הליידיז של הלילה: הצלם שתיעד טרנסג'נדריות בניגוד לחוק
בשנות ה-60 יצא כריסטר שטרומהולם, צלם שוודי אגדי, לתעד את הצד האפל של העיר הזוהרת ביותר בעולם, פריז. הוא פגש שם קבוצת טרנסג'נדריות שהפכו לחברות נפשו
- עשו לייק לעמוד הפייסבוק של סגנון
הן שוכבות על מיטות בחדרי מלון ומישירות מבט אל המצלמה, הן צוחקות בבגדי הלבשה תחתונה, הן מחייכות ברחוב ושותות בבר מקומי. כמעט שאין תמונה בסדרה שמסגירה את הקושי הבל יתואר עימו התמודדו הגיבורות של שטרומהולם - כולן היו גברים בתהליך מעבר להפוך לנשים, כולן התפרנסו מעבודה בזנות מפני שאיש לא העז להעסיקן, כולן נרדפו על ידי החוק בתקופת המשטר השמרני של שארל דה גול, כולן סבלו מהשפלה יומיומית ונחשבו לפליטות של החברה.
התערוכה החדשה "חברותיי מכיכר בלאנש" של שטרומהולם, שהלך לעולמו ב-2002, נפתחה החודש במרכז הבינלאומי לצילום בניו יורק. לראשונה היא מציגה את עבודותיו בארצות הברית ומעוררת שאלות רבות על זהות, על מיניות, על מגדר ועל החופש לבחור ביניהם. דרך 40 תצלומים שצילם בעיקר בתחילת שנות ה-60 בוחן שטרומהולם מנקודת מבט רגישה ואינטימית את חייהן של קבוצת הטרנסג'נדריות, שהפכו לחברות נפשו.
בסוף שנות ה-50 עבר שטרומהולם להתגורר בפריז באזור כיכר בלאנש, לא הרחק מתיאטרון הקברט המפורסם מולן רוז' וכיכר פיגאל. דרך מפגשים יומיומיים עם הבנות, שעבדו לפרנסתן ברובע החלונות האדומים הסמוך, הוא התיידד עימן ומצא בהן את עולמו החדש. בשנים אלה הוא היה צלם ותיק כבן 40, איש משפחה, ומעולם לא צילם דמות אנושית לפני כן.
הוא קרא להן "הליידיז של הלילה", ולא בכדי. שלטונו הנוקשה והשמרני באופן קיצוני של נשיא צרפת דאז שארל דה גול אילץ אותן לחיות את חייהן במחתרת, בלילות. החוק שקבע כי "אסור לגבר להתלבש כאישה מחוץ לתקופת הקרנבל" הוביל לכך שהן נעצרו חדשות לבקרים, ספגו התעללות ואלימות מצד השוטרים, שראו בהן יצורים מעוותים של הטבע, ורבות מהן גם נרצחו בשל כך. חייהן התנהלו בלילות, בסמטאות צדדיות ובירידי "פריק שואו", ושטרומהולם, שחי לצדן יותר מעשור, הפך אותן למושא הצילום המרכזי שלו.
במשך 20 שנה שמר שטרומהולם את התצלומים בארכיון שלו וכמעט שלא חשף אותם
אוצרת התערוכה, פולין וורמר, מספרת כי עבור הנשים האלה שטרומהולם היה מי שהגשים חלום. "כל הזוהר ההוליוודי שאופף את התמונות הגיע מהבנות עצמן. הן חיו ביקום מקביל לחברה, הרחק מעיני אנשים, ובצילומים שלו הן לפתע זכו לקיום מחודש. הן שיחקו איתו, ואיתו הן יכלו להיות הנשים הזוהרות שהן תמיד רצו להיות, קיבלו ממנו כבוד והרגישו ראויות. ג'קי, למשל, אחת המצולמות הבולטות שלו, סיפרה לי בפתיחת התערוכה שבעיניה הוא אפשר להן לשחק עם הנרקיסיזם שלהן, הוא נתן להן חופש, ועבורן זה היה קתרזיס".
"שטרומהולם החל לצלם בשנות ה-40, ולפני שהוא פגש אותן הוא צילם רק דברים מאוד מורבידיים וסוריאליסטיים: ראשי בובות, חפצים נמסים, אבל הוא מעולם לא צילם פורטרטים. רק כשפגש בהן, בסוף שנות ה-50, הוא גילה לראשונה את הצורך שלו לצלם בני אדם - דבר מדהים עבור צלם. זו הייתה נקודת המפנה בקריירה שלו - לאחר הסדרה הזו הוא צילם פורטרטים רבים ברחבי העולם.
וורמר מוסיפה כי המחתרתיות הייתה חלק מן האישיות של שטרומהולם והסיבה שמצא עצמו נמשך אל הנשים שצילם. "הוא אחד מגדולי הצלמים של המאה הקודמת, וכיום הוא ידוע מאוד באירופה, אבל תמיד אהב להיות צלם מחתרתי, מעין אמן רוק'נרול אנרכיסטי. מה שכל כך מרשים בתצלומים האלה הוא הקרבה והאמון שנוצר ביניהם. הוא לא צילם אותן כדי לתעד תופעה, הוא הרגיש בעצמו דמות שוליים, בדיוק כמוהן, והוא שמר על קשר איתן כל ימי חייו, עד שמת לפני עשר שנים.
