחת המשתתפות נותנת לה ביטוי בקול: "גברים, אם לא תזיזי אותם, הם לא יעשו כלום". "כצאן לטבח", מוסיפה חברתה, והראשונה מסכמת: "צאן זה בשיפודים, עם כל הכבוד".

טיול פנויים פנויות במשקפת, פרויקט היכרות לאומי פלאש 90

מדברים על בני אדם

כמו בציבור החילוני, גם בציבור הדתי לאומי החי בארץ מסתמנת עלייה בגיל החופה. על פי מחקרו של ד"ר ארי אנגלברג שבחן את תופעת "הרווקות המתמשכת" בציבור זה, העלייה בגיל הנישואין נובעת מכמה וכמה גורמים.

"האהבה הרומנטית" הפכה בשנים האחרונות לתנאי הכרחי לנישואים מוצלחים, לצד עלייה באינדיווידואליזם וברצון למימוש עצמי באמצעות בניית קריירה. יותר ויותר רווקות ורווקים מעדיפים לרכוש השכלה ולהתבסס בחיים עוד לפני שהם מתמסרים לתא המשפחתי. גם לפמיניזם יש מקום לא מבוטל בעלייה בגיל: הוא משפיע על צעירות מהמגזר, כשהמשכילות ביניהן נעשות יותר ויותר בררניות בבחירת בני הזוג.

אבל אי אפשר לדבר על הרווקות המתמשכת מבלי להזכיר את הביצות המפורסמות, כלומר המתחמים שבהם מתרכזים רווקים ורווקות מהמגזר. הגדולה ביותר היא הביצה הירושלמית שנחשפה בסדרה "סרוגים" ומתפרשת על פני שכונת קטמון הישנה, רחביה והמושבה הגרמנית. הביצה בגבעת שמואל, כך אפשר ללמוד מהנוכחים, צברה תדמית של אחת סגורה שאין ממנה פתח מילוט. כזו שמנציחה את הרווקות באופן האדוק ביותר, בדיוק כמו התל אביבית.

הסימנים לזיהוי פשוטים: סעודות שבת משותפות לרווקים שחיים בסביבה, התכנסויות בבית כנסת מסוים, והכל במטרה לספק מענה לצורך החברתי הטבעי. "פייר, לא יוצא מזה כלום", אומרת שירה בת ה-30. "הביצה רק מנציחה את מה שקיים ממילא. אנשים מתרגלים זה לחברה של זה, ולא באמת רוצים להמשיך ולחפש הלאה. למה הגעתי בכל זאת? כי חשבתי שיהיו פה אנשים שלא הכרתי, והאמת היא שכך באמת קרה. אבל מעבר לזה אני לא חושבת שמישהו ייגש אלי וינסה לדבר איתי. זה לא מקובל אצלנו, סתם ככה".

רוכבים על גמלים ומחפשים בן זוג פלאש 90

גיל , סטודנט בן 25, חולק עליה. הוא יצא עם מספר טלפון ביד. "הכרתי בחורה מאוד נחמדה. לא שאני אספר להורים שלי עליה בשלב הזה. הם גם ככה לחוצים, מפני שהאחים שלי התחתנו פחות או יותר כשהם היו בגילי. הגעתי כי קראתי על זה בפייסבוק, וחשבתי שזה יכול להיות נחמד. פשוט ליהנות קצת בין המבחנים הצפופים שיש לי בתקופה הזו. מה יכולתי להפסיד?".

התשובה הרווחת לשאלה "למה באת", מורכבת משני חלקים: הפניית אצבע מאשימה לחבר או לחברה שיושב לצדם של הנשאלים. אז, בשקט, מגיעה האמת: "אני רוצה להתחתן". כשהם נשאלים האם היו שוקלים להינשא עם בני זוג לא דתיים, גלריית התשובות מגוונת. היא נעה בין "חד משמעית לא, זה יעשה את הילדים מבולבלים", דרך "אולי. תלוי עד כמה הוא לא שומר מצוות. הרי יש טווח מאוד רחב", ועד לתשובה: "הייתי מתחתן עם בחורה לא דתייה. אותי מעניין איזה בן אדם היא. לא איזה עול מצוות היא לוקחת על עצמה".

"נו, אתה דתל"ש", מגיעה תגובה נוקבת לאמירה הכנה הזו מפיו של בחור יפה תואר בן 26. "אני לא דתל"ש", הוא משיב. "אני דתי, אבל באמת לא מבין למה כל כך חשוב לתייג כל הזמן. בסופו של דבר אנחנו מדברים על בני אדם - טובים או טובים פחות".

לא יוצאים לפאבים. המגזר הדתי לאומי פלאש 90

"מה האפשרויות שניצבות בפני בני המגזר כדי להכיר בן או בת זוג?", אני שואלת את החבר'ה שיושבים על מחצלות סביב שולחן נמוך, בשלב שבו מוגשת ארוחת ערב - מקראית כמובן - הכוללת פיתות, סלטים ששרה אמנו הייתה שמחה לטעום, בשר, אורז ותפוחי אדמה. "לא הרבה", עונה בכנות בחורה מתוקה, מורה במקצועה. "אנחנו לא יוצאים לפאבים או לדיסקוטקים. זה לא ממש מתאים לאופי שלנו. אנחנו לא פותחים בשיחה סתם ככה עם אנשים ברחוב גם אם הם מוצאים חן בעינינו, כי זה ממש לא מתיישב עם הקודים ההתנהגותיים. את מוכרחה להבין, שיש בינינו כבוד הדדי, וחלק מהעניין זה לא לפלוש לטריטוריה אישית של מישהו אחר".

אז מה בכל זאת?
"שאלה טובה. יש כל מיני יוזמות כמו התכנסויות של פנויים-פנויות בבית הכנסת הגדול בירושלים, יש טיולים משותפים לפנויים פנויות, אבל פייר, לא נוח לי עם התיוג הזה. אף אחד לא מגדיר את עצמו ככזה שזקוק לשידוך. זו לא הדרך הטבעית. אבל בסופו של דבר, מתישהו אתה מבין שזה בלתי נמנע". " אני בכלל באתי לכאן כדי לראות מה יקרה לי אם לא אתחתן", מתוודה גדי, הייטקיסט בן 23. חברו נעם, איש תקשורת בן 26, שופך עוד מים על התהלוכה: "אני לא מאמין ביוזמות כאלה. באתי כי רציתי להכיר את חבל הארץ הזה. עובדה שמעולם לא הייתי פה לפני כן".

ומה עם אהבה?
"היא תבוא מהשמיים. אני מאמין בזה באמונה שלמה".

"אנחנו לא יוצאים לפאבים או לדיסקוטקים. זה לא ממש מתאים לאופי שלנו. אנחנו לא פותחים בשיחה סתם ככה עם אנשים ברחוב גם אם הם מוצאים חן בעינינו, כי זה ממש לא מתיישב עם הקודים ההתנהגותיים".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טיולים וידיעת הארץ -