ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

לא כלה דרכנו: הקרב על שמלות הכלה של הסלבס

גולדי סרוסי בכלל לא התכוונה לעצב שמלות כלה, אבל כשפגשה את מור קציר, מלאני פרס ורותם סלע, תוכניותיה השתנו. עכשיו, כשהיא נפרדת מהמותג בו עבדה לצד רונן פראג', היא תובעת את הקרדיט שמבחינתה מגיע לה

זה קרה בקיץ לפני שנתיים: רותם סלע התחתנה. צעד קטן לאדם, צעד גדול למעצבי שמלות הכלה גולדי סרוסי ורונן פארג'. הסטייליסט סיימון אלמלם התקשר, ואמר שהוא מביא לקוחה שלו למדידות של שמלת כלה - אחת, רותם סלע. "הוא אמר 'אם יש לך משהו פיגוזי, תשמרי לרותם', ואני אמרתי לו 'תבוא, יש לי כבר את הדגם שלה'", משחזרת סרוסי. "הכל התחבר לי, וכמה דקות אחרי שדיברתי איתו התקשרתי לתופרת שלי ואמרתי לה לשים את השמלה על הבובה, לחתוך לי אותה בבטן, לשים לי חגורה, ושאני באה לעבוד עליה עם תחרות.

"עבדתי עליה יומיים, אבל ידעתי שאני לא עובדת לחינם, ידעתי שזה זה. בסוף בניתי לה שמלה שעשויה משלושה חלקים: חצאית, מחוך ושכמייה. בשביל המחוך הבאתי אולי שישה אנשי מקצוע שקשורים להלבשה תחתונה, שיעשו לי מחוך שלא עשוי לייקרה, ושאין מצב שהיא תצטרך להרים אותו כל הזמן בזמן החתונה כמו שקורה עם סטרפלסים. טכנולוג רוסי עבד על המחוך הזה עד שהוא היה מושלם. רותם בחורה יפה ברמות, והיא החזיקה את השמלה מדהים. החלק התחתון של רותם זה מוות, הוא מדהים".

את השמלה המהממת הזו לבשה סלע לחתונה בבית הוריה בקיסריה. לחתונה השנייה, שנערכה בנמל תל אביב, לבשה סלע שמלה של המעצב ויוי בלאיש. אבל זה כבר לא שינה כלום: הטלפונים בסטודיו של סרוסי ופארג' כבר צלצלו בטירוף. בהמשך הם עיצבו שמלות גם לרוני דואני ולשחקנית אסנת פישמן, "אבל הדגם הכי מבוקש תמיד היה הדגם של רותם סלע. ידעתי מיד שזו הולכת להיות השמלה, וצדקתי. היא נהייתה אייקונית. יום אחרי החתונה היה מבול של טלפונים שלא הפסיק. זו אבן הדרך שלי, ללא ספק".

אז זהו, שפארג' דווקא טוען שמדובר באבן הדרך שלו. לאחרונה החליטה סרוסי לצאת לדרך עצמאית, והשניים התפצלו. סרוסי פתחה סטודיו משלה במתחם גן החשמל בתל אביב, לא רחוק מהסטודיו הקודם. פארג', מצדו (שבינתיים חזר לשם משפחתו הקודם - פארצ'ה), התראיין בינתיים לאתר וואלה, ולקח את כל הקרדיט על שמלת רותם סלע לעצמו, מה שהעלה את חמתה של סרוסי.

"מה שהטריף אותי זה שהוא אמר שהוא עיצב

את השמלה. הוא לא עיצב את השמלה, אבל בגלל שפתחנו את העסק באהבה, תכננתי גם להתפצל באהבה. סיכמתי איתו שמתחלקים בכל הדגמים המשותפים, ולא התכוונתי לקחת קרדיט על כלום. מעולם לא היה יוצא לי מהפה שאני עיצבתי לבד את השמלה, אלמלא הוא התחיל להגיד את זה בכל מקום. כנראה הוא נכנס לפאניקה נוראית. הוא אמר שעבדנו ביחד, שהוא עשה את השכמייה והמחוך, ואני עשיתי את החצאית או משהו כזה. מי עובד על דגם בפיצול? מי שמע על דבר כזה? יש מצב שדולצ'ה עושה חצי דגם וגבאנה משלים אותו?

"אני לא רוצה להשקיע אנרגיות בחורבן, אבל בתעשייה יודעים מי עשה מה אצלנו בעסק. השארתי לו את הדגמים שלי, השארתי לו את העובדות שלי, וחיכיתי עם ההתפצלות חודשים עד שהכלה האחרונה קיבלה את השמלה שלה. עשיתי לו רק טוב, הרמתי אותו, וחבל, כי זה לא פייר. לנכס דגם שהוא כל כך אבן דרך בקריירה שלי, 90 אחוז מהסטודיו מושתת על הדגם הזה, זה ממש לעשות צחוק מהעבודה".

אז את הובלת את העסק מבחינה עיצובית?
"אני באמת לא רוצה להיכנס לזה, אבל עובדה שהיה לו משקיע, והוא יכל לפתוח גם לבד, והוא ממש התחנן שאני אהיה שותפה שלו. היה לי כבר קו עיצובי שידעתי שיכול לעבוד ולהצליח, וגם הוא ידע, והוא זרם עם זה. השמלות שלנו הן כתב היד שלי, אני עושה אותן מתוך שינה".

קראתי שאסתי גינזבורג הייתה אצלו לקראת כלולותיה.
"גם אני קראתי את זה. אני יודעת שהיא הייתה אצלנו כשהיא עוד אמורה הייתה להתחתן בספטמבר שעבר. אני זו שעשיתי לה את הסקיצות, אבל בסופו של דבר הכל נדחה. אני לא יודעת אם היא חזרה אליו אחרי שהתפצלנו, הוא אומר הרבה דברים".

גולדי סרוסי בכלל לא רצתה לעצב שמלות כלה. זה לא ממש קול. כמי שהייתה כוכבת שנקר, סטאז'רית בקוואלי, סטייליסטית הבית של הוניגמן במשך שנים ויד ימינו של המעצב ויוי בלאיש - סרוסי חשבה שכוכבה ידרוך בתחום פריטי העור דווקא. אבל הגורל רצה אחרת, וכשהיא הוציאה את שמלות הכלה מהדלת, "הן באו לי מהחלון", כדבריה.

סרוסי, 41, נולדה ברומא, עלתה עם משפחתה לארץ בגיל שנה וגדלה בבת ים. אחרי שירות לאומי של שנתיים בבית החולים וולפסון, אביה אושפז שם לניתוח פשוט שהסתבך, ונפטר. בגיל 23 ניטעה בה החלטה שגזורה ממצבים טראגיים שכאלה, שמה שהיא רוצה לעשות - היא צריכה לעשות עכשיו. אז היא צירפה חברה, ויחד הן נסעו לטיול של שנה בארה"ב. ניו יורק הייתה נקודת המפנה: שם היא הבינה שאופנה זה העניין. כשחזרה, ניגשה לשנקר. המזכירה נתנה לה שלושה מספרי טלפון של סטודנטים בשנה הרביעית, שעוזרים להכין תיק עבודות עבור תשלום. אחד מהם היה ויקטור בלאיש.

"כשהוא פתח לי את הדלת וחייך לי את החיוך שלו, מאוזן לאוזן, ידעתי שנהיה חברים. הוא ראה כמה דברים שעשיתי ואמר לי 'חמודה, את מוכנה לצאת לדרך, יש לך את זה, לא נצטרך לעבוד איתך הרבה'".

כשסרוסי התחילה את שנה א', בלאיש כבר היה על מטוס בדרך לפירנצה, לעבודתו בבית האופנה של מעצב העל רוברטו קוואלי. בשנה השנייה, לפני הסטאז', הציעה לה תמרה יובל ג'ונס, מנחה בשנקר ומי שהייתה יד ימינו של קוואלי לפני שנים, להתמחות בבית האופנה האיטלקי. בלאיש היה אז כבר המעצב הראשי של בית האופנה. "בדרך כלל סטאז'רים שמגיעים להתמחות שם עושים את כל העבודות השחורות, אבל ויוי היה סוג של שומר שלי, הוא לא נתן לאף אחד להגיד לי מה לעשות והצמיד אותי אליו. עבדנו על תצוגת אופנה במילנו, והוא ממש נתן לי לעצב. זה היה מדהים, דברים שעיצבתי היו בקאט ווק במילנו, והייתי רק שנה שנייה. זה היה פרס".

התחברת לסגנון של קוואלי?
"מאוד. גם אני לפני הסטאז' חשבתי שקוואלי זה פרחי, אבל זה הוט קוטור ברמה הכי גבוהה. זה כמו עליסה בארץ הפלאות".

מקוואלי נחתה סרוסי בחזרה בשנקר, ואחרי ארבע שנים פוריות הציגה את פרויקט הגמר שלה - פריטי עור בהשראת מוטיבים מהלבשה תחתונה. הביקורות היו מצוינות, ומי שהצטלמה עבורה אז הייתה מלאני פרס, שהתאהבה באחד הפריטים וביקשה אותו בתמורה לצילומים. "זה ז'קט מדהים, והיא נדלקה עליו. גם היום, 11 שנים אחרי, היא אומרת שתמיד עוצרים אותה ברחוב בחו"ל כדי לשאול אותה מאיפה הוא. הוא באמת מהמם".

פרויקט הגמר שלה נשלח לתחרות האופנה "איטס וואן" בטרייסטה, איטליה, וזכה בפרס דופונט. אייקונית האופנה המנוחה איזבלה בלואו העניקה לה את הפרס. כמה חודשים אחרי שסיימה את לימודיה התקשר בלאיש מאיטליה, סיפר לה שעזב את קוואלי בשביל לפתוח קו עצמאי, והציע לה עבודה. סרוסי הסכימה, והגיעה לסטודיו בבולוניה לעבוד איתו על הקולקציה. אחרי שנה החליטה לחזור לישראל. "בולוניה הייתה מדכאת", היא מסכמת.

סרוסי חזרה לארץ, ייצרה פיסים ומכרה אותם לבוטיקים, ובמקביל עשתה סטיילינג לתצוגות אופנה. אחרי אחת התצוגות האלו ירדנה זיו, המעצבת הראשית של הוניגמן, הציעה לה עבודה. תשע עונות היא הייתה צמודה לזיו כסטייליסטית הבית, והיא גם זו שהציעה את מלאני פרס לתפקיד הפרזנטורית של הרשת. פרס הפכה לחברה, אבל מור קציר, דוגמנית שעשתה חיל בחו"ל ודגמנה עבור החברה, הייתה זו שהרימה את ההינומה ראשונה. "פעם היא זרקה לי 'גולדי, תזכרי, את שמלת החתונה שלי את תעשי לי', ואני חשבתי שהיא צוחקת. אבל תקופה לא ארוכה אחרי שסיימתי בהוניגמן היא חזרה מפריז, התקשרה אלי, וסיפרה לי שהיא מתחתנת ושאני עושה לה את השמלה".

ומה אמרת?
"אמרתי מה פתאום, אבל היא התעקשה. עשיתי לה שמלה עם מחשוף גב ובלוזון עם תחרת וינטג' משוק באיטליה, סטייל כוכבות של שנות הארבעים. היא התחתנה בחצר בבית שלה במכמורת, לבשה את זה עם סנדלים שטוחים יווניים ונראתה אלוהית. כולם דיברו רק על השמלה בחתונה, אבל לי עדיין לא נפל האסימון".

גם מלאני פרס הייתה בחתונה, וסימנה את השמלה ההיא. כמה חודשים אחר כך היא התקשרה לסרוסי, וסיפרה לה בסוד שהיא ואיתי טיראן מתחתנים, ושהיא רוצה שהיא תעצב לה את השמלה. "אמרתי לה 'סעי לניו יורק ותביאי שמלה של סטלה מקרטני, מה את רוצה ממני?', אבל היא סמכה עלי בעיניים עצומות.

לא היה לי סטודיו בכלל, והתופרת שעבדה איתי בדיוק נסעה לחו"ל, אז אמרתי לה שאני אדבר עם ויוי, שבדיוק חזר מאיטליה ועבד בסטודיו בבת ים, ואולי אני אוכל לעבוד אצלו בסטודיו. ויוי הוציא איזו שמלה שלו, לא שמלת כלה אבל ב-feel היא הייתה דומה, הוצאנו את הגזרה, ובמשך עשרה ימים ישבתי עליה עם רקמות תחרה ממפות וינטג', וממש ציירתי עם הרקמה. אחר כך צבענו אותה בתה, וגם בניתי לה חזייה שתואמת את הפתח של השמלה. עבדתי עליה ימים ולילות כמו נמלה, וידעתי שהשמלה משגעת. אמרתי לויוי: 'זו הולכת להיות השמלה המדוברת של השנה', וצדקתי.

מלאני התאהבה בה במבט ראשון, ויום אחרי החתונה זו הייתה היסטריה. "האימפקט של השמלה הזה היה לא נורמלי, ואני חושבת שהיא גרמה גם למעצבים אחרים לשנות את הגישה ולהבין שאפשר גם אחרת. גם אצלי היא שינתה משהו. עד אז הייתי אנטי שמלות כלה, כי זה התחבר לי לשמלות שלא זורמות עם הגוף, תחפושות כאלו".

אבל ההיסטריה של השמלה לא תורגמה לכסף.
"לא בשבילי. לי לא היה אז סטודיו, ומי שקיבל את כל הטלפונים זה ויוי. גם הוא לא עשה אז שמלות כלה, אבל הוא קלט את העוצמה של הדבר הזה והתחיל לקבל הזמנות. אחרי שלושה חודשים, כשהוא פשוט לא עמד בעומס, הוא התקשר אלי ואמר לי 'בואי תעזרי לי עם הכלות'. אמרתי לו 'אבל כלות זה לא מה שאני רוצה לעשות', אבל בכל זאת באתי כי הוא היה צריך. עשינו את השמלה הזו בעשרות וריאציות, לנחילים של כלות".

זה לא מבאס?
"בכלל לא. זו שמלה שמחמיאה כמעט לכל אחת ועוזרת לה להבליט את מה שטוב בה, יש בה איזה סוג של קסם. ארבעה חודשים עשינו את השמלות האלה מבוקר ועד לילה, צבענו בפיץ' וצבענו בתה ומה לא. עד שרונן התקשר אלי". 

רונן הוא רונן פארצ'ה, הידוע יותר כרונן פארג'. השניים הכירו בשנקר והתיידדו. אחר כך הוא היה הזוכה בתוכנית הריאליטי של קשת "המעצב הבא של ישראל", עבד כסטייליסט ופתח חנות. לפני שנתיים הוא הציע לסרוסי לחבור אליו בעסק לכלות. סרוסי אמרה לו שאם אין משקיע, היא לא פותחת עסק. חודש לאחר מכן הוא התקשר אליה מפריז וסיפר לה שמצא משקיע. יחד הם נהיו גולדי סרוסי ורונן פארג', או בקיצור, GR, כשהעסק רשום על שמו, אך לדבריה הם מתחלקים ברווחים.

איך ויוי קיבל את הנטישה שלך?
"די בהשלמה. לא הייתי שותפה של ויוי, וידעתי שהדברים שם לעולם לא יהיו על השם שלי. הייתי צריכה לבטא את עצמי".

היום אתם סוג של מתחרים.
"לא ממש. כאילו כן, שנינו עושים פחות או יותר את אותו הקו של שמלות רכות ולא מפוסלות, אבל אני לא תופסת אותו כמתחרה שלי".

מה המחירים של השמלות שלך?
"מתחיל בעשרת אלפים שקל ומטפס עד 14. אני שומעת גם על 18 ו-20, ולא חושבת שצריך להגזים עד כדי כך".

נדמה שכל שנה המחירים רק מאמירים. כשאני התחתנתי לפני שבע שנים, 7,000 שקל היה הסטנדרט אצל המעצבים היקרים, 10,000 נחשב יקר. היום 10,000 זה בסיסי.
"נכון. זה מתייקר כי היום גם מעצבים שהם לא מעצבי שמלות כלה התחילו לעשות שמלות כלה, והם אלו שהעלו את המחיר. הם מופיעים בטלוויזיה, הם סלבס והם יכולים להרשות לעצמם. קצת הגזמנו".

מה את לובשת?
"אני לא תופרת לעצמי כלום. בכלל לא כיף לי לתפור לעצמי, אני אוהבת לראות ולקנות. אני אוהבת לקנות וינטג', וגם בזארה אני קונה".

ואת מי את אוהבת?
"אין לי אהבה. אחת הסיבות שהתפצלתי מרונן היא לפנות לי זמן לזה. כשעובדים שני מעצבים בעסק גם צריך לפרנס שניים, ומצאתי את עצמי עובדת מהבוקר ועד הלילה, בלי טיפת שקט. אני מזל בתולה, טוטאלית לטוב ולרע, ובשנים שעברו הייתי שקועה בעשייה. עכשיו אני מפנה לי זמן כדי למצוא זוגיות ולהקים משפחה. מה זה בא לי ילדים, ואני יודעת שאני צריכה למהר. אני מקווה שזה יגיע".

תגובת רונן פארג' (פארצ'ה): "אני לא מתעסק כבר בגולדי, שיהיה לה לבריאות. מעולם לא היה לנו עסק משותף, גולדי עבדה בעסק שלי בשכר חודשי כמעצבת. נתתי לה את כל הכבוד הראוי, והלוגו היה מורכב מהשמות של שנינו. אף אחד לא הכיר את גולדי לפני שהיא עבדה איתי, אני המעצב המוכר, ואני הבן אדם שמקושר. עבדתי בפריז שנתיים וחצי, זכיתי בתוכנית ריאליטי, זכיתי בתחרויות. ממש לא הייתי צריך להתחנן בשביל שהיא תבוא. היא עבדה אצל ויוי בשביל גרוש וחצי, ואף אחד לא הכיר אותה. רותם סלע באה אלי. סיימון, שהוא הסטייליסט שלה וחבר טוב שלי, הביא אותה אלי.

"גולדי הייתה חברה שלי, ומבחינתי חברות זה ערך עליון, ונתתי לה את כל הבמה, אבל היא ירתה לעצמה ברגל, ובגלל זה התפצלנו. היא פתחה את הסטודיו החדש שלה מטר ממני, וגם זה לא דבר שעושים, והיא משתמשת בחומרים שלי, ואני מכין כבר תביעת נזיקין על זה. היא קיבלה כבר מכתב התראה מעורך דין. הסטודיו שלי עובד בהיסטריה. להגיד שהשמלות שלנו היו כתב היד שלה זו ממש הכפשת שמי".

אז מי עיצב את השמלה של רותם סלע?
"אני עומד מאחורי מה שאמרתי: אני הוצאתי את הקאפים שלה מהארון, והשכמייה היא שלי. יש לי קטע ישן עם שכמיות, וכבר בתחרות שבה זכיתי היה לי דגם עם שכמייה. רשמתי את השכמייה על שמי כפטנט, כי לא רק גולדי ממשיכה לעשות אותה, כולם מעתיקים את השכמייה שלי. אני לא אומר שגולדי לא עיצבה את השמלה, היא הייתה שותפה, מעולם לא אמרתי שעיצבתי את השמלה הזו לבד".

תגובת רותם סלע: "מבחינתי הם עשו את השמלה הזו ביחד, לא התערבתי ולא מעוניינת להתערב". תגובת סיימון אלמלם: "אני באמת הבאתי את רותם לסטודיו, ואני ורונן עיצבנו את השמלה הזו ביחד. אני במובן של מה יחמיא לה ומה נכון עבורה ואיך זה צריך להיראות, ורונן בקטע העיצובי. גולדי עמדה מהצד. גם השמלה של מלאני לא עוצבה על ידה, והיא לקחה עליה קרדיט".

אז מי עיצב את השמלה של מלאני פרס?
תגובת ויוי בלאיש: "אני מכיר את גולדי המון שנים. היא הייתה מנקה לי את הבית תמורת שיעורי ציור לפני שהיא התקבלה לשנקר, והיה בה משהו שאין להרבה אנשים, אבל היא מאוד סוליסטית ומאוד קשה לה לעבוד בקבוצה, ובמקצוע שלנו זה בעייתי כי עובדים יחד. את השמלה של מלאני אני עיצבתי עוד ב-2003, במסגרת המותג ויקטור בלאיש במילנו, הרבה לפני שגולדי עבדה אצלי שם. כשפגשתי את מלאני בשוק הפשפשים והיא ביקשה ממני לעצב לה את השמלה, ידעתי שהיא חברה טובה של גולדי, וביקשתי ממנה לשתף את גולדי בעניין, וסיכמנו שגולדי תהיה מעורבת איך שהוא. עשיתי לה את השמלה שלי בלבן, וגולדי ישבה על דקורציות, ורקמה כמה תחרות על השמלה הזו. ועל זה היא לקחה את הקרדיט.
"זה בדיוק כמו שאני אקח קרדיט על דגמים של רוברטו קוואלי, שזה משהו שאני לא אחלום לעשות. אנחנו עיר קטנה, וכולם מכירים את כולם, וחבל שהיא עשתה את זה. מי שמאמין בעצמו וחזק לא צריך את כל הדברים האלה, ובכל זאת אני מאחל לה את כל ההצלחה שבעולם".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...