זיגוג משמיים
מאחורי מסעדת "אואזיס" המדוברת עומדים השפית רימה אולברה ואיש ההיי-טק אלון ובמן, החולקים זוגיות סימביוטית, שראשיתה בהיכרות בזמן שיצאו עם אח ואחות (!). אם אתם רוצים להפריע לאידיליה של וורקוהוליות וגיחות גסטרונומיות לרומא, תשאלו מה עם ילדים
"אואזיס", שנפתחה לפני מספר שבועות, היא לכאורה מפעל של אדם אחד - רימה אולברה, 45, שפית יוצאת דופן, שנחשבה עד היום לסוד בקרב יודעי דבר וכאלה שהפרוטה מצויה בכיסם. אבל למעשה אולברה היא לא אחד, היא שניים: הזוגיות הסימביוטית שלה ושל ובמן, 39, ממייסדי חברת "מלנוקס טכנולוגיות", היא הכוח המניע מאחורי המסעדה, שמאז פתיחתה לא מפסיקה לעורר באזז מטורף וביקורות יוצאות דופן ברמת ההתפעלות שלהן.
בארבע השנים האחרונות, לצד קייטרינג לאירועים יוקרתיים, הפעילה אולברה בדירת בני הזוג בפלורנטין את מועדון החברים הפרטי "אומניבור", שאותו הגה ובמן. במסגרת "אומניבור" אולברה בישלה מדי יום חמישי האחרון בחודש עבור קבוצת סועדים מצומצמת, שכל אחד מהם שילם בין 400 ל-800 שקל לערב. ובמן, אם תהיתם, שימש כסו שף. "אני מבין את האוכל של רימה הרבה יותר טוב מכל אחד", הוא מצהיר. "יותר אפילו מהטבחים שלה".
אולברה : "הוא טבח יותר טוב מכל טבח שראיתי פה, כי אני לימדתי אותו במשך 12 שנה. תמיד אני אומרת לו:'אם אתה רוצה עבודה נהדרת תמורת 6,000 שקל בחודש, יקבלו אותך בכל מטבח בתל-אביב'".
אירועי "אומניבור" הסתיימו מטעמי צדק חברתי. אולברה: "הרגשתי שהיה רק סוג מסוים של אנשים שהגיעו לאכול שם - אנשים מאוד עשירים. אפילו חברים שלי לא יכלו להרשות לעצמם לבוא לשם. מאוד רציתי מקום שבו כל אחד יוכל לאכול". היא תרה אחר לוקיישן ומצאה את החלל של מסעדת "לה מזון", שהייתה המקום החביב עליה בתל-אביב ונסגרה לאחרונה. אילן דובשני, בעלי "לה מזון", הוא כעת השותף שלה. "כבר 20 שנה יש לי חזון לפתוח מקום כזה, אבל מבחינתי, אם משהו לא הולך להיות מושלם אני לא אעשה אותו בכלל. האופן שבו אני עובדת הוא לא נורמלי".
- קוראים לזה קונטרול פריק.
"בדיוק. עיצבתי כל אספקט במקום הזה, אני שולטת בכל דבר כאן. כשיש לי חזון מלא של משהו - אז זה יכול להיות מושלם. אם משהו לא מושלם - מיד אנחנו משנים את התפריט. זה מאוד קשה למלצרים, כל יום כשהם באים, הכל שונה לחלוטין מהערב הקודם. אבל כולם מגויסים לזה, אפילו אם אנחנו עובדים 16 שעות ביום. אני רגילה ל-12 שעות שינה ביום, ועכשיו אני מגיעה הביתה בחמש בבוקר וקורסת על הספה".
- איך התגובות עד עתה?
"אנשים באים עכשיו ואומרים לי:'וואו, זה ממש זול יחסית לאוכל הזה'. אולי זה קצת מגעיל מצדי, אבל אני רוצה שאנשים יבואו ויראו הבדל עצום בין מה שאני נותנת להם בהשוואה למישהו אחר תמורת אותו כסף. אני ממש רוצה שאנשים יגידו: 'רגע, למה שילמתי עכשיו 50 שקל על סלט יווני נוראי?'".
- כן, הבנתי שאין לך דעה כל כך טובה על מסעדות בישראל.
"זה לא נכון! יש אנשים ומקומות מסוימים שאני חושבת שהם פנטסטיים, כמו 'איל פסטיו' באבן גבירול, שמגישים שם את האוכל הרומאי הכי טוב מחוץ לרומא. אבל שמישהו יבוא ויגיד: 'או, אתם יודעים מה, אמא שלי חושבת שאני טבח נהדר אני אפתח מסעדה' - זה לא עובד ככה במקום שאני באה ממנו. במשך 15 שנה אתה רק לומד ועושה מה שאומרים לך וסותם את הפה לפני שאתה בכלל מעז לחשוב על להגיש בקשה למשרת סו-שף. אתה לומד איך לחתוך בצל בדרך הנכונה ואיך לגעת בחתיכת בשר. כאן אנשים רוצים קיצור דרך".
השניים מספרים שעיצבו את "אואזיס" באופן דומה מאוד לדירתם המרהיבה בפלורנטין, שהיוותה בית פתוח עבור חבריהם. אלון: "עד שפתחנו את'אואזיס', הבית שלנו היה מקום שאנשים מגיעים אליו בלי שהם צריכים להתקשר, ויש תמיד אוכל ויש אלכוהול ואנשים. השינוי הוא לעבור מהבית שלנו, שרימה קוראת לו 'אורבן אואזיס', לפה. בסך הכל עשינו שיפט".
- ואני מבינה שאתה נמצא פה בכל שעה בה אתה לא עובד.
"אנחנו לא נפרדים, אנחנו ביחד בכל מקום שאנחנו נמצאים. רימה הייתה הרבה מאוד שנים מאחורי, ותחום ההיי-טק זה לא דבר קל לאף תא משפחתי. היא תמכה בי, והיום זה הזמן שלי לעזור לה לממש את כל הציפיות שהיא בנתה לאורך השנים. אני סיימתי פרויקט גדול מאוד לפני שנה, ואמרתי לה 'רימה, 2012 זו השנה שלך'. וסוף סוף, אחרי לא מעט שנים, אני רואה אותה קמה בבוקר ומחייכת".
אולברה נולדה וגדלה בצפון קליפורניה להורים שאותם היא מגדירה "סופר היפים. לא היו לנו מים זורמים, חשמל או טלפון. בחיים לא הייתה לי טלוויזיה, עד היום. אבא שלי היה ביולוג ימי משוגע, הוא היה האדם הראשון לצלול מתחת לקרח באנטארקטיקה. כשהוא היה בן 33 הוא החליט שהאנושות עומדת להיות מושמדת ושהוא חייב לעזוב, אז הוא קנה חתיכת קרקע באמצע שומקום, שצריך לנהוג שבע שעות ואז לחצות את הנהר בקאנו כדי להגיע אליה. שם גדלתי. אמא שלי התגרשה ממנו כשהייתי בת שש, כי היה לה מספיק, והיא עברה לעיירה קטנה בשם מנסינו, וחיה שם בערך באותם תנאים. עד היום אין לה חשמל".
- איזו דרך ייחודית לגדול.
"או גוד, זה היה נורא".
אולברה , לדבריה, פשוט נולדה שפית. "אמא שלי היא הבשלנית הכי גרועה בעולם כולו. היא שונאת אוכל והיא לא יודעת לבשל. היא כל כך רזה שהיא נראית כאילו היא מאושוויץ. היא חיה על יין וסיגריות. זה מגעיל. כשהייתי בת שבע אמרתי לה: 'תשמעי אמא, זה לא עובד. את חייבת לצאת מפה, אני לא יכולה לאכול את האוכל שאת עושה'. אז היה לנו הסכם - היא מביאה את חומרי הגלם ואני מבשלת. כשהייתי בת שמונה בישלתי את כל ארוחת חג ההודיה".
את דרכה המקצועית החלה בגיל 14. לפני הלימודים עבדה כעוזרת במאפייה, ואחריהם - במטבח של המסעדה החלוצית "קפה בוז'ולה", שהחלה את מהפכת האוכל הטרי בקליפורניה. יומיים אחרי שסיימה תיכון חתכה לסן פרנסיסקו, והחלה לעבוד במטבחים של מסעדות, ובדרך למדה באקדמיה הקולינרית של קליפורניה. "הייתי כמו בחור", היא מסכמת את התקופה. "את מתבגרת מאוד מהר ואת צריכה להתנהג כמו גבר. זו הסביבה הכי מלחיצה שיש, שפים היו סוטרים לי. אי אפשר להתלונן כמה את עייפה, אי אפשר לצפות מגברים שיסחבו עבורך דברים כבדים. לא היו אז בחורות במטבחי עילית. הייתי צריכה להיות קשוחה יותר, כי ניסיתי להתקיים בעולם של גברים. זה היה קשה".
בגיל 23 נישאה ל"שף מקסיקני מדהים", נישואים שנמשכו עשר שנים והסתיימו כשחוותה "משבר אמצע החיים".
- בגיל 33?
" זה כמו שנת כלב, כל שנה במטבח זה כמו שבע שנים בחיים האמיתיים, כי זה כל כך הארדקור. בגיל 33 הבנתי שהדבר היחיד שידעתי על עצמי ועל בעלי זה המטבח. זו הייתה כל הזהות שלי. לא ידעתי כלום על החיים חוץ מלבשל. התחרפנתי. החלטתי שאני עוזבת את המטבח וזהו. אמרתי: 'אני עוזבת, ואני עוזבת את בעלי'".
מה שדחף את אולברה לבצע את החלטתה הייתה תקרית שהתרחשה במסעדה הנחשבת "אנריקס", שהיא שימשה כשפית שלה במשך חמש שנים. "הסו שף שלי התכופף להוציא משהו מהמגרה, ואמרתי 'בזמן שאתה שם למטה'. . . זה מאוד גס אבל מצחיק. עבדה אצלנו סטאז'רית, והיא בדיוק עברה ליד, והיא הלכה לכוח אדם ואמרה שהטרדתי מינית את הסו שף.
"אחרי חמש שנים שבניתי את המקום מפשיטת רגל לרמה של שלושה כוכבים, קיבלתי שיחה מכוח אדם: 'אנחנו צריכים לדבר איתך, מישהו אמר שהטרדת מינית את הסו שף'. אמרתי :'מה? אתם צוחקים איתי? על מה אתם מדברים?', התחרפנתי . אמרתי 'מי לעזאזל אתם? יש לכם מזל שאני לא הורגת אתכם כרגע'. ניפצתי כוס על הרצפה, ואמרתי 'מבחינתי אתם יכולים לפטר אותי, או שתסתמו ולעולם אל תקראו לי למשרד המטופש הזה יותר בחיים שלכם'. אגב , הסו שף שלי היה גיי. אחרי זה אמרתי 'יו, אינאף איז אינאף'".
באותה תקופה אולברה פגשה בחור ישראלי "צעיר נורא" שהגיע לעבוד כמלצר במסעדה. "רק התגרשתי מבעלי, ואז פגשתי אותו. ואז אחרי שנתיים הוא החליט לחזור לישראל, אז אמרתי 'אני אבוא גם'".
- מה ידעת על ישראל?
"תראי, אני יהודייה ו-וואטאבר, אבל חשבתי, זה החבר שלי עכשיו, אני אוהבת אותו, אז אני אבוא לישראל ואעשה עלייה. לא ביקרתי פה בעבר, וידעתי שאני חייבת לעשות עלייה בלי לבוא לפה קודם, אחרת אולי אשנה את דעתי".
העלייה הביאה לתוצאה בלתי צפויה, בלשון המעטה. כאשר בן זוגה של אולברה לקח אותה לארוחת שישי אצל הוריו, היא פגשה שם את ובמן, שהיה בן זוגה של אחותו. לקח להם למעלה משנה להבין שיותר כיף להם אחד עם השני מאשר עם בני זוגם.
אולברה: "זה סיפור שערורייתי. למעשה, זה סיפור מאוד שערורייתי".
ובמן: "בדרך כלל כשאנחנו מספרים את הסיפור הזה, אנחנו צריכים לשתות יותר יין".
אולברה: "בני הזוג שלנו היו קצת מסורתיים וצמחוניים והם לא שתו יין, ואנחנו היינו יוצאים ושותים יין ואוכלים במסעדות".
ובמן: "יין היה לאורך השנים תחביב מרכזי שלי, וגם לקחתי קורסים בנושא. הדבר הראשון שחיבר בינינו זה שבארוחות ערב האלה היינו מביאים יין ונהנים ביחד. ואז רימה עבדה במסעדה בשם 'ברברסקו' בתל-אביב. הייתי חוזר מהעבודה בעשר-אחת עשרה בלילה, הולך ל' ברברסקו' ויושב על הבר. אחרי שהיא הייתה מסיימת את הסרוויס, היינו הולכים לשתות אלכוהול טוב וממשיכים לבלות עוד כמה שעות אחר כך. הפכנו להיות החברים הכי טובים. בשבתות הבן זוג שלה היה הולך לארוחת צהריים עם המשפחה, ואנחנו היינו שותים קפה ביחד ומקטרים על הבני זוג שלנו".
אולברה : "ואז הבנו ששניהם לא בשבילנו, ושאנחנו צריכים להיות יחד".
ובמן: "זו הייתה החלטה של יום. למחרת כבר גרנו ביחד. היא עברה אלי".
אולברה: "אני חייבת לעשות דברים בדרך קיצונית".
- איך האח והאחות הגיבו?
אולברה: "לפני שש שנים ניסיתי להתקשר אליו בפסח ולהגיד חג שמח, והוא אמר: 'בבקשה אל תתקשרי אלי שוב'. ויותר מזה, ההורים של אלון וההורים של האקסים שלנו גרים באותו בניין. זה נורא. עד היום אנחנו מסתכלים לראות אם הם שם ורצים במדרגות".
ובמן : "אני הבחור הרע. אתם יכולים להאשים אותי בכל".
- הייתם מוכנים לעשות צעד קיצוני כי ידעתם שזה הדבר האמיתי.
ובמן: "לי אין בעיה עם זה. כשאני מחליט החלטה, אני עושה אותה. ואני לא מתחרט. עשינו את הדבר הנכון. זה היה נכון לכולם. לא רק לנו, גם להם. זה לא התאים. השילוב שלי ושל רימה היה הרבה יותר מתאים לנו. אני בתור איש היי-טק שמחפש מישהו שלוקח אותי למקומות אחרים, ורימה, שהשילוב שלנו נותן לה שקט ואפשרות ליצור ולעשות את מה היא אוהבת".
- רימה, מה גרם לך להתאהב בו?
"במשך זמן רב הוא לא הראה לי מי הוא. הוא אומר שהוא התאהב בי וידע שאני האחת, אבל הוא לא התנהג ככה. זה היה כמו בובת בבושקה. כל פעם הוא היה מסיר עוד שכבה, ובסוף ראיתי שאין אף אחד כמוהו. הוא בטח יעזוב אותי בשביל מזכירה צעירה", היא צוחקת, "אבל אני כל יום וכל שנה מתאהבת בו יותר ואני יותר מלאה תשוקה אליו. אם אני לא רואה אותו עשר דקות אני מתגעגעת אליו, ובשנייה שאני רואה אותו אני מרגישה שכל החדר מואר כשהוא נכנס.
"במשך עשר שנים לא בילינו אף לילה בנפרד, חוץ מיומיים שהוא היה בפריז. נכון שהתחלנו כחברים, אבל יש לנו אהבה מאוד מלאת תשוקה. כל כך הרבה אנשים מכירים מישהו ומתאהבים, אבל לטס פייס איט - זה רק סקס, ואז הם מתחתנים. והיינו בכל כך הרבה חתונות והוצאנו כל כך הרבה כסף, ואז חמש או שלוש שנים או שנה אחר כך-הם מתגרשים. כי הם לא מכירים אחד את השני. אתה חייב לראות מישהו בקטעים הכי טובים והכי גרועים שלו לפני שאתה מבין שזה האדם שאתה יכול לבלות איתו את חייך. אתה לא יכול לפגוש מישהו ולהגיד:'או מיי גוד, הסקס היה מדהים, בוא נתחתן', זה לא עובד ככה".
ובמן ואולברה התחתנו אחרי שמונה שנות זוגיות. "אני הצעתי לו נישואים. יש לי חבר מעצב תכשיטים שהכין לשנינו טבעות אירוסים ממש קוליות. התחתנו ב'בית אוריאל' בפלורנטין. כל הטבחים שלי הכינו את האוכל במטבח אצלי בבית, כי אנחנו גרים חמש דקות משם, ולילה לפני החתונה עמדתי ובישלתי אצלי בבית עד חמש בבוקר. אני גם עיצבתי את השמלה שלי. כשאפרוש מהמטבח אהיה מעצבת אופנה".
- הורסת.
ובמן: "זה היה קימונו חתונה יפני אדום-כתום. היא ציירה סקץ', וחייט באלנבי הכין לה את זה".
נראה כי הנושא היחיד שבו ובמן ואולברה אינם סימביוטיים לחלוטין לגביו הוא נושא הילדים. היא סגורה על זה שהיא לא רוצה ילדים. הוא, כך נראה, לא נחרץ כמוה.
אולברה: "זה בלתי אפשרי להיות שפית עם ילדים. משהו יקרה. הם יהיו חולים. את תדאגי להם. הם יחלקו את האנרגיה שלך, ואז מה שאת עושה לא יהיה מושלם. זה פשוט לא אפשרי. כל החברים שלנו עם ילדים אומרים 'את לא יודעת מה זה החיים', אבל הם מאבדים את הזהות שלהם. אני מצטערת לומר את זה, אבל אני לגמרי בסדר עם הזהות שלי כמו שהיא. אני לא צריכה עוד בנאדם בחיים שלנו כדי להשלים אותי. החיים שלנו הם טובים כמו שהם. זה ייקח את היכולת שלי לעשות את העבודה שלי באופן מושלם, וזה מה שנותן לי אושר עצום - זה ומערכת היחסים שלי עם אלון. וזה לא שאני נגד ילדים. אני אוהבת ילדים. אני משוגעת עליהם. אבל בשבילי אישית - זה לא אני".
ובמן: "זה דבר שרימה אומרת לאורך השנים, וזה לא השתנה. למרות מה שהיא אומרת, יש לנו דיונים על זה לפעמים. אנחנו כן מדברים על זה וכן חושבים. בסוף אנחנו עושים את הדבר שמתאים לנו בנקודה ובזמן הנכון. כרגע זה לא הזמן הנכון. אם רימה הייתה יכולה לגדל עוד איזה רימה במטבח, שיודעת לעשות את הדברים שהיא אומרת. . . אבל זה לא המצב. אם היא לא נמצאת פה, דברים ייפלו. אולי בהמשך דברים ישתנו, אבל החשש האמיתי הוא שזה לא יקרה".
רימה: "אם אני אהיה חולה יום אחד, אני אסגור את 'אואזיס'. אני חייבת להיות שם ולעשות את האוכל".
ובמן: "אנחנו מקווים שזה ישתנה".
אולברה, בנחרצות: "זה לא ישתנה ANY TIME SOON . אני חייבת להיות שם".
- איזה תגובות את מקבלת על ההחלטה?
"לא, את לא יכולה לדמיין! נהגי מוניות אומרים לי: 'אני אתן לך טלפון של גינקולוג של אשתי'. סליחה, אני מכירה אותך? קח אותי לאן שביקשתי ושתוק. קיבלתי מיילי נאצה על זה. זה לא ייאמן. אנשים חושבים שהבחירה של מישהו לגבי החיים שלו פתוחה אליהם. גיב מי אה ברייק. אנשים אומרים לי 'את תתחרטי על זה, את תצטערי על זה, את תהיי אומללה'. זה מגוחך. אני חושבת שיש לי את החיים הכי שמחים מכל מי שאני מכירה. ואני עובדת כמו כלב וגם הוא, ואין לנו ילדים, ויש לי חיים נהדרים. אני לא צריכה ילדים. אני פשוט לא צריכה את זה. שום דבר לא חסר בחיים שלי".
בינתיים השניים מנצלים כל דקה נדירה שבה הם לא עובדים לבילוי במסעדות ברחבי העולם, בעיקר ברומא. ובמן: "היא כמו בריטניקה לנוער, אנציקלופדיה לאוכל. כשאנחנו הולכים למסעדות היא מסתכלת על התפריט, בוחנת אותו ואומרת 'כאן'. ברומא יש לנו שלושה-ארבעה מקומות שאנחנו יורדים מהטיסה ומיד הולכים אליהם".
עוד אובססיה משותפת של השניים היא בשמים, והם חולקים אוסף עצום של בשמים נדירים. ובמן: "יש לנו קרוב ל-100 בשמים. ברומא יש לנו כמה חנויות ספציפיות שאנחנו הולכים אליהן לחפש בשמים".
אולברה מוציאה בושם מהתיק ומזליפה: "נזירים זקנים באיטליה הכינו אותו, אפשר להשיג את זה רק בפירנצה. בשבילנו, ניחוח וטעם זה סופר חשוב".
- בימים אלה זה בעיקר טעם.
ובמן: "כשהכרתי את רימה חשבתי שאני מבין באוכל, והבנתי כמה אני עוד לא מבין. ולשמחתי, אני עדיין לומד. היא כל הזמן יוצרת דברים שאני לא ראיתי. זה 12 שנה ואני נהנה. זה מסע מדהים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם