הר מאניה: טיול לארמניה
ביקור בארמניה מגלה כיכרות מרשימות, דמויות אותנטיות וירקות בטעם של פעם. אבל יותר מכל, מתגאים המקומיים בהר אררט המושלג, שנמצא דווקא בשטחה של טורקיה השכנה
זה היתרון העצום של ארמניה, שרק לאחרונה החלה לחשוב על הענף כפוטנציאל גבוה להכנסות. כיום מגיעים לארמניה רק 750 אלף תיירים בשנה, כשהיעד הלאומי לשנים הבאות הוא להגיע לשלושה מיליון. ועד שהמטרה תושג, ותהפוך את התיירות לממוסחרת ויקרה יותר, התיירים שכן מגיעים יכולים לנצל את העובדה שהתשתית התיירותית כמעט ולא קיימת וליהנות ממגע אינטימי עם האוצרות ההיסטוריים המופלאים של המדינה - ללא תורים ארוכים, כרטיסים יקרים וחנויות מזכרות שהופכות לעניין עצמו.
נתקפתם רעב בזמן הביקור באחד המנזרים? בחוץ, ליד דוכני עץ מאולתרים, ממתינות לכם קשישות ארמניות שכרגע הוציאו מהטאבון את ה"גאטה" המסורתית - פצצת בצק מתוקה בגודל של אוטובוס, ממולאת בעוד בצק. אם הקשישות לא שם, רוב הסיכויים שבדרך תתקלו במוכרי תפוחים או בנציגים של יקבים מקומיים שינסו לדרדר אתכם לשתיית אלכוהול לפנות צהריים.
גם הירקות בארמניה מדהימים ומזכירים קצת את מה שהיה בישראל לפני 20 שנה. לעגבניות צבע אדום עז, הן בדיוק במרקם הנכון, טעמו של הבצל נע בין מתוק לחריף והמלפפונים מוצקים וטעימים. התוצאה היא שכל סלט פשוט הופך לחוויה של ממש. בנוסף לכך, כל ארוחה נפתחת - ובשלב מסוים זה יכול קצת לעצבן - במבחר עשבי תיבול שמוגשים לשולחן. כוסברה, רוקט ואולי גם עלי חרדל מככבים. האם עשבים אלו הם סוד ההצלחה של אנדרי אגסיאן הארמני, המוכר לנו יותר כטניסאי העבר הנודע אנדרה אגאסי?
מדריכת תיירים מקומית מסבירה לנו שהירקות בארמניה גדלים עדיין בחוות מקומיות ולכן לא עוברים את התהליכים האנטיביוטיים והאחסון הממושך, שהופכים אותם לחסרי טעם.
ארמניה, שזכתה לעצמאות ב-1991 לאחר התפרקותה של ברית המועצות, נמצאת רק שעתיים וחצי טיסה מישראל. לאחר הנחיתה תתבקשו לשלם 30 שקלים תמורה ויזה ומשם תמשיכו ללב הבירה ירוואן. מיד תגלו שמדבר אחד לא תוכלו להימלט - נוכחותו של הר אררט, שנמצא כיום בשטחה של טורקיה, רק 32 ק"מ מהגבול הארמני. מדובר בנקודה כאובה. הארמנים שלטו על ההר, שמוזכר בתנ"ך כאתר בו נחה תיבת נח, עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, אז בוצעו תיקוני גבול בקווקז והוא הועבר על ידי הרוסים לשטח הטורקי.
ההר הנגזל הוא כיום הכוכב מס' 1 של המדינה ותמונת פסגתו המושלגת מתנוססת כמעט על כל דבר: מזכרות, חולצות, מפיות במסעדה, תמרוקים ומוצרי מזון. תצפית מדהימה
מפיסת היסטוריה נוספת ניתן ליהנות בביקור במקדש גארני, מהמאה הראשונה לספירה, המשוחזר בחלקו. המקדש, שהוקדש לאל השמש, מציג את עקרונות הבנייה הרומית ובסמוך אליו נמצא בית מרחץ ובו כתובת פסיפס נדירה.
ביקור מעניין במיוחד ניתן להזמין באחת ממזקקות הברנדי הגדולות והידועות של ירוואן, שלמרבה ההפתעה נקראת גם היא "אררט". במהלך הסיור במפעל, שזכה ביותר ממאה מדליות זהב בתחרויות שונות, תוכלו לראות את החביות העצומות שבהן נוצר המשקה ולקבל הסבר על השלבים השונים שהפכו אותו לבעל שם עולמי. בסוף הסיור הריחני תגיעו לחדר הטעימות. שם, איש עם מבטא צרפתי ימזוג לכם בנדיבות חמישה סוגים שונים של ברנדי ויסביר על ההבדלים ביניהם. מומלץ ביותר, במיוחד אם השותפים לסיור לא מסיימים את הכוסות שלהם.
אחד מהאירועים החשובים בהיסטוריה המקומית מוצג באתר ההנצחה לשואת הארמנים, שבה מצאו את מותם כמיליון וחצי אנשים במהלך ואחרי מלחמת העולם הראשונה. האתר, צנוע יחסית ל"יד ושם", נמצא בבירה ירוואן ושם ניתן לצפות בשלל תמונות מהשואה, שהגדרתה ככזו שנויה עד היום במחלוקת. גם ישראל, אגב, טרם הכירה בה בעיקר בשל שיקול היחסים עם הטורקים, שנואי נפשם של הארמנים ומי שביצעו את הטבח.
בנוסף להיותה בסיס מושלם לטיולים יומיים - אתרים רבים מצויים עד שעתיים נסיעה ממנה - ירוואן היא עיר מדליקה. במרכזה "כיכר הרפובליקה" המרהיבה, שבה ממוקמים בין היתר משרד ראש הממשלה ומלון "מריוט" המפואר. הדבר היחיד שיזכיר לכם שאתם לא באמת בפריז הן מכוניות הלאדה הישנות והאוטובוסים הנעים על בלוני גז (!) שמותקנים על גגם. מהכיכר מסתעפות שדרות רחבות ורחובות מרשימים בסדר גודל דומה לכמעט כל בירה אירופית אחרת. חלקם משובצים בחנויות מותגים, אבל בשום אופן אי אפשר להתייחס אליהם כאל אזורי קניות אטרקטיביים - המבחר קטן והמחירים יקרים.
כשיוצאים מעט מהלב בעל הניחוח האירופי, מגיעים לירוואן האותנטית יותר. דיוקנאות של לנין, פסלים מונומנטליים על גבעות המשקיפות לעיר ושלל מסעדות המגישות לא רק אוכל ארמני מסורתי אלא מציעות לרוב גם תוכנית אמנותית בדמות להקה חיה. בירוואן רכבת תחתית בעלת קו אחד בלבד, תוצאה של החלטה סובייטית לפיה כל עיר שחוצה את קו המיליון תושבים זכאית לקבל רכבת תחתית. כשמתרחקים מהמרכז ומגיעים לפרוורי הבירה, מתגלה מחזה נעים פחות: שיכוני עוני רבים ומפעלי תעשיה כבדה.
תושבי ירוואן מתגאים מאוד בחיי הלילה המפותחים שמציעה העיר. בכל רחוב כמעט ניתן למצוא מועדון המאכלס בדרך כלל קומת מרתף או פארטר של בניין מגורים. בקיץ בתי הקפה מפוצצים עד השעות הקטנות. השילוב של אוכל וחיי לילה תופס מקום נכבד בחיי הארמנים ובשלל מסעדות בבירה נהוג הבילוי המשולב הזה, גם אם לא תמיד קונוונציונאלי בעיניים מערביות.
אחת המסעדות בז'אנר מתפרסת על שטח עצום בשתי קומות ומסוגלת לאכלס כ-1,500 סועדים בו זמנית. בכניסה לקומה הראשונה מפקידים את המעילים במלתחה ויורדים לקומת הקרקע הכיאוטית. במה שמזכיר אולם אירועים על סטרואידים, יושבים המוני הסועדים. משמאלם מזרקה ענקית עם אורות צבעוניים מרצדים שלצידה מזרון מתנפח ענק עליו קופצים ילדים. בחזית אולם ההסעדה במה עם הופעות מתחלפות, מחרישות אוזניים. פעם עולה זמר, אחריו להקה, ואחריהם רקדנית בטן שרוקדת עם נחש חי.
הקהל, לבוש בתלבושות בילוי מופרכות, מתאסף סביבה וממש לא נרתע גם כשהיא משחררת את הנחש לזחול על רצפת האולם. לא רחוק משם, בכניסה לשרותים, יושבות להן בחצי גורן מאמות ארמניות ומכניסות לטאבונים לוהטים עוד ועוד בצקים שמיד מובלים לשולחנות על ידי מאות מלצרים.
בין לבין הן דוחפות כוסות וודקה לכל מי שחולף על פניהן. במקומות האלה הארמנים רוקדים, מתפרקים ובעיקר שוכחים: מהשואה המוכחשת, מהסכסוך והשנאה האיומה לשכנות טורקיה ואזרבייג'אן ומהשכר הממוצע העומד על 250 דולר לחודש. ואלה שעברו מספיק פעמים ליד המאמות האופות - מצליחים לשכוח אפילו את אררט.
הכותב היה אורח של חברת התיירות "אשת טורס"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם