שנות הקסם: 20 שנה לדיסנילנד פריז
לרגל חגיגות 20 השנה שקדו בדיסנילנד פריז על מופע ענקי וייחודי. זו גם הזדמנות לבדוק מה קרה בזמן הזה ואפילו לראות איך נראה הפארק הקסום מאחורי הקלעים
"זה נכון שאתה צריך לתת את הרושם כאילו יש רק מיקי מאוס אחד בעולם כולו?", אני שואלת את רג'יס, השגריר של דיסנילנד פריז, שמוביל אותי לאורך חגיגות 20 השנה לפארק, ושבעצמו נראה כאילו נוצר במעבדה של פיקסר. "למה את מתכוונת?", הוא שואל. "אתה יודע, להגיד לילדים שכשהם פוגשים פה את מיקי, זה ה-מיקי", אני מסבירה. "אני לא מבין את השאלה", הוא אומר ועוצר. "יש רק מיקי מאוס אחד".
מוזר . כשנכנסים ליורודיסני חותמים על כתב ויתור בלתי נראה. מוותרים על הציניות, על הזכות לשאול מה אמיתי ומה לא, בין אם אלה חזיתות החנויות שאמורות ליצור אשלייה אופטית של גובה, האם הן באמת מוכרות את העוגות והמצלמות העתיקות שהן מבטיחות (ספוילר - הן מוכרות כובעים של דיסני, בכל מקום פה מוכרים כובעים) או אם זה קנה המידה של הטירה, שמתנשאת כמו זיכרון רומנטי ורוד מעל כל סביבתה ונבנתה בזווית מחושבת בקפידה כדי שלמצלמים לא תהיה שמש בעיניים.
הרחוב הראשי בפארק בנוי כהומאז' לניו יורק של שנות העשרים. אני מבלה את הלילה במלון שמעוצב כמו "גרסת דיסני של הסגנון הויקטוריאני" - שזה אומר "חלף עם הרוח" כמו שהייתה מדמיינת אותו נערה מאוהבת בת 14.
לפני 20 שנה כל זה היה שדות. ממש שדות של חוות. היום, ריח שערות הסבתא המתוק מחליף את ריח הזבל האורגני מאז. בשנת 1992 אזרחים צרפתים התלוננו שזה "צ'רנוביל תרבותי". היום, יורודיסני, דיסנילנד פריז לאחר שמותג מחדש כדי להקשר לעיר הבירה הצרפתית, משתרע על כחמישית משטח העיר.
המתקנים נראים נהדר באור האביב החם. גם המרתף החשוך של הטירה בה חי הדרקון של דיסני. ואז אני עוברת אל "מאחורי הקלעים", ולפתע הפנטזיה נעלמת. מאחורי החזות של הרחוב הראשי, יש עיר קטנה שמאכלסת את המשרדים והסדנאות של דיסני. אני הולכת דרך חדר התלבושות, שם טמפרטורה קבועה שומרת על 50 תחפושות. זהו המקום שאליו כל אנשי הצוות - "חברי הלהקה" - מגיעים בבוקר כדי לעלות על מדים.
בשונה מהרומנטיקה הדביקה של הפארק עצמו, הרומנים האמיתיים מתפתחים כאן, ליד שולחנות פיקניק מתחת לאורות מלאכותיים. בכל מקום שבו תביט יש חברי צוות אוחזים ידיים ומצחקקים אחד עם השני בכוונות תשוקה. זה עד שההפסקה שלהם נגמרת והם חייבים לסדר את התלבושת מול המראה הגדולה שממוסמרת לקיר ליד שער נסתר, ולהופיע מחדש בתור נסיכות וקאובויים.
כאן גם המקום להעלות צדדים חשוכים יותר בדיון על ממלכת הקסם, כמו התכניות שעלו אחרי הקפאת המשכורת לעובדים בשנת 2009. באחד מהימים העסוקים ביותר בשנה, חברי צוות השחקנים פשטו על הפארק ואולמות הקולנוע בקריאות "מיקי, אל תהיה עכבר". מאז המקרה, שני אנשי צוות התאבדו. הראשון, שף, עשה זאת אחרי מה שאיגוד העובדים שלו כינה כ"יחס משפיל" בעבודה. השני, כתב לכאורה במכתב ההתאבדות שלו שהוא "לא רוצה לחזור לעבוד עבור מיקי". שישה מתוך שבעת אירגוני העובדים בדיסני הסכימו לשתף פעולה עם "ביקורת סוציאלית" של התנאים בפארק, והיום, ברחוב הראשי, הפנים של כולם זורחות.