"כשהספר שלו פורסם לראשונה הוא נכתב בשוודית בלבד, וכעת הוא רואה אור גם בצרפתית ובאנגלית. הוא מלווה בסיפורים האישיים של שתיים מהדמויות הכי חשובות בסדרה - ג'קי וננה. כשננה, כיום בת 74, הגיעה לפתיחת התערוכה, היא סיפרה ששטרומהולם הרגיש שווה להן - הם היו יחד קבוצה שלא השתלבה בחברה ובחיי הבורגנות. הם חיו כולם חיים מקבילים, ולכן הן סמכו עליו ונתנו בו אמון, הוא ראה בהן חברות אמת, והן ידעו שלעולם הוא לא ינצל אותן".
עברו יותר מ-50 שנה מאז צילם שטורמהולם את הסדרה, כיצד היא עדיין רלוונטית?
"ראשית זו השפה האסתטית שהוא יצר - היחסים והקרבה שהוא יוצר בין מוות ומיניות, העניין שלו באנשים שלא מצאו את מקומם בחברה. זו אסתטיקה יפהפייה, והתמונות מדברות בעד עצמן. כשמתבוננים בתמונות רבות מהן נראות לגמרי כצילומי אופנה. הודות לו הן יכלו להיות דוגמניות ושחקניות. מעילי הפרווה, תכשיטי היהלומים- זה נראה כאופנה עילית, והוא יכול היה להיות צלם אופנה. עם זאת, קיים כמובן הממד החשוב של הסיפור שהוא רצה לספר.
"רק לפני שלושה ימים קראתי כתבה בעיתון הצרפתי 'לה מונד' על נערות ליווי טרנסקסואליות במערב פריז שנעצרו על ידי שוטרים, הוכו והושפלו. זה אינסופי. למרות כל ההתקדמות של החברה מאז שנות ה-50 וה-60, בכל הקשור לחופש הביטוי, היכולת לבחור את הזהות המינית והמגדר שלך, והחופש פשוט... להיות, יש עוד הרבה מאוד מה לעשות בתחום. גם אנשים שהגיעו לפתיחת התערוכה מתוך הקהילה ההומו-לסבית והטרנסג'נדרית כאן בניו יורק סיפרו לי שעדיין קיים הרבה מאוד פשע ואלימות כלפיהם, אף על פי שיש חוק בניו יורק שמגן על הזכויות של הקהילה ושקובע שהם שווים לכל בן אנוש אחר. המרכז הבינלאומי לצילום, כמוסד שמעורב פוליטית וחברתית, רואה את התפקיד של הצילום כמי שמדבר על נושאים חשובים ועכשוויים שצריך להביא לתשומת לב ומודעות".
מדוע הוא חשף את התמונות לראשונה רק 20 שנה לאחר שצולמו?
"מסיבות רבות. בתחילה הוא לא רצה להשתמש בתמונות כי הוא פחד שהן יחשפו את הבנות לפגיעה. רבות מהן לא יצאו מהארון בפני משפחותיהן והן כאמור נרדפו על ידי המשטרה. כמו כן הוא הציג את התמונות פעם אחת בחנות כלבו בשטוקהולם בשנות ה-60 וזה היה סקנדל. זה היה נושא רגיש מאוד ואנשים לא היו מוכנים אליו. אנשים היו המומים וזה יצר שערורייה, הם לא יכלו להבין איך ייתכן שהנשים היפות האלה הן גברים. אחרי כן הוא ירד שוב למחתרת, הוא הבין שזה היה ציבורי מדי, והוא עטה על עצמו מעטה סודיות. רק בשנות ה-80 אנשים היו מוכנים לקבל שוני, טרנסקסואליות, הומוסקסואליות. אלה שנים שבישרו על פתיחות ושחרור. העולם היה מוכן לקבל את האחר ששטרומהולם רצה להראות".
מה גרם לו להרגיש חלק מעולם השוליים של הבנות?
"אני חושבת שאפשר להבין את הסיפור האישי שלו דרך התמונה שהוא קרא לה 'כריסטר הקטן', תמונת ילד שמתבונן בטרנסג'נדריות מופיעות על במה, הן הופיעו שם במסגרת מופע פריק שואו, זו גם הייתה דרך עבורן להתפרנס אז. הילד שבתמונה הוא לא כריסטר עצמו, אבל הוא תמיד אמר שכל תמונה שלו היא דיוקן עצמי, וזו דוגמה מייצגת. הייתה לו ילדות קשה מאוד, הוא היה בן יחיד שהוריו התגרשו כשהיה צעיר מאוד והוא נדד בין שניהם וחי חיי בדידות. אביו היה חייל, ובמסגרת תאונה הוא נפל מסוס וסבל מכאבי עיניים נוראיים שנמשכו שנים ארוכות, וכשכריסטר היה בן 16 אביו לא עמד יותר בכאב והתאבד.
"זו נקודה מעניינת בעיניי, העובדה שהוא בחר בהמשך להפוך לצלם, תחום שמתמקד כולו בהסתכלות ובעיניים. זו הסיבה שגם התמונה של כריסטר הקטן מרתקת בעיניי, כולה מדברת על נקודת מבט אחרת, על הסתכלות שונה על אנשים. בעיניי היא מגלמת בתוכה את מהות העבודה הכל כך יוצאת דופן שלו".
התערוכה "חברותיי מכיכר בלאנש" תוצג במרכז הבינלאומי לצילום בניו יורק (ICP) עד 2 בספטמבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם