ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

ליקוי חמה: מחווה אופנתית לשחקנית מוניקה ויטי

היא הייתה המוזה של מיכלאנג׳לו אנטוניוני, במאי הקולנוע האגדי. עכשיו הגיע זמנה של מוניקה ויטי להומאז׳ ישראלי. מיקי ממון עושה את זה בקלאסה דרמטית

השחקנית מוניקה ויטי נודעה בעיקר כמוזה של הבמאי מיכלאנג'לו אנטוניוני בשנות ה-60. היא שיחקה בטרילוגיית הסרטים שלו L’avventura ("ההרפתקה", 1960); La Notte ("הלילה", 1961); L’eclisse ("ליקוי חמה", 1962); ומאוחר יותר בסרט שמתחבר נושאית לטרילוגיה ומשוחרר לרוב באותו מארז: Il Deserto Rosso ("המדבר האדום", 1964). סרטים אלו עוסקים בתחלואי החברה המודרנית, והם מעבירים את תחושת הניכור החברתי של דמויות מנותקות ואדישות לנעשה סביבם. הם חונקים במבנה שלהם, בארכיטקטורה עשוית הבטון ובמרחק המנטאלי שנפער בין הדמויות.

- עשו לייק לעמוד הפייסבוק של סגנון

אנטוניוני וויטי היו בני זוג מאמצע שנות ה-50, ומערכת היחסים המקצועית והאישית שלהם הסתיימה לאחר Il Deserto Rosso. הם שיתפו פעולה שוב באייטיז, וויטי שיחקה גם אצל במאים אחרים, אבל הקריירה שלה מעולם לא נסקה לגבהים כמו אצל אנטוניוני, שהצליח להוציא ממנה את המיטב כשחקנית, להפוך אותה למישהי בלתי נשכחת ולאייקון אופנתי שמשפיע על מיטב הקולקציות של מעצבי-העל עד היום.

הסרט החותם את טרילוגיית הניכור שלו, "ליקוי חמה", שזכה בפרס חבר השופטים של פסטיבל קאן בשנת 1962, הוא אולי הסרט עם חותמו המובהק ביותר של אנטוניוני בטרילוגיה. הוא מערבב בו את סימן ההיכר שלו: הסאונד הביזארי יחד עם שוטים מאתגרים מבחינת עיצוב הפריים שמעבירים את תחושת הזרות באופן מוחלט, גם אם בצורה סאבלימינלית, והופכים את הסרט לאנטי סיפור אהבה.

הסרט, שמתחיל בסוף, מספר על ויטוריה, אישה צעירה העובדת כמתרגמת, בלילה שבו היא נפרדת מבן זוגה ריקרדו, סופר מבוגר ממנה, רק כדי להיעלם בתוך מערכת יחסים חסרת משמעות עם ברוקר צעיר ויפה בשם פיירו המגולם על ידי אלן דלון. הסרט מתחיל ב-10 ביולי 1961 ומסתיים ב-10 בספטמבר 1961 בצורה מעגלית. אותו יום, חודשיים אחרי, באותו המקום בדיוק. שמו של הסרט מדבר על חוסר היכולת למצוא משמעות בעולם שבו הקפיטליזם שולט ומוחק את הערכים הישנים. ויטי מעבירה בסרט הזה, לפעמים רק במבט, תחושות של מלנכוליה, בדידות וייאוש. הופעתה כמו בכל סרטיו של אנטוניוני היא מהפנטת ואייקונית.

סרטים אלו הפכו אותה לדמות המסמלת אצילות, חושניות וקרירות. אמנם היא לא הייתה צוננת ומרוחקת כמו השחקניות הנורדיות של אינגמר ברגמן, אך הייתה בה תמיד תשוקה חבויה שאף פעם איננה מתפרצת.

ויטי היא השיק האיטלקי במיטבו. תווי פניה אציליים, חתוליים וחדים. היא חמושה באיילנייר דרמטי ומציגה סקסיות גמישה ומאתגרת שניכרת בעיקר בסרט המסיים את הטרילוגיה. מצד אחד היא רוקדת בו ריקוד אפריקאי עם חברותיה והיא מלאת תשוקה, ומצד שני היא קרירה ולא מתמסרת במערכת היחסים שלה עם דלון.

הדוגמנית מיקי ממון לא רק דומה באופן מפתיע לוויטי מבחינת תווי פניה, אלא גם מסוגלת להביע את עמדת הזרות שלה בלי להוציא מילה מפיה. עובדה זו ניכרת בהפקה הזו. כשהיא מחזיקה את צווארון מעיל הטרנץ’ שלה על רקע חופה של תל אביב, ישובה על כר דשא

עם עיניים סגורות כשידיה תחובות בכיסים ותיק הווינטג' השחור שלה זרוק לו הרחק ממנה, כשהיא מתבוננת לשום מקום כשלצידה חוף הים, או כשהיא עומדת כמו בסרט על רקע דלת ונותנת לנו הזדמנות להביט אל חלל החדר הכהה שמעבר. נראה שהיא נהנית בבדידותה, והטבע משמש לה כרע.

ממון, שהיא עצמה נוף זר ואירופי על רקע הלבנט, ניחנה באותו ריחוק בלתי מושג וסקסיות עדינה של ויטי. על מנת לדלג בין אניגמטיות לחוסר תקשורתיות יחד עם חוש הומור סוריאליסטי צריך הרבה מעבר ליופי, ולכן אין מישהי מתאימה יותר מממון לגלם את דמותה של ויטי בשיאה.

קולקציית התיקים האחרונה של המעצבת הפריזאית אולימפיה לה טאן, בהשראת סרטי קולנוע איטלקיים (עם הצדעות לסרטים "ההרפתקה" ו"המדבר האדום"), מוכיחה שוויטי רלוונטית היום יותר מתמיד כמקור השראה.

צילום: יניב אדרי, סטיילינג: אורית אפרתי, מצולמת: מיקי ממון, איפור: שירלי ווינר, שיער: יניב זאדה, פאה: רבקה זהבי, ריטוש: קרן סעד.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...