עם רדת הלילה אני עושה את דרכי חזרה לתוך הפארק הסגור כדי לצפות במבחן המלא הראשון של "מופע החלומות של דיסני" - אורות ולייזרים שיוקרנו על הטירה של היפהפייה הנרדמת בשעות החשיכה. בדרכי מהכניסה, הטירה עולה מולי מתוך צללי הסלעים, כמו גידול יפהפה. הפארק נראה קטן יותר בלילה. אני עומדת בחושך הקריר והפארק עדיין רועש, כשהרמקולים מנסים את המוזיקה שמהדהדת בין הבניינים.
צלילי "אם תראה כוכב נופל" מתפוצצים בלופ מהרמקולים, ואחד מה"דמיונאים מקליפורניה" (האנשים הנערצים שאחראים ליצירת החוויה הקסומה של דיסני) מדבר לתוך אוזניה. אחרי כשעה, שבמהלכה נשלחים אנשים לטפס על קירות הטירה ולסדר את הרמקולים, מגיע השקט והאוויר עובר שינוי - זה מרגיש כאילו הרבה אנשים עוצרים את נשימתם. על המופע של הערב עובדים כבר כמעט שנתיים. הרבה תלוי במופע האורות הזה, בסיפור שבו פיטר פן מגלה מחדש את סיפורי דיסני, שבו לייזרים מוקרנים מגגות החנויות ומבית קטן ליד תעלת המים, שנבנה ממש תוך לילה.
ואז המופע מתחיל, ובנקודה מסוימת, אולי ברגע שבו נדמה שהטירה מתפוגגת לתוך אבק פיות, או בחלק שבו הדמויות מ"היפה והחיה" עולות ויורדות לאורך גובהה הורוד כמו נמלים, אני צווחת בקול. כשעמדתי שם, בחושך, עם המזרקות והזיקוקים שעפים מסביבי, הרגשתי אותה לרגע, את ההרגשה שחרותה על שלט הכניסה: "פנטזיה חסרת גיל".
הפארק יחגוג את יום הולדתו ה-20 במשך כל השנה, אבל הפנטזיה של על זמניות ומקום, הפנטזיה שבמקום בפרבר של פריז ממקמת אותך ברחוב הכי אמריקאי בהיסטוריה של אמריקה, מעט מטעה. במקום להסתכל אחורה על 20 שנה של דיסנילנד פריז, נוצרת אשלייה כאילו הפארק היה כאן מאז ומעולם - ורק גילו אותו בשנת 1992. רג'יס סיכם זאת כך: "זה כאילו אתם רואים את העתיד מתוך העבר".
ספק רב אם וולטר אליאס דיסני תיאר לעצמו שמיקי האהוב שלו ידבר יום אחד בצרפתית. אחרי ההצלחה של פארקי דיסנילנד בקליפורניה ובפלורידה החליטה החברה לפתוח גם פארק באירופה. צרפת היא זו שנבחרה. בדצמבר 1985 חתם מנכ"ל דיסני, מייקל אייזנר, על הסכמים עם ממשלת צרפת ובניית האתר החלה כחצי שנה אחר כך. הפארק פתח את שעריו ב-12 באפריל 1992, ובמקום חצי מיליון מבקרים שלהם ציפו מנהליו, הגיעו לפתיחה רק אלפים בודדים.
חבלי הלידה שעבר יורודיסני היו מסובכים מאוד, אך בסופו של דבר אנשי האתר הצליחו לקלוע לטעם האירופאי המקומי מצד אחד (בהגשת יין במסעדות שבפארק, לדוגמה) לצד שמירה על ניחוח אמריקני. למרות שנקרא יורודיסני פריז, האתר ממוקם כ-30 קילומטרים מהבירה הצרפתית, בעיירה רנה לה ול. בחישוב גס מדובר באתר שנמצא רק ארבע שעות נסיעה ממקום מגוריהם של 68 מיליון תושבים אירופאים, ובמרחק שעתיים טיסה ממקום מגוריהם של 300 מיליון תושבים. ב-1994 שונה השם לדיסנילנד פריז והפארק האירופאי החל להניב רווחים שנה אחר כך. כ-12 מיליון מבקרים פוקדים את הפארק בכל שנה כך שמיום פתיחתו ביקרו בו מעל ל-200 מיליון מבקרים.
המצקצקים יטענו שזה לא אותו דבר כמו המקור. ובכלל, איך בכלל אפשר לבקש ממיקי לחזר אחרי מיני בצרפתית? מצד שני יורודיסני הרבה יותר קרוב ונגיש אלינו, מה שהופך את הביקור בו לזול יותר מהחוויה המקורית בארה"ב. לא תאמינו, אבל ברוב עונות השנה אפילו התורים באתר הפריזאי יותר ידידותיים למשתמש. כטעימה ראשונה מעולמו הקסום של וולט דיסני, פריז היא בהחלט אופציה ראויה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם