מחט אל הלב: אמן הקעקועים מס' 1 בעולם
הוא המקעקע של מארק ג'ייקובס ורוברט דאוני ג'וניור ופגישה אחת איתו עולה אלף דולר, אבל ביום האם הוא מציע לכולם קעקוע בחינם. "השאלה היא לא האם יש לך קעקוע, השאלה היא מה קעקעת על עצמך", אומר סקוט קמפבל בראיון
לזכות בקעקוע חינמי מידיו של קמפבל אינו דבר של מה בכך. הוא נחשב היום לאחד מאמני הקעקועים האגדיים והמצליחים בעולם. כמקעקע האהוב על תעשיית האופנה והאמנות הוא אחראי להתמכרות הקעקועים השבועית של מארק ג'ייקובס, וברשימת הלקוחות הנוצצת שלו בולטים גם סטינג, רוברט דאוני ג'וניור, קורטני לאב, הדוגמניות הלנה כריסטיאנסן ולילי קול, הית' לדג'ר המנוח, והרשימה עוד ארוכה. עלות פגישה ראשונה עם קמפבל מתחילה ב-1,000 דולר, וכל שעת עבודה שלו עולה 300 דולר נוספים.
לצד ההצלחה המטאורית בתחום הקעקועים, קמפבל, בן 34, שיתף פעולה עם בית "לואי ויטון" בעיצוב קולקציית קפסולה של תיקים שעיצב עליהם הטבעות בהשראת קעקועים, ובשנים האחרונות הוא פועל גם כאמן פלסטי ומציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות ברחבי העולם, כל זאת בלי שרכש השכלה פורמלית כלשהי.
בתחילת החודש ראה אור ספרו הראשון בשם If You Don't Belong, D'ont Be Long - "אם אתה לא שייך, אל תתמהמה" - והבחירה להתמקד בחוסר השייכות דווקא מתבררת עד מהרה. "הייתי תמיד מין ילד דפוק. כזה שמסתובב עם חבורת ילדי פאנק-רוק ומצייר לכולם על ז'קט הג'ינס כיתובים וסמלים של להקות", הוא מספר. "גדלתי בפרברי אריזונה, והעיר הכי קרובה היתה במרחק 40 דקות נסיעה. הבידוד הזה יצר בי רעב לאמנות ולתרבות. בכל פעם שמישהו נסע לעיר התחננתי שייקח אותי איתו, רק כדי ללכת לחנויות תקליטים ולהקשיב למוזיקה. הייתי ילד מרדן. בגיל 19 נשרתי מהקולג', ברחתי מהבית והתחלתי לעשות קעקועים. לא בדיוק הדברים שגורמים לאבא שלך להתנפח מגאווה".
זוכר את הקעקוע הראשון שעשית?
"בגיל 19 חבר שלי ביקש קעקוע. הכנתי לו ציור כדי שילך לאמן קעקועים, אבל הוא אמר, 'לא, אני רוצה שאתה תעשה את זה'. אמרתי לו שהוא משוגע ושאני לא מבין בזה כלום, אבל הוא היה עקשן. הוא קנה לי את מכונת הקעקועים הראשונה שלי ואמר, 'פשוט תעשה את זה'. זה היה אחד הרגעים האלה שבהם מישהו מאמין בך יותר משאתה מאמין בעצמך. עד היום, כשאני מקעקע, אני מרגיש שזה כבוד וזכות שאנשים בחרו בי והאמינו בי לצייר להם על הגוף, לנצח".
"אני מודה שבתחילת הדרך הייתי מהופנט מקעקועים כי הם היו דרך יעילה במיוחד להרגיז את ההורים שלי. ברגע שהפכתי מקצועי יותר, הבנתי את היחודיות של הקעקועים: הם דבר שלעולם לא תוכל לייצר באופן המוני. זו אמנות שיוצרים אחד-אחד, ובאופן אינדיבידואלי לכל אדם. היום הם יותר מבינים אותי; הם אולי לא מבינים מה בדיוק אני עושה, אבל הם יודעים שאני מאושר ושאני לא צריך ללוות מהם כסף. זה מצחיק, כי אחרי שיתוף הפעולה עם 'לואי ויטון' זו היתה הפעם הראשונה שהעולם שלי נגע איכשהו בעולם שלהם, והם אמרו, 'אה, 'לואי ויטון', אוקיי, שמענו על זה פעם'".
מיד אחרי שגילה שיש דרישה לקעקועים שלו החליט קמפבל לעבור לניו יורק. הוא התחיל לקעקע
"את מארק הכרתי בזכות הקעקוע. הוא הפך לחבר קרוב מאוד שלי, ומאז אני מקעקע אותו באופן קבוע. בתקופה שהכרנו האמנות שלי התחילה לצבור תאוצה, ולא רציתי לעשות שיתופי פעולה מסחריים כדי שזה לא יסיח את דעתי, אבל אז הוא התקשר והציע לי לשתף פעולה עם בית 'לואי ויטון', שאותו הוא מנהל אמנותית. מארק רואה דברים וניגש אליהם בצורה מיוחדת, ואני אעשה בשבילו הכל. הוא יכול להתקשר מחר ולהגיד 'היי, אני פותח עסק לשטיפת מכוניות', ואני אגיד לו 'קול, בוא נשטוף מכוניות'".
מי יוזם את הקעקועים של מארק?
"בעיקר הוא. הוא מעריץ של סדרת האנימציה 'סאות' פארק', ויש לו כמה קעקועים של הדמויות. הוא מעצב עטור פרסים, שקיבל את פרס מפעל החיים של מועצת האופנה האמריקאית, אבל לא מזמן הוא אמר לי שדווקא הכבוד הכי גדול שהוא יכול לדמיין הוא שינציחו אותו כדמות ב'סאות' פארק'. שבוע אחרי השיחה הזאת, מארק הופיע בסדרה בדמות בובה שרירית עם כל הקעקועים. אתמול הוא היה כאן והוסיף לעצמו קעקוע של הדמות שלו, בדיוק כמו שהם ציירו אותה".
במסגרת שיתוף הפעולה בין השניים קמפבל עיצב יחד עם ג'ייקובס קולקציית קפסולה של תיקים עם הטבעת קעקועים שצייר, וייצר עבור הדוגמנים בתצוגת אביב קיץ 2011 מדבקות קעקועים. "היו להם כמה כיוונים התחלתיים בהשראה אסייתית, ומשם מצאתי את הדרך שלי לתרגם את זה למוצרים. זה דומה מאוד לעבודה שלי; כשמישהו מספר לי סיפור או רעיון או רגש שחשוב לו לתקשר החוצה, ואני מוצא את הדרך להביע את זה. התפקיד שלי הוא להבין את המצב הרגשי שלו, את המניע לקעקוע, ואז לעצב משהו שלוכד את הרעיון הזה בדיוק".
"בדיוק. ולשני הצדדים. הם מספרים לי דברים מאוד אישיים. אם נשבר להם הלב, על אנשים שאהבו פעם או עכשיו, על מקומות שהיו בהם. אני נהנה לעשות קעקועים כי זה הופך אותי לחלק מהסיפור של האנשים האלה, זה נותן לי השראה לחיים ולאמנות שלי".
יש טרנדים בקעקועים?
"כן, אבל אטיים. לאורך השנים הם משתנים מעט באסתטיקה או בסגנון, אבל הבסיס נשאר כמעט זהה. אנשים מתאהבים ומקעקעים את השם של האהובים שלהם כבר הרבה שנים, רק הפונט אולי משתנה. הרגש מניע אנשים להתקעקע, זו דרך להביע מחווה, ורגש הוא לא דבר שהשתנה הרבה במאות האחרונות. מה שכן השתנה הוא החשיפה לקעקועים במדיה - תוכניות ריאליטי, אתרים ובלוגים על קעקועים, רואים אותם על המסלולים. השאלה היא כבר לא אם יש לך קעקוע, אלא מה קעקעת על עצמך".
מה קורה אם מישהו מבקש משהו שאתה לא אוהב?
"אני לא שופט אף אחד על הקעקוע שלו. אם זה משהו שאני לא רוצה להיות חתום עליו אני אנסה לשנות את דעתו או אפנה אותו למישהו אחר. אני רק לא מסכים לעשות קעקועים שליליים או כאלה שמביעים שנאה למישהו אחר ויוצרים הרס עצמי. זה יושב לי על המצפון, וכמו שהבנת, אני די רגיש".
יש קעקוע שעשית לעולם לא תשכח?
"כל קעקוע חשוב בעיניי אם הוא מספיק מיוחד ומשמעותי לאנשים עד כדי כך שהם רוצים לחרוט את זה לעצמם על הגוף לכל החיים. אני מקבל פניות בכל יום מהמון אנשים. בשבוע שעבר כתב לי בחור שהכלב שלו מת והוא רוצה לקעקע סוג של מחווה אליו. הייתי מוצף בעבודה אבל מיד עניתי כן".
הספר החדש של קמפבל, בהוצאת "ריזולי", ראה אור החודש לאחר עבודה של כמעט ארבע שנים, והוא כולל ציורי קעקועים, תצלומי לקוחות אהובים עליו שצילם טרי ריצ'רדסון, ועבודות אמנות כמו חיתוכי לייזר בשטרות של דולר בודד שנערמו זה על זה. "הספר הזה בעצם בא להסביר מי זה לעזאזל סקוט קמפבל".
אתה מרגיש צורך להצדיק את הכניסה שלך לאמנות?
"כן. תמיד הערכתי אמנות, וראיתי בה עולם אקדמי ויוקרתי שאליו לא מרשים לילדים רעים כמוני להיכנס אליו. בהתחלה לא היו לי המילים הגדולות לתקשר עם התעשייה הזאת - ניסיתי לטאטא מתחת לשטיח את המקעקע. באיזשהו שלב הבנתי שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהידיים שלי עשו קעקועים במשך 14 השנים האחרונות, ואז התחלתי לעשות מה שמעניין אותי. את לא בהכרח תסתכלי על העבודות ותגידי 'אה, את זה עשה מקעקע', כי זה לא תרגום של הקעקועים למדיום אחר. אבל יש שם נרטיב. בסופו של דבר הבנתי שכמעט כל האמנים בעולם הם אנשים מוזרים ודפוקים שלא השתלבו בעולם בדיוק כמוני, והם מציעים לעולם פרספקטיבה אחרת על הדברים. ניו יורק לימדה אותי מה זה אומר להיות אמן, ושלקול הזה של אותם ילדים רעים יש מקום ומשמעות".
היה לך חשוב להצליח?
"הצלחה היא מונח שפתוח לפרשנויות. כסף מעולם לא היה גורם משפיע בתהליך קבלת ההחלטות שלי. הדבר העיקרי שחשוב לי הוא חופש, והכסף נותן לי חופש לפעול וליצור, אבל מעבר לזה הוא לא חשוב באמת. יש לי מיטה לישון בה, אני אוכל שלוש ארוחות ביום וחוץ מזה כל מה שאני רוצה זה לעשות דברים מגניבים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